בזיים

בזיים
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	עופות
תת־מחלקה:	עופות בתראים
סדרה:	בזאים
משפחה:	בזיים
שם מדעי
Falconidae

קרקרה מפוספסת

קרקרה צפונית (Caracara cheriway)

בז אוסטרלי בתעופה

בז חום (Falco berigora)

הדורס הקטן בעולם - בזון גמדי (Polihierax semitorquatus)

בזייר והבז שלו נתלה ברצועה שעל כתפו

הבזיים (שם מדעי: Falconidae) הם משפחת עופות דורסים והמשפחה היחידה בסדרת הבזאים (Falconiformes) ובה כ-60 מינים, מרביתם בסוג בז. בעבר הייתה שייכת לסדרת דורסי היום.

מיון המשפחה

רוב הפרטים ממשפחת הבזיים החיים בעולם משתייכים לסוג בז, סוג זה כולל גם את מספר המינים הגדול ביותר מבין הבזיים.

משפחת הבזיים מחולקת ל:

• תת-משפחת בזי יערות (Herpetotherinae)
  • סוג ומין יחיד: בז צוחק Herpetotheres cachinnans
  • סוג: בז יערות Micrastur

• תת-משפחת בזים (Falconinae):
  • סוג: בז Falco
  • סוג: בזון Microhierax
  • סוג ומין יחיד: בזון לבן שת Neohierax insignis, בעבר היה שיך לPolihierax
  • סוג ומין יחיד: בזון גמדי Polihierax semitorquatus
  • סוג ומין יחיד:בזון מפוספס Spiziapteryx circumcinctus

• תת-משפחה קרקרים (Caracarinae):
  • סוג קרקרה (Caracara) - בו 2 מינים
  • סוג ומין יחיד קרקרה שחורה (Daptrius ater)
  • סוג ומין יחיד קרקרה אדומת-גרון (Ibycter americanus)
  • סוג קרקרה צהובה (Milvago) - בו 2 מינים
  • סוג קרקרה הררית (Phalcoboenus) - בו 4 מינים

מחקרים הראו קשר גנטי קרוב של המשפחה אל דורסי לילה, חסידאים ואל התוכאים.

מגוון המשפחה ותפוצתה

הבזיים נפוצים במרבית היבשות בעולם, מלבד אנטארקטיקה ואזורים ארקטים גבוהים. האוכלוסייה המגוונת ביותר שוכנת באזורים הטרופיים, באפריקה ובאמריקה הדרומית. באופן כללי יעדיפו הבזיים אזורי מישור על אזור הררי, וכן אזור פתוח מאשר מיוער וצפוף.

לבני המשפחה כושר הסתגלות גבוה לסביבות מחיה רבות, על כן בחירת אזור המגורים מותנה בהתאמתו לקינון וגידול צאצאים. המזון הנמצא בסביבה הוא בעדיפות שנייה. בזי היערות ספציפיים יותר בבחירת סביבתם, וימנעו מאזורי יערות מיושבים ומתוירים.

תיאור פיזיולוגי

הבזיים הם עופות דורסים בעלי גודל בינוני-גדול, מוטת כנף של 55-150 ס"מ ומשקל 60-2,200 גרם. המין הגדול ביותר הוא הקאראקארה הענק, שמוטת כנפיו עד 155 ס"מ ומשקלו כ-2,100 גרם לזכר ו-2,200 גרם לנקבה. המין הקטן ביותר הוא בז גמדי, שאורכו כ-19 ס"מ ומשקלו 55-65 גרם. מאופיינים במקור בצורת אנקול שבקצהו בליטות, כמעין שיניים נוקשות שעוזרות לו בהריגת טרפו. העיניים חומות, הראייה טובה פי 8 מזו של האדם. מעל העין בליטה קרנית המגינה על העין מפני השמש ומפני טרף משתולל. לבזיים מבנה הגוף גוצי וחסון עם כנפיים ארוכות ומחודדות, אצבעות כך רגל ארוכות וטפרים חדים. ל-Caracarinae מבנה גוף קטן יותר, צוואר ורגליים ארוכים יותר וכנפיים עגולות יותר. הפנים חצי קרחות ופלומתם בוהקת. אלו נוהגים לחמוס טרף ופגרים ופחות מורגלים בצייד.

ניצוי מרבית הבזיים בהיר למטה וכהה למעלה. הבדלים בצורת הטפרים, צורת הכנף, אורך הזנב, חוזק הרגליים והמקור משתנים בהתאם לסביבה ולמזון של המין.

כבשאר העופות הדורסים, הנקבה גדולה מן הזכר. דבר זה בולט אצל בזיים, בעיקר אצל המינים הטורפים בעת תנועה ופחות אצל אוכלי הפגרים. במספר מינים, מקור הנקבה גדול וחזק יותר. אצל מינים רבים, ניצוי הזכר והנקבה דומים כאשר הזכר בהיר יותר. ניצוי הצעירים מציג צבעים חלשים ודהויים. הבזיים מחליפים נוצותיים פעם בשנה, כאשר ניצוי הבוגר נראה עם החלפת הנוצות הראשונה.

