בג"ץ בית סוריק נגד ממשלת ישראל
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט הגבוה לצדק |
| תאריך החלטה | 30 ביוני 2004 |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | אהרן ברק, אליהו מצא ומישאל חשין |
| דעות בפסק הדין | |
| דעת רוב | ברק: פגיעתו של תוואי גדר הביטחון בתושבים המקומיים אינה מידתית |
בג"ץ 2056/04 בית סוריכּ הוגש ב-26 בפברואר 2004 על ידי מועצת תושבי בית סוריכּ (לקמן, "העותרים") נגד ממשלת ישראל ומפקד כוחות הצבא בגדה המערבית (לקמן, "המשיבים"), בנוגע לגדר ההפרדה. פסק הדין נכתב על ידי הנשיא אהרון ברק, אליו הצטרפו המשנה לנשיא אליהו מצא והשופט מישאל חשין. העתירה תקפה את חוקיות צווי תפיסת הקרקע הנוגעים לקרקעות הכפרים בית סוריכ, בידו, אל-קובייבה, קטנה, בית ענאן, בית ליקיא, בית איג'זא ובית דוקו. נפסק ש-30 מתוך 40 ק"מ של תוואי גדר ההפרדה שנידונו במסגרת העתירה אינם חוקיים, ועל כן על המדינה להציג תוואי חלופי.
רקע: היסטוריה של גדר ההפרדה
קטע גדר ההפרדה המדובר באורך כ-60 קילומטרים. הוא מתחיל ביישוב מכבים ובכפר בית סירא (מערב התוואי), דרך היישוב הר אדר והכפרים בית סוריק ובידו. הוא נגמר בגבעת זאב ובכפר בית דקו (מזרח התוואי)[1]. גדר זו מהווה מחסום הפרדה, ומטרתה הרשמית היא למנוע מעבר לא מאושר של פלסטינים לשטחי אוכלוסייה ישראלית, ובפרט מעבר של מחבלים פלסטינים. גדר ההפרדה נבנתה ועודנה נבנית מאז שנת 2002, כשהיא עוברת בעיקר לאורכו של הקו הירוק[2].
הרעיון התחיל להתפתח בעקבות גדר ביטחונית שנבנתה סביב עזה לאחר הסכם קהיר, שבמסגרתו בוצעה העברת שטחים נרחבת לרשות הפלסטינית. הרעיון התחזק בעקבות כישלונה של ועידת קמפ-דייוויד ביישוב הסכסוך הישראלי פלסטיני, וכמו כן בעקבות עלייה חדה בשכיחות פיגועי הטרור לאחר מכן. לאור מספרם הגבוה של הנרצחים הישראלים בפיגועי הטרור, נוצר לחץ ציבורי רב על הממשלה לפעול למען הקמת הגדר, על מנת למנוע את מותם של אזרחים ישראלים נוספים. בסופו של דבר הוחלט על הקמתה.
אמנם הגדר אכן סייעה בהפחתה משמעותית של פעולות הטרור וכן בהפחתת הגנבות מיישובים. עם זאת, ישנן טענות רבות נגד הגדר והנזקים להם היא גורמת.
הדיון
טענות העותרים
העותרים טענו כי תוואי הגדר פוגע בהם בצורה קשה וכבדה מנשוא. הגדר תפריד ביניהם לבין שטחיהם החקלאיים, ותהפוך את הגישה אליהם קשה עד בלתי אפשרית. בנוסף, תיחסם הגישה לבארות במקום, דבר שימנע השקיית עדרים ושימוש במים לחקלאות. טענת העותרים הייתה שהמשפחות הפלסטיניות בבית סוריכ נשענות בעיקר על פרנסה מחקלאות, וזאת תיפגע אנושות בגלל תוואי הגדר המתוכנן. גדר ההפרדה תפגע בגישת הכפרים לערים מרכזיות כגון רמאללה, תפגע בגישה לשירותי בריאות במזרח ירושלים ותגביל את התרחבותם.
הטענות המשפטיות של העותרים הן שתוואי הגדר סותרת הן את הדין הישראלי הפנימי והן את הדין הבינלאומי. גדר ההפרדה משנה את גבולות יהודה ושומרון מבלי הסמכה מפורשת בחוק. בכך היא מספחת שטחים למדינת ישראל, דבר העומד כנגד הדין הבינלאומי. הקמת הגדר לא באה לשרת את האנשים בשטח הכבוש או את המשטר השולט בשטח הכבוש. בנוסף, אין צורך ביטחוני בהקמת תוואי הגדר כפי שתוכנן, ולכן אין הצדקה משפטית להקמת הגדר. יתר על כן, לטענת העותרים הצווים לא הובאו לידיעתם, והם לא שותפו כדין בגיבוש תוואי גדר ההפרדה.
