אריה איסר
| לידה | 13 ביולי 1928 (גיל: 95) |
|---|---|
| ענף מדעי | גאולוגיה |
| פרסים והוקרה | חתן פרס בן-גוריון |
| תרומות עיקריות | |
| מחקר מי תהום בישראל | |
אריה שמשון איסר (Arie S. Issar; נולד ב-13 ביולי 1928) הוא מבכירי הגאולוגים בישראל ובעל שם בחקר ההידרולוגיה. חתן פרס בן-גוריון לשנת תשע"א. עיקר התמחותו היא בחקר מי תהום, חקירת אפשרויות פיתוח הנגב וההשפעה העתידית של ההתחממות העולמית על משאבי המים במזרח התיכון. פרופסור אמריטוס בפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומייסד המרכז למשאבי מים במכונים לחקר המדבר בקריית שדה בוקר.
תולדות חייו
נולד ב-1928 בירושלים לשמחה ובלה איסרוב. האב השפיע על בנו לבחור במדעי הטבע על מנת שיוכל להימנות עם מתקני העולם. ביולי 1947, ביום הולדתו ה-19, התנדב לצאת עם קבוצת מורים לאוסטריה, למחנות העקורים, לצורך חינוך ילדים ששרדו את השואה ולהביאם לארץ ישראל. לקראת סוף שירותו באוסטריה עסק בגיוס ואימון מתנדבי חו"ל ועמם חזר ארצה ביולי 1948. הוא שב לירושלים הנצורה (בדרך בורמה) והתגייס ליחידת התותחנים שרק הוקמה, השתתף במערכות ישראל כולל מלחמת ששת הימים. נשוי מ-1950 למרגלית לבית צארום ולהם שני בנים, גיורא וגלעד, וארבע נכדות ונכד. ב-1950 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בגאולוגיה (מקצוע ראשי) ותורת הקרקע והגאוגרפיה בהנחיית פרופ' יהודה ליאו פיקרד, חלוץ ההידרו-גאולוגיה של ארץ ישראל, וזוכה פרס ישראל לשנת תשי"ח, החל במחקר יישומי במסגרת עבודת המוסמך "הגאולוגיה התת-קרקעית של אזור רגלי ההרים המרכזי".
חקר מי תהום בישראל
ב-1956 סיים בהצטיינות את הלימודים וקיבל תואר מוסמך לגאולוגיה. באותה תקופה החל הפיתוח המואץ של מקורות המים של שפלת החוף ואיסר החל לחקור נושא זה בהנחייתו של פרופ' יהודה ליאו פיקרד כבסיס לעבודת הדוקטורט שלו: "הגאולוגיה של מקורות המים התת-קרקעיים באזורי השפלה והשרון". באוגוסט 1961 סיים את עבודתו וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה. במקביל שימש כאסיסטנט לפרופ' פיקרד ועוזרו, זאב שיפטן, במחקרי השדה ופיקוח על קידוחי המים בנגב ובערבה. קידוחים אלו בוצעו ביוזמת דוד בן-גוריון מתוך מטרה למצוא מקורות מים שיאפשרו את פיתוח הנגב ויישובי. ממצא המים בקידוחים אלו פתח את הערבה להתיישבות חקלאית.
פעילות באירן
בסוף 1961 התבקש לצאת לאיראן מטעם ארגון המזון והחקלאות הבינלאומי ולעמוד בראש צוות ישראלי של אנשי תכנון המים לישראל (תה"ל) להדרכת האיראנים בשיטות מודרניות של מחקר מי התהום. לצורך זה הקים איסר וצוותו הישראלי מרכזי מחקר בפרובינציות השונות, שאוישו על ידי צוערים איראניים ושאותם הם ביקרו לעיתים מזומנות, אחד הצוותים עבד באזור קזווין. בהנחיית איסר התגלו מים ארטזיים מתוקים מתחת לכל האזור ואפילו מתחת למדבר המלח. ב-1962, כאשר אירעה רעידת האדמה שהחריבה את האזור ואת מנהרות המים המסורתיות (הקנאטים). שמשו המים שנמצאו על ידי הצוות הישראלי לאספקה לניצולים. בזכות עבודת צוות זו, נתבקשה ישראל להציע פרויקט לשיקום אזור הרעש. ההצעה הבין-תחומית הוכנה על עדי צוות ישראלי בראשותו של לובה אליאב, כאשר איסר וצוותו תורמים לנושא ההידרו-גאולוגיה של אזור הרעש. בעקבות ההצעה זכתה ישראל לעבודה רבת שנים ורבת היקף באזור קזוין. קשריו המדעיים של איסר באיראן נמשכו עד עלייתו של חומייני לשלטון ב-1979.
אוניברסיטת בן-גוריון
עם שובו לישראל, חזר למכון הגאולוגי הישראלי, שהפך לאגף במשרד הפיתוח. במקביל התמנה כמרצה אורח בקורס הבינלאומי במרכז לחקר מי תהום באוניברסיטה העברית בירושלים וכן הרצה בפני משתתפי הקורס הבינלאומי לניהול משאבי מים בטכניון וכן בקורס משאבי מי תהום במחלקה לגאולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע.