עיקר השוני בין המשפחות בסדרה: הריגת הטרף בעזרת המקור ולא בעזרת הרגליים. גוון אדמדם של הביצים (כשמוצג למול השמש) להבדיל מכחול-ירוק אצל הנציים.

התנהגות

הבזיים מתחלקים לעופות יציבים ועופות נודדים (או נודדים לעיתים). בין הנודדים יש מינים הגומאים מרחקים רבים בין אתרי הקינון לאתר החורף. מינים אחרים עוברים בתקופת החורף לשכון בגבהים נמוכים יותר, בהם המזון נמצא בשפע. אצל מספר מינים, ירידה בכמות המזון מובילה לנדידה של מחצית הפריטים אל אזורי החריפה, על פי רוב הנקבות, בעוד שהזכרים נותרים באתר הקינון.

מינים הנודדים, ימצאו אתר חורף משני הדומה בצורתו לאזור הרבייה. זכרים, נקבות וצעירים של מספר מינים ינדדו לסביבות שונות המותאמות לצורכיהם. צעירים אינם זקוקים לאתרי קינון כעדיפות ראשונה, על כן יבחרו במקום עם טרף רב.

מרבית המינים פעילים ביום, אולם כמה פעילים בשעות הדמדומים. על פי רוב חוזרים הפריטים אל אותו אתר כדי לנוח בלילה. הבזיים מבלים זמן רב בטיפוח הנוצות ובשטיפתם בבוץ ובמים. הסיבות המרכזיות לכך הן הגנה מפני טפילים שונים והגברת יכולתם להשיג מזון אשר תלויה במצב הנוצות.

הבזיים הם מעופפים חזקים המסוגלים להגיע למהירויות של 180 קמ"ש בקירוב בצלילה תלולה.

מרבית המינים חיים ביחידות או בזוגות וטריטוראליים ביותר, אולם מספר מינים מתאספים יחדיו כדי לרבות לנדוד או לאכול יחדיו. רמת החברותיות משתנה במהלך השנה ופריטים שנצפו הראו התנהגות חברותית יותר מחוץ לעונת הרבייה.

רבייה וגידול צאצאים

על אף שהרגלי הרבייה של מינים אחדים טרם נחקרו, בעיקר בזי היערות, הסברה היא שמרביתם מונוגמיים ומתרבים עם בני זוגם הקבועים. מרבית המינים טריטוריאליים ביותר בתקופת הקינון, ומגנים באגרסיביות על סביבת הקן.

מינים שלהם אתר קינון קבוע יגנו עליו לאורך כל השנה. במינים הנודדים, הזכר יגיע לפני הנקבה לאתר הקינון. מופע החיזור נעשה על ידי הזכר, ולעיתים גם בשיתוף הנקבה, כולל מעופים שונים סביב הקן המלווים בקולות.

כ-10 מינים חיים בקולוניות של מספר פריטים, אולם גם בקולוניה שומרים על בני זוג קבועים למשך שנים רבות. פוליגמיה נצפתה לעיתים רחוקות במספר מינים, אך אין זו התנהגות המשויכת אליהם.

מאפיין בולט אצל הבזיים במהלך עונת הקינון, היא החלוקה לתחומי אחריות שונים. הנקבה דוגרת על הביצים, מאכילה את הגוזלים ושומרת על הקן. הזכר אחראי על צייד המזון, מתקופת החיזור עד למחצית תקופת הקינון, כאשר הנקבה מתחילה לעזוב את הקן ועוזרת אף היא בצייד.

הבזיים מתרבים פעם בשנה, בתקופה בה המזון בשפע. הנקבה מטילה בין 1 ל-7 ביצים (לרוב גודל התטולה הוא בין 2 ל-4) בעלות כתמים אדומים-חומים, בטווח של יומיים או שלושה אחת מהשנייה. במידה ותטולה שלמה נטרפת במהלך השבועיים הראשונים, זוגות רבים יטילו בשנית אחרי זמן קצר.

הדגירה אורכת 35-28 ימים כאשר למינים הקטנים יותר זמן דגירה קטן יותר. ב-10 הימים הראשונים לבקיעתם, לא עוזבת הנקבה את הקן לשום צורך. הזכר מספק את המזון והנקבה קורעת אותו לחלקים קטנים עבור הגוזלים.

הגוזלים נשארים בקן 8-4 שבועות אחר בקיעתם, עד שמתחילים לעוף. הוריהם ממשיכים לספק להם מזון בכמות פחותה, עד חודשיים ממעופם הראשון. בניגוד לנציים, הגוזלים נולדים בהפרש קטן אחד מהשני, ועל כן נמנעת תופעת הרג הגוזל הצעיר על ידי אחיו, ששכיחה במינים רבים במשפחה זו.

הבגרות מגיעה בשנים 3-1. מרבית הפריטים חוזרים לאזור בו נולדו כדי למצוא בת זוג ולהתרבות.