העותרים טענו כי נפגעו זכויות בסיס רבות שלהם: זכות הקניין שלהם נפגעת בגלל תפיסת האדמות ובמניעת הגישה לאדמותיהם. כן נפגעת זכותם לחופש התנועה. פרנסתם וחופש העיסוק שלהם נפגעים: לא רק הקשיים לעבד את האדמות, אלא גם קושי לסחור בתוצרתם. הגדר פוגעת בהזדמנויות החינוך של ילדי הכפרים, ומשבשת את חיי המשפחה והקהילה במקום. חופש הדת נפגע בכך שנמנעת גישה למקומות קדושים, וערכי טבע ונוף נפגעים כתוצאה מגדר ההפרדה.[2]
טענות המשיבים
לטענת המשיבים, קביעת תוואי הגדר נקבע בצורה השומרת על איזון בין שיקול הפגיעה בחיי התושבים המקומיים לבין הרצון לשמור על חיי אזרחי ישראל, תושביה והחיילים הפועלים לאורך הגדר: הגדר היא בעלת חשיבות לאומית עליונה; הגדר תמנע ממחבלים להיכנס לשטח ארץ ישראל ולפגע; ועל הפרק עומדים חיי אדם של אזרחי ישראל ושל תושביה, הנפגעים מפיגועי הטרור של הטרוריסטים החודרים לשטחי ישראל. לטענת המשיבים, מאזור זה יצאו מספר פיגועי טרור בירושלים. מטרות הקמת הגדר היא למנוע מניעת מעבר בלתי מבוקר של תושבי האזור לישראל ולהתנחלויות, וכן למנוע הברחת כלי נשק ואמצעי לחימה ולמנוע הסתננות פלסטינים, שעלולה להוביל להקמת תאי טרור בישראל ולהצטרפות לתאים קיימים. וכן לטענתם, הגדר חייבת להיות מוקמת בתוך תחומי יהודה ושומרון כדי שיתקיים זמן התרעה, בו יוכלו הכוחות הישראליים לפעול עוד לפני כניסת המחבל לשטח ישראל.[2]
המשיבים טוענים גם כי הייתה התחשבות בתושבי הכפרים במהלך תכנון תוואי הגדר. נעשה מאמץ להעביר את הגדר באדמות שאינן פרטיות, ובאדמות שאינן מעובדות. במקרה של חציצה בין יישובים לאדמות חקלאיות שלהם תהיה בגדר "שערים חקלאיים" על מנת לאפשר מעבר של חקלאים לאדמותיהם. וכן נעשה מאמץ שלא לקטוע דרכים קיימות, ובמקרה של קטיעה הובטח שייסללו כבישים חדשים. יש בכוונת המשיבים להקים נקודת ביקורת קבועה שתהיה פתוחה 24 שעות ביממה, ותצמצם את הפגיעה ברמת החיים. בנוסף, ישנה נכונות לשנות את התוואי המתוכנן.[2]
בנוסף, המשיבים טוענים כי הוצאת צווי התפיסה התנהלה כדין ושלא תמיד התושבים המקומיים ניצלו את זכותם לטיעון שניתנה להם.
טיעוניהם המשפטיים היו כי היכולת לתפוס את השטחים לשם בניית המכשול נובעת מזכותה הטבעית של מדינת ישראל להגן על עצמה מפני איומים המצויים מחוץ לגבולותיה. בנוסף, עוצמת הפגיעה אינה גבוהה כפי שהעותרים טענו. כל הכפרים מחוברים לרשתות מים, ועל כן אין בפגיעה בבארות כדי למנוע אספקת מים עבור הצרכים החקלאיים והאחרים. בכל אחד מהכפרים מצויה מרפאה אחת, ובכפר בידו מצויה מרפאה מרכזית. וכן הובטח שגם צורכי החינוך של האוכלוסייה המקומית יילקחו בחשבון.[2]
פסק הדין
פסק הדין, שנקבע ב-30.6.2004 בהצבעה פה אחד, קובע ש-30 מתוך 40 ק"מ של תוואי גדר ההפרדה שנידונו במסגרת העתירה אינם חוקיים, ועל כן על המדינה להציג תוואי חלופי. נדחתה העתירה נגד מקטע הגדר המתחיל בין מכבים לבית סוריכ ונגמר מצפון-מזרח ליישוב מבוא חורון. כל שאר העתירות התקבלו, ועל המשיבים (ממשלת ישראל ומפקד כוחות הצבא בגדה המערבית) הוטל לבחון מחדש את תוואי הגדר.[2]
קישורים חיצוניים
- בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק ואחרים נ' ממשלת ישראל ואחר, ניתן ב־30 ביוני 2004. פ"ד כרך נ"ח, חלק חמישי, עמ' 807
הערות שוליים
- ^ פסק הדין של בג"ץ בפרשת בית סוריכ, באתר בצלם, 1.1.2011
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, באתר פסקי בג"ץ, 30.06.2004
37863870בג"ץ בית סוריק נגד ממשלת ישראל