אריה נדלר
| לידה |
1947 (גיל: 77 בערך) מינכן, גרמניה המערבית |
|---|---|
| מקום מגורים | תל אביב, ישראל |
| בת זוג | איטה (לבית גרינשטיין) |
אריה נדלר (נולד בשנת 1947) הוא פסיכולוג חברתי ישראלי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב.
ביוגרפיה
נולד ב-1947 במינכן שבגרמניה ליצחק ומרים (לבית פרוכט) נדלר. אמו ואביו שרדו את השואה כמעט יחידים ממשפחותיהם. עלה יחד עם הוריו בנובמבר 1947. בילדותו המוקדמת גרה המשפחה ביד אליהו בתל אביב, ובשנות בילדותו המאוחרת ונערותו גר עם משפחתו בשדרות ח״ן בתל אביב, לשם עברה המשפחה ב-1956.
סיים את לימודיו היסודיים בבית הספר הממלכתי-דתי בילו בתל אביב. ב-1964 את לימודיו התיכוניים סיים בתיכון עירוני א' בתל אביב. אחרי שירותו הצבאי (1965–1967) החל ב-1968 בלימודי פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן שם קיבל תואר ראשון ב-1970.[1] אחרי נישואיו לאטה (לבית גרינשטיין) ב-1969, התקבל ללימודי הדוקטורט באוניברסיטת פרדו בארה״ב לשם עבר ב-1971. בשנת 1973 הוענק לו תואר שני בפסיכולוגיה חברתית (עם התמחות משנה בפסיכולוגיה תעשייתית) ובשנת 1975 תואר דוקטור בפסיכולוגיה חברתית. עם שובו לישראל הצטרף לסגל ההוראה של אוניברסיטת תל אביב. ב-1977 מונה למרצה, ב-1980 - למרצה בכיר עם קביעות, ב-1984 לפרופסור חבר וב-1988 לפרופסור מן המניין לפסיכולוגיה.
בשנת 1984 נמונה לראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת״א תפקיד בו כיהן עד 1989. בשנת 1993 מונה לדקאן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב, תפקיד בו כיהן חמש שנים (1993–1998).
היה שותף להקמת מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל אביב ב-1992 ושימש כיו״ר הוועדה האקדמית של המרכז, לצידו של פרופ׳ שמעון שמיר שהיה ראש המרכז, מאז הקמתו ב-1992 ועד לשנת 2001. אחרי סיום תפקידו כדיקאן הפקולטה למדעי החברה ב-1998, הקים את ״המכון האקדמי לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי״ באוניברסיטת תל אביב (בשיתוף פעולה עם מרכז פרס לשלום) ובשנים 1998–2002 היה הראש הראשון של המכון. בין השנים 2000 ל-2015 היה מופקד על ״קתדרת ארגנטינה למחקר בפסיכולוגיה חברתית״. בשנים 2005–2011 שימש כיו״ר ה Israel Trustees Foundation (״האגודה הישראלית לקרנות מחקר בחברה וחינוך"). בהנהלתו קיימה הקרן תחרויות שנתיות בהן העניקה מענקי מחקר לחוקרים ותיקים וחוקרים צעירים בתחומי מדעי החברה והחינוך במוסדות להשכלה גבוהה בישראל.
בין השנים 1985 ו-2003 היה אחראי על פיתוח תחום הפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. בין השאר, פותחו בהנחייתו קורסי ליבה כמו ״מבוא לפסיכולוגיה״, ״פסיכולוגיה של האישיות״ ועודכן הקורס ״לא לבדו״ (״מבוא לפסיכולוגיה חברתית״). בשנת 1999 לימד באוניברסיטה הפתוחה את הקורס ״היסטוריה של הפסיכולוגיה״. הקורס שודר מאולפני האוניברסיטה הפתוחה ברמת אביב אל מרכזי הלמידה ברחבי ישראל ואחר כך הופץ במשך כ-20 שנה לתלמידי האו״פ בקלטות.
כיהן כפרופסור אורח במוסדות אקדמיים באירופה ובצפון אמריקה. בין השאר הוזמן להיות פרופ׳ אורח ב Graduate Center של אוניברסיטת העיר ניו יורק, באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל, אוניברסיטת La Sapienza שברומא ואוניברסיטת פרידריך שילר בינה שבגרמניה.