מרבית הבזיים (מלבד ה- Caracarinae) אינם בונים קן, אלא יוצרים באתר הקינון מקום רך ומוגן להטלת הביצים, גומחה בוצית על צוק למשל או אדנית חלון בעיר. לעיתים קרובות יחמסו קינים מוכנים של עורבים ודורסים אחרים. הקאראקרות בונים קנים פשוטים במראם, המורכבים ממקלות השזורים בהם קליפות עצים רכות וצמר.

אחוזי ההישרדות של פרטים בוגרים הם 65%-80%, התמותה הגבוהה ביותר מתרחשת במהלך השנה הראשונה. המין שאורח חייו גדול ביותר הוא בז נודד Falco peregrinus, שהגיע ל-22 שנה.

תקשורת

הבזיים משתמשים בקולם למספר מטרות. לפרסם את בעלותם על הנחלה, לתקשר עם בני זוגם או חברי להקתם, בשעת חיזור ובחיפוש אחר מזון.

זוגות של בזי יערות, נוהגם לשיר דואטים זה לזו לפני הזריחה. התנהגות שמטרתה לחזק את הקשר הזוגי ולתת תוקף לנחלתם. גוזלים משתמשים בקולם כדי לדרוש מזון. קולות הבזים פשוטים ביותר - צווחות של הברה אחת החוזרות מספר פעמים.

צורות נוספות של תקשורת הן מעופים מסביב לקן, כדי להגן על הנחלה ולפרסם בעלות עליה ולמטרות חיזור. כמו כן דוגמאות ניצוי שונות במינים שונים, מראים בריאות וחוזק פיזי. לבזי היערות שמיעה מפותחת יותר משאר הבזיים. שיער צפוף וגבוה מסביב לפנים ובמיוחד מסביב לאוזן, תכונה העוזרת בליכוד הצלילים ובהגברתם.

לבזיים אין אויבים טבעיים רבים, אולם עופות גדולים כעיטים, עופות חומסים ועופות דורסים החיים בלהקות הם המסכנים ביותר את המינים השונים.

תזונה

כל הבזיים ניזונים בעיקר מבשר. מרבית הבזיים אוכלים בשר חי, מספר מינים אוכלים פגרים ומספר מיני קאראקארה מערבים צמחים בתזונתם. הטרף משתנה בהתאם לסביבה ולפיזיולגיית המין ויכולות הציד שלו.

הטרף כולל יונקים שונים (מעכברים עד טלאים), עופות, נחשים, לטאות, צבים, צפרדעים, דגים וחרקים שונים. טכניקת הצייד העיקרית היא יירוט הטרף במהירות, תוך כדי מעוף או מתוך מנוחה.

גניבת מזון מעופות אחרים ואגירת מזון הם דבר שבשגרה, אולם בזיים לא יתפסו מזון מעבר לנחוץ להם בהיותם עופות השומרים על כוחם.

יחסי גומלין בין בזיים והאדם

האליל המצרי העתיק חורוס הוא בעל ראש בז. פירוש שמו המצרי, חור, הוא בז.

הבז בהלכה

על פי ההלכה דריסת עוף מטריפה רק עופות בגודל של אותו עוף דורס או עופות קטנים ממנו. הבז יוצא דופן בכך שדריסתו מטריפה גם עופות הגדולים ממנו "שקורין פלקין שיש לו דריסה בכל העופות" מתוך השולחן ערוך

ספורט וציד

בזיים פוגעים בצורות שונות במשקו של האדם, על כן במדינות לא מפותחות גדל הקונפליקט בין האדם לחיה.

ספורט שהיה נפוץ בעבר, בעיקר במדינות מוסלמיות עשירות, הוא הבזיירות - אימון בזים למטרות ציד ותחביב. כיום נפוץ הספורט בכל העולם.

שימור המין

האיום העיקרי על המשפחה הוא אובדן אזור מחייתם הטבעי. בעוד מינים אחדים מרוויחים מבירוא היערות, אחרים סובלים מכך. מספר מינים נטשו את אזור מחייתם הטבעי והוכיחו סיכויי הישרדות ורבייה גבוהים בסביבה אורבאנית. איומים נוספים הם הרעלה, התנגשות בכלי רכב ובכלי טיס, חמיסת גוזלים וביצים למטרות מסחר וקווי מתח גבוה.

במהלך ההיסטוריה הידועה לנו, נכחדו שני מינים ממשפחה זו: אחד בתחילת המאה ה-20 Caracara lutosus מין של קאראקרה שהיה נפוץ באי גואדלופה. השני Falco bubois נכחד עוד ב-1600.

לפי IUCN‏ (2004) המינים הבאים מוגדרים בסכנת הכחדה:

• בסכנת הכחדה על אף תפוצתו הרבה, בעיקר במדינות אסיה: בז ציידים
• מינים הפגיעים לסכנת הכחדה (vulnerable): בז שייסל, בז אדום, בז מאוריצ'יוס, Micrastur plumbeus
• מינים הקרובים לסכנת הכחדה: Microhierax latifrons, בז טאייטה, בז (אוסטרלי) אפור, בז חרישי, בז ניו זילנדי, בזון לבן-שת, קרקרה מפוספסת.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0