בטלה דעתו אצל כל אדם

בטלה דעתו אצל כל אדם הוא מושג תלמודי-הלכתי המבטא מצב בו רצון האדם והחלטותיו (דעתו) האינדבדואליות, מאבדים את משמעותם ביחס לשאר בני האדם. המושג למעשה מגביל את יכולת האדם להחליט ולהשפיע על מצבו ההלכתי במצבים ובהחלטות מסוימות.

דוגמאות

במסכת ברכות קיים דיון ביחס לחיובו של מי ששותה יין בברכת המזון. הגמרא מניחה שם שחיוב בברכת המזון חלה על דבר שאדם קובע עליו סעודה (אכילה משמעותית ולא רק אכילה ארעית וזניחה). כתוצאה מהנחה זו שואלת שם הגמרא האם אדם שיקבע סעודה על יין יתחייב בברכת המזון. תירוץ הגמרא לשאלה זו הוא, כי אין משמעות במצב זה לרצונו האישי של האדם, היות שבאופן כללי לא מקובל לקבוע סעודה על יין, ו"בטלה דעתו אצל כל אדם".

הלכות שבת

בהלכות שבת יש משמעות חשובה מאד לכלל בטלה דעתו אצל כל אדם, שכן חיוב לאדם שעובר על אחת מל"ט מלאכות שבת הינו רק אם המלאכה נעשתה כדרכה הרגילה.

הלכות סחיטה

במיוחד נידון כלל זה בהלכות סחיטה שהן תולדה של מלאכת מפרק. מהתורה אין סחיטה אלא בזיתים וענבים, שכן רק יין ושמן יש להם דין משקה מהתורה. למרות זאת אסרו חכמים לסחוט אפילו תותים ורימונים, מכיוון שיש בני אדם שיש להם פירות אלו - הנחשבים ליקרים יותר - בשפע, והם סוחטים אותם למשקה, ואילו היו פירות אלו מצויים בשפע ובזול לכל הציבור היו כולם סוחטים אותם ומשתמשים בהם למשקה קבוע. במקום שבו נהוג לסחוט פרי מסוים למרות שאין המנהג כן במקומות אחרים בעולם, האם גם סחיטת פרי זה אסורה מדברי חכמים במקום זה בלבד.

בנוגע לכך, קיימת מחלוקת מה תהא ההלכה באדם פרטי שדרכו לסחוט פירות לצורכו אבל אין מנהג העולם לסוחטו לשם כך, האם זו תהא חשובה סחיטה או לא. דעת רש"י ופוסקים נוספים היא שגם זו חשובה סחיטה ואין לומר ש"בטלה דעתו אצל כל אדם", אך רבים הם החולקים עליו וכן נפסקה ההלכה.

דרך הוצאה

בנוגע למלאכת הוצאה, קובע רב, מראשוני וגדולי אמוראי בבל, כי המוציא משא על ראש פטור, ולמרות שבני העיר הוצל עושים כך, אף בני הוצל עצמם פטורים שכן בטלה דעתם אצל כל אדם, ולכן אין הוצאה כזו נחשבת להוצאה בדרך הוצאה. התוספות מסבירים את ההבדל בין דרך הוצאה כזו, שאינה נחשבת לדרך הוצאה למרות שיישוב שלם נוהג בו, ואפילו ביישוב עצמו, לעומת הדין במלאכת סחיטה שהיא נחשבת לדרך סחיטה במקום שנהגו בו. הוא מבאר, כי דבר שנהגו אנשי ישוב שלם מחמת עושרם נחשב למנהג, שכן לא ניתן לומר שמנהג העולם - העניים - שאין נוהגים כן סותר את מנהגם כדי שנאמר "בטלה דעתם אצל כל אדם", שהרי אין הם נוהגים כן אלא מפאת עניותם, אבל אם היה להם ממון בשפע או פירות אלו בשפע, היו נוהגים כן, לעומת זאת הוצאה על הראש שאפשרית לכל אדם ולמרות זאת אין נוהגים בה אלא אנשי יישוב מסוים אינה נחשבת להוצאה.

אופן שלישי הוא מנהג שנהג בו אדם יחיד מחמת עושרו אינו נחשב למנהג, כי מנהג של אדם יחיד אינו נחשב למנהג כזה שניתן לומר שכך נהוג לעשות דבר כזה.

שיעור הוצאה

המשנה קובעת כי אדם שהצניע זרעים למטרות זריעה, או לדוגמה או לרפואה כך שהוא ביצע פעולה המראה את חשיבות הזרעים לגביו שחשובים אצלו לזריעה למרות שאין הם שיעור הוצאה לאכילה, ולאחר מכן הוא הוציא את הזרעים לרשות הרבים נחשבת פעולה זו כמלאכה גמורה מכיוון שבפעולתו הקודמת הוא נתן חשיבות לשיעור מועט זה של אוכל לשם רפואה או דוגמה. לאחר שנעשתה פעולה זו הנקראת "אחשביה" (החשיב את האוכל כשיעור חשוב), גם אם בשעת הוצאת הזרע או האוכל לרשות הרבים הוא לא זכר לשם מה הצניעו ומוציא אותו לשם מטרה סתמית, נחשבת זו למלאכת הוצאה גמורה. אביי מסביר זאת במשפט ”כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה”. עם זאת, ברור שכאשר יש בהוצאה כוונה מפורשת, אין צורך להצניעו קודם, וזו נצרכת רק כאשר בהוצאה לא הייתה כוונה מפורשת שאז אנו מחייבים אותו על שיעור מזערי מדין "כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה" שלפי זה מחשבתו הראשונה קובעת כי מדובר במטרה מסוימת שבה גם שיעור מזערי חשוב.

עם זאת, לכלל זה קיימת הגבלה מסוימת, בכלל סותר של "בטלה דעתו אצל כל אדם", שלפיו דעה הנחשבת למשונה ולא מקובלת בין הבריות אין לה ערך, שכן דעת הרוב ודעת העולם קובע כי היא לא נכונה וחסרת חשיבות. על פי זה, הבהיר רב יהודה, לבנו רב יצחק שהקשה מה תהא ההלכה באדם שחישב להוציא את כל ביתו למקום מסוים, האם בשיעור קטן מזה לא תחשב ההוצאה להוצאה? ועל כך הבהיר לו אביו כי מכיוון שהשיעור הכללי הוא קטן יותר, אין ביכולתו להפריך את החשיבות הקיימת מעשית לשיעור "גרוגרת" שהוא השיעור המקובל להוצאת אוכלים. ביכולתו של האדם הפרטי רק להוסיף חשיבות לערך, לפי המידה בה הוא חשוב אצלו עצמו, או מכיוון שגם מידה זו עצמה יש לה חשיבות אצל כל אדם לעניין זריעה, והוא רק קובע שאוכל זה משמש לזריעה, או מכיוון שיש אנשים ששיעור זה חשוב להם, אלו שעוסקים בזריעה.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.