בומבוס

בומבוס
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	פרוקי רגליים
מחלקה:	חרקים
סדרה:	דבוראים
משפחה:	דבוריים
סוג:	בומבוס
שם מדעי
	Bombus
תחום תפוצה

בומבוס (שם מדעי: Bombus) הוא סוג של דבורים במשפחת הדבוריים, הכולל למעלה מ-250 מינים. עיקר תפוצתו באזורי אקלים ממוזג בחצי הכדור הצפוני, אולם מספר מינים נפוצים באמריקה הדרומית. מינים אירופיים של בומבוס הופצו על ידי האדם גם לאיים מרוחקים כמו ניו זילנד וטסמניה. דבורי הבומבוס הן חרקים חברתיים המקימים מושבות הנשלטות לרוב על ידי מלכה אחת. המושבות קטנות יותר מאלה של דבורי הדבש, ובמינים מסוימים מונות רק 50 פרטים בשיא גודלן. חלק מהמינים בסוג הם בעלי אורח חיים טפילי; מינים אלה שייכים לתת-הסוג Psithyrus, שנחשב בעבר לסוג בפני עצמו.

בהשוואה לדבורי הדבש, דבורי הבומבוס גדולות יותר ובעלות גוף רחב יותר. למינים רבים לשון ארוכה המאפשרת איסוף צוף מפרחים בעלי מבנה צינורי. גופן של דבורי הבומבוס מעוגל ומכוסה בשיער רך, תכונות המקנות להן מראה המזכיר חיה פרוותית. דגמי הצבע שלהן אפוסמטיים (צבעי אזהרה), לעיתים קרובות עם פסי רוחב בצבעים מנוגדים. נקבות של בומבוס יכולות לעקוץ מספר פעמים, אך לרוב אינן תוקפות בני אדם ובעלי חיים אחרים. מינים שונים של חרקים חסרי עוקץ כגון זבובי רחף, פיתחו מראה המדמה מינים מסוימים של בומבוס, המקנה להם הגנה.

דבורי הבומבוס הן מאביקות חשובות ביותר של מגוון רחב של צמחי בר ותרבות, אך לעיתים קרובות הן שודדות צוף מפרחים (על ידי חירור בסיס הפרח והחדרת החדק דרך החור) בלי להאביק אותם. אופן השיחור של דבורת הבומבוס על הפרחים (ביקור לגיטימי המביא להאבקה, לעומת שדידת צוף) תלוי בהתאמה המורפולוגית בין הפרח לדבורה, והוא משתנה בין מינים שונים של בומבוס ומינים שונים של פרחים.

באזורים רבים בעולם ניכרת ירידה באוכלוסיותיהן של דבורי בומבוס, דבר המעלה חשש לגבי עתיד התפוקה החקלאית של גידולים תלויי האבקת חרקים. לירידה זו מספר גורמים, בעיקר אובדן בתי גידול, שימוש בחומרי הדברה, ופתוגנים שונים.

ויסות חום הגוף

דבורי הבומבוס מסוגלות לווסת את חום גופן בעזרת קרינת השמש, מנגונים פנימיים של רעד, וקירור קרינתי דרך הבטן. תכונה זו מקנה להן יתרון באקלימים קרים. תפוצתם של מינים מסוימים של בומבוס מגיעה צפונה יותר מכל מין אחר של דבורה, ומינים רבים משחרים בתנאי טמפרטורה ומזג אוויר בהם דבורים אחרות אינן פעילות.

תקשורת

דבורי בומבוס אינן מתקשרות בעזרת "ריקוד" כמו דבורי הדבש. פועלת שחזרה מגיחת שיחור מוצלחת מתרוצצת במהירות ברחבי הקן, תוך זמזום הכנפיים, לפני שתצא לגיחה נוספת. פעילות זו עשויה לעורר את הפועלות האחרות לצאת לשחר בעצמן, אולם היא אינה כוללת מידע על מיקום משאבי השיחור ביחס לקן.

קינון ורבייה

גודל המושבה של הבומבוס משתנה בין מינים שונים, אך בדרך כלל נע בין 50 ל-400 פרטים; במקרים מסוימים נצפו קינים של 20 בלבד או של אפילו 1,700 פרטים. מושבות אלה קטנות ביחס למושבות דבורי הדבש, שיכולות להגיע ל-50,000 פרטים. מינים רבים מקננים בחללים מתחת לקרקע, כגון מחילות נטושות של מכרסמים. קינים אלה מוגנים בפני קרינת שמש ישירה, העלולה לגרום לחימום יתר. מינים אחרים מקננים במצעים שונים מעל הקרקע, כגון עצים חלולים. הקן אינו בנוי כחלת משושים כמו בדבורי הדבש, אלא כצבר תאים בצורת כד או כדור, ללא מבנה מסודר. הפועלות מסלקות זחלים ובוגרים מתים מהקן ומשליכות אותם מבעד לפתח הקן, על מנת לשמור על ניקיונו ולמנוע התפשטות זיהומים ומחלות. באזורים הממוזגים, המושבות הן בדרך כלל חד-שנתיות ואינן שורדות את החורף.