הוזמן לשאת הרצאות מפתח בכינוסים מרכזיים שונים. בין אלה הרצאות על ״תהליכי פיוס בסיום קונפליקטים״ בכנס הפרלמנט האירופי בסרייבו (2003), כנס נאט"ו על פיוס בעקבות חתימה על הסכמי שלום בדוברובניק (2011), הרצאה מרכזית על קורבניות ופיוס במפגש של קרבנות ״הטרור האדום״ בפרלמנט האיטלקי (2014), הרצאת פתיחה מרכזית בכנס על זכויות האדם בחסות ה Tom Lantos Institute שבבודפשט (2019). ב-2006 נשא את הרצאת הפתיחה בכנס על Intergroup Helping שאורגן על ידי ה European Association of Experimental Social Psychology בקיל שבגרמניה. הוזמן לשאת הרצאות מפתח בנושאי מחקרו במפגשים שנתיים של תוכנית הדוקטורנטים האירופאים בפסיכולוגיה חברתית, ובמפגשים שנתיים על פסיכולוגיה חברתית של יחסים בין קבוצות בינה שבגרמניה.
תרם מזמנו בפעילות למען קידום שוויון בחברה הישראלית. בין השנים 1995 ל-1998 שימש כיו״ר ההנהלה של ISEF (Israeli Sepharadic Education Foundation) שמטרתה קידום צעירים וצעירות מהפריפריה על ידי מתן מלגות לדוקטורנטים במוסדות בישראל ומחוצה לה. בין השנים 1998 ל-2001 שימש כיו״ר העמותה ״ילדים״ המסייעת לילדים החוסים במוסדות מחוץ לביתם.
מחקריו
פרסם מעל 150 מאמרים מדעיים, ופרקים בספרים ערוכים בתחומי מחקרו. מאמריו פורסמו בבמות הפרסום בפסיכולוגיה חברתית בפרט (לדוגמה: Journal of Personality and Social Psychology, Advances in Experimental Social Psychology), ובפסיכולוגיה בכלל (Psychological Bulletin). היה שותף לעריכת 6 ספרים מדעיים והמחבר של הספר Social Psychology of Helping Relations: Solidarity and Hierarchy שיצא לאור ב 2020 בהוצאת Wiley שבארה״ב.
מחקריו עסקו בשני נושאים מרכזיים: פסיכולוגיה חברתית של יחסי עזרה, ותהליכים פסיכולוגיים של פיוס בין קבוצות יריבות. בתחום הראשון הדגישו מחקריו את התפיסה שבהיות המקבל תלוי בנותן, יחסי עזרה הם יחסים של אי-שוויון חברתי. הדבר נכון גם ברמה הבין אישית (״מודל האיום להערכה עצמית בקבלת עזרה״ Nadler & Fisher, 1986) וגם ברמה הבין קבוצתית. בהתבסס על תיאורית הזהות החברתית עסקו מחקריו בחקר התנאים בהם יחסי עזרה בין קבוצות משמשים כמכניזמים לשימור או ערעור על יחסי כוח (Nadler, 2002; Nadler & Halabi, 2006). בחקר הפסיכולוגיה החברתית של תהליכי פיוס הציע את מודל הפיוס מבוסס הצרכים (Need Based Model (המבוסס על כך שבמהלך קונפליקט נפגעים צרכים זהותיים שונים אצל הקרבן והתוקפן. חוויית הקורבנות קשורה בפגיעה בצרכים של מסוגלות וכוח, בעוד שהצד הנתפס כתוקפן חווה איום לזהותו המוסרית. המודל, שאושש במחקר, מציע שהסרה של האיומים הזהותיים מעלה נכונות לפיוס עם היריב. (2015,;Nadler & Shnabel, 2008 Shnabel & Nadler, 2008, 2015). חקר גם את ההשפעות השליליות של תחושת קורבניות על פיוס (Noor, Shnabel, Halabi & Nadler, 2012) ואת הדרכים בהן ניתן להתגבר על השפעות אלה (Hameiri & Nadler, 2017).
בנוסף חקר את השפעות הפסיכולוגיות של השואה על ניצולים שבנו חייהם בעיר לעומת אלה שעשו כך בקיבוץ (Nadler & Ben Shushan, 1989), המאפיינים הפסיכולוגיים של בני ובנות ניצולי השואה (Nadler, Kav Venaki & Gleitman, 1986), וההשתנות ביחס הקהילה המקצועית והחברה כולה אל ניצולי השואה לאורך השנים (Nadler, 2001).
קישורים חיצוניים
- פרופ' אריה נדלר, באתר אוניברסיטת תל אביב
- Arie Nadler,Ph.D - Curriculum Vitae, באתר studylib
- חיים איזק, הפסיכולוגיה של תאונות דרכים, דבר, 20 באפריל 1979
הערות שוליים
- ^ רשימת מסיימי אוניברסיטת בר־אילן, דבר, 24 ביוני 1971
31330892אריה נדלר