בין השנים 1964 ו-1975 הוא התבקש על ידי המחלקה לשיתוף בינלאומי (מש"ב) של משרד החוץ לצאת בשליחויות ביועץ לממשלות שונות באמריקה הלטינית, אסיה ואפריקה בנושאי פיתוח משאבי מים באזורים צחיחים. ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, התמנה לעמוד בראש הצוות שחקר את משאבי המים של חצי האי סיני. במסגרת הסקר הכללי של סיני שנערך על ידי חיל המדע של צה"ל. מחקר זה אפשר לבדוק את הרעיון אליו הגיע איסר (מהשוואת תוצאות מחקריו על מי התהום באזור סדום ויטבתה ותוצאות מחקר של צוות גרמני על עיון מוסא בסיני), שמתחת לסיני והנגב מתפרס אקוויפר ענק ובו כ-50 מיליארד מטרים מעוקבים של מי תהום במליחות המתאימה להשקית גידולים חקלאיים שנקוו בתקופת הקרח האחרונה. המחקרים (כולל שאיבת ניסיון בקידוח נח'ל במרכז סיני) אישרו את הרעיון. ב-1975.[1] ברוח קריאתו של דוד בן-גוריון ליישב את הנגב, הוא הצטרף לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועבר עם מרגלית אשתו לגור בקריית שדה-בוקר על מנת להקים את המכון לחקר המדבר של אוניברסיטת בן-גוריון. בעזרת תלמידיו רונית נתיב ואילון אדר יסד את המרכז למשאבי מים, שנקרא כיום "המכון למחקרי מים ע"ש צוקרברג". במסגרת המרכז נקלטו למעלה מ-20 עולים מגל העלייה של שנות השבעים מברית המועצות והודרכו עשרות משתלמים מחו"ל, שעד היום שומרים על קשר מדעי עם איסר והמכון. בעקבות פעילות זו, הוזמן איסר בתחילת שנות השמונים לשמש חבר הוועדה של אונסק"ו בנושאי הידרולוגיה של מדבריות, מדען מדווח (רפורטר) בנושא של התוכניות הבינלאומיות להידרולוגיה וכן לשמש חבר הוועדה בנושא הידרולוגיה של אזורים קרסטיים בחברה הבינלאומית של הגיאו-הידרולוגים ב-1988 התמנה כחבר הוועדה המייעצת לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בווינה בנושא של שימוש בשיטות איזוטופיות במחקרים הידרולוגיים באזורים צחיחים וחצי צחיחים ובמסגרת זו ביקר עם עמיתו פרופ' יואל גת מספר פעמים באיראן. ב-1988, בעקבות מחקריו על השפעת שינויי האקלים הוזמן לשמש חבר בקבוצת העבודה של אונסק"ו בנושאי השפעות שינויי האקלים בעבר כמפתח לעתיד. במסגרת זו ביקר במרכזי מחקר שונים ברחבי העולם והגיע למסקנה שהתחממות האקלים הביאה בעבר ולכן תביא גם בעתיד התייבשות האזורים בעלי אקלים ים תיכוני ולריבוי גשמים באזורים התת-משווניים.
פרסים ואותות כבוד
- 1996-1980 - בעל קתדרה ע"ש אלן פוהר להידרולוגיה של אזורים צחיחים.
- 1985 - פרס ארנסט דוד ברגמן על תרומה מיוחדת לפיתוח הנגב.
- 2003 - פרס נשיא החברה הבינלאומית להידרו-גאולוגיה על הישגים בתחום משאבי מים באזורים צחיחים והשפעת שינויי האקלים על ההיררולוגיה.
- 2004 - חבר כבוד של האגודה הישראלית למשאב' מים.
- 2010 - פרס בן-גוריון.
- 2011 - פרס פורום איגודי המים.
מספריו
- ויצאו מים מן הסלע - הידרו-גאולוגיה ואקלים בארצות המקרא הוצאת שפרינגר 1990 (באנגלית ותורגם לצרפּתית).
- שינויי אקלים בתקופת ההולוקן והשפעתן על המערכות ההידרולוגיות הוצאת קיימברידג' אנגליה ואונסק"ו. 2003 (באנגלית).
- להפריה את המדבר - מדע וחזון הוצאת די-רנצו רומא 2004 (איטלקית).
- עם ד"ר מתניה זהר והרעב כבד בארץ הוצאת כרמל.
- עם ד"ר מתניה זהר שינויי אקלים - סביבה והיסטוריה של המזרח הקרוב הוצאה ראשונה 2004, הוצאה שנייה 2007. הוצאת שפרינגר הבינ"ל (אנגלית).
- עם רוברט קולודנ' מאוניברסיטת פיטסבורג שבארצות הברית מהתוהו הבראשיתי לתבונה האין סופית - המידע כממד והאנטרופיה כשדה כוחי הוצאת אשגייס-אוובורי-אנגליה. 1995 (אנגלית).
קישורים חיצוניים
- אריה איסר באתר "היו ימים"
הערות שוליים
- ^ אריה איסר, לחשוב מחדש את מחשבת המים בנגב, דבר, 20 ביולי 1979