בתחילת האביב, המלכה יוצאת מהדיאפאוזה ומחפשת אתר מתאים לייסוד המושבה. היא בונה תאי שעווה בהם תטיל את ביציה, שהופרו בשנה שעברה. מהביצים יבקעו נקבות פועלות, שיטפלו בצאצאים הבאים שיבקעו, יאספו צוף ואבקה להאכלתם וינקו את הקן. באזורים הממוזגים, מלכות צעירות עוזבות את הקן בסתיו ומזדווגות, לעיתים יותר מפעם אחת, עם זכרים שמסולקים בכוח החוצה מהמושבה. הזכרים והפועלות מתים עם ירידת הטמפרטורה לקראת החורף; המלכות הצעירות מקבלות מזון רב על מנת לאגור די שומן כדי לעבור את החורף. הן עוברות את החורף במצב של דיאפאוזה, בדרך כלל מתחת לקרקע, עד לעליית הטמפרטורה עם בוא האביב, אז הן חוזרות לפעילות.

במלכות מזווגות, השחלות נהיות פעילות רק כשהמלכה מתחילה להטיל את הביצים. ההפריה נעשית רק בשלב ההטלה, והמלכה יכולה להטיל ביצים מופרות או לא מופרות, לפי הצורך. ביצים לא מופרות יתפתחו לזכרים האפלואידיים; ביצים מופרות יתפתחו לפועלות ומלכות, שהן דיפלואידיות. אצל הפועלות, ההורמונים האחראים על התפתחות השחלות מדוכאים, כל עוד המלכה דומיננטית.

על מנת להתפתח, הזחלים זקוקים להאכלה בצוף (מקור לפחמימות) ובאבקה (מקור לחלבון). הפועלות מאכילות את הזחלים בצוף על ידי חיתוך חור קטן בתא הזחל, והקאת הצוף לתוכו. בחלק מהמינים, הפועלות מאכילות את הזחלים גם באבקה, בעוד שבמינים אחרים האבקה כבר מאוחסנת בתחתית התאים, והזחלים מגיעים אליה בעצמם.

לאחר בקיעת הדור הראשון או השני של הצאצאים, הפועלות נוטלות על עצמן את מלאכת שיחור המזון, והמלכה מעבירה את רוב זמנה בהטלת ביצים וטיפול בזחלים. המושבה גדלה בהדרגה ובסופו של דבר מתחילה לייצר זכרים ומלכות חדשות. בניגוד לפועלות של חרקים בעלי חברתיות מפותחת יותר כגון דבורי דבש, הפועלות של הבומבוס הן פוריות, ומסוגלות להטיל ביצים הפלואידיות שאינן מופרות, שיתפתחו לזכרים בוגרים. רק מלכות מופרות יכולות להטיל ביצים דיפלואידיות שיתפתחו לפועלות ומלכות חדשות.

במושבה צעירה, המלכה מצמצמת את התחרות הרבייתית עם הפועלות על ידי דיכוי הטלת הביצים שלהן, באמצעות תוקפנות פיזית ושימוש בפרומונים. כמעט כל הביצים המוטלות על ידי פועלות נטרפות על ידי פועלות אחרות – תופעה המכונה שיטור פועלות. עקב כך, המלכה היא בדרך כלל האם של כל הזכרים הבוקעים ראשונים. מאוחר יותר בעונה, יכולתה של המלכה לדכא את הפועלות יורדת, ומתחילים להופיע זכרים שהם צאצאי פועלות. עקב קיומה של התחרות הרבייתית בין המלכה לפועלות, דבורי הבומבוס נחשבות לבעלות חברתיות פרימיטיבית, בניגוד לחברתיות המפותחת של דבורי הדבש.

במינים מסוימים של בומבוס, בחלק ממחזור החיים של המושבה ישנן מספר מלכות הפעילות בו זמנית ומטילות ביצים מופרות, באותה המושבה.

טפיליות

דבורי בומבוס מתת-הסוג Psythirus הן בעלות אורח חיים טפילי, ואינן מייסדות קינים. המלכות שלהן פולשות לקינים של מיני בומבוס אחרים, הורגות, מגרשות או מדכאות את המלכה שלהם, ומטילות את ביציהן במקומה. הפועלות של הפונדקאי ממשיכות לאסוף צוף ואבקה ולתחזק את הקן, ועוזרות לגדל את צאצאי המין הטפיל. הן מתייחסות לנקבה הטפילה כאל מלכה משלהן, בזכות הפרומונים שהיא מפרישה, המחקים את מלכת הפונדקאי. המין הטפיל אינו כולל מעמד של פועלות, אלא מלכות וזכרים בלבד. מכיוון שאינן נוטלות חלק בתחזוקת הקן ובאיסוף המזון עבור האכלת הצאצאים, איבדו נקבות המינים הטפיליים את איבר איסוף האבקה (corbicula) האופייני על הרגל האחורית, הקיים בשאר מיני הבומבוס.

הסוג בישראל

בישראל, הסוג בומבוס מיוצג על ידי שלושה מינים, הנבדלים בקלות לפי דגם הצבעים שעל גופם:

בומבוס האדמה (Bombus terrestris) - נפוץ בחבל הים תיכוני. ככל הנראה התפשט דרומה מלבנון והופיע בישראל רק במאה העשרים, ייתכן שעקב פעילות אנושית. מהווה מין מתפרץ, שאוכלוסיותיו ממשיכות להתפשט דרומה גם כיום. מהווה מאביק חקלאי חשוב, בייחוד בגידולי חממות כגון עגבניות ופלפלים.
בומבוס החרמון (Bombus niveatus) - נפוץ במרומי החרמון.
בומבוס ארך-ראש (Bombus argillaceus) - מין נדיר מאד, ידוע מאזור הר מירון, רמת דלתון והחרמון הנמוך.