אנדרה ספיר
 | |
| אנדרה ספייר בשנת 1927 | |
| לידה |
28 ביולי 1868 ננסי |
|---|---|
| פטירה |
29 ביולי 1966 (בגיל 98) פריז |
| פעילות בולטת | משורר, סופר, פעיל ציוני |
| השכלה | ד"ר למשפט |
| השקפה דתית | יהודי |
אנדרה ספייר (בצרפתית: Henry Paul André Spire; 28 ביולי 1868 – 29 ביולי 1966) היה משורר, סופר ופעיל ציוני צרפתי.
ראשית דרכו
הנרי פול אנדרה ספייר נולד בעיר נאנסי שבחבל לוריין בצרפת, למשפחה יהודית בורגנית אשר ראשוניה השתקעו באזור כבר בראשית המאה ה-17. אביו, אדוארד ספייר היה תעשיין אמיד שניהל מפעל לכפפות שהוקם על ידי משפחת אימו של ספייר, מרי ברונט ספייר.[1] בילדותו הירבה לעסוק בפעילות ספורט, שחייה, שייט, גלישה, ורכיבה על סוסים ועל אופניים שזה מקרוב הומצאו. הוא היה נער חזק, מלא שמחת חיים ולעיתים אלים, כאשר הושמעו לעברו הערות גנאי בשל יהדותו.[2] הוא למד ספרות ומשפטים בבית הספר החופשי למדעי המדינה (École libre des sciences politiques).[3] בשנת 1887 התגייס לשנת שירות בצבא הצרפתי ביחידת פרשים ונחשב לרוכב נועז. סיים את שירותו הצבאי בדרגת סגן משנה. עבר להתגורר בפריז וסיים תואר ראשון במשפטים בשנת 1891 ודוקטוראט במשפטים בשנת 1895.[4] בשנת 1894 התקבל ל"מועצת המדינה" (Conseil d'État),[5] למשרת מבקר, לאחר שעמד בהצלחה בבחינות הכניסה שהיו מפורסמות בקושי לצלוח אותן.[2]
חודשים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד פרצה פרשת דרייפוס אשר חשפה בבת אחת עד כמה הייתה האנטישמיות נפוצה בצרפת באותה עת. ספייר נטל חלק פעיל בפרשה, נלחם באנטישמיות, וביקר בחריפות את אזלת ידם של היהודים המתבוללים במאבק. הוא אף הזמין לדו-קרב חרבות עיתונאי בעל טור בעיתון "לה ליברה פארול" (La Libre Parole) הלאומני והאנטישמי, על כך שטען כי מינויים של יהודים ל"מועצת המדינה" לא הושגו בזכות כישוריהם, אלא הודות להשפעה בלתי חוקית. ספייר נפצע בחתך עמוק בזרועו בדו-קרב.[2] למרות הביקורת שהפנו נגדו דוברי היהדות המתבוללת בצרפת, הפך ספייר ללוחמני בדעותיו.
משורר ופעיל חברתי
האירועים בצרפת סביב פרשת דרייפוס ושערוריית פנמה הניעו את ספייר לפעילות חברתית ענפה. בשנת 1896 הקים יחד עם עמית לעבודה במועצת המדינה, את ארגון הצדקה "אגודת המבקרים" (Société des Visiteurs) שפעלה כביטוח סוציאלי בסיוע לפועלים הסובלים מאבטלה, מחלות או פציעות. לאחר מכן נטל חלק בתנועת ה"שיתוף הרעיוני" (Cooperation des Idées) שם פגש את ההיסטוריון הצרפתי דניאל הלוי(אנ'). ביחד יסדו השניים בפריז, בשנת 1898, אוניברסיטה עממית (Université populaire) למעוטי יכולת ופועלים .[6][7][8] במסגרת התעניינותו בפרשת דרייפוס הירבה לבקר בספריה שניהל המשורר הצרפתי שארל פגי שהייתה מקום מפגש לתומכיו של דרייפוס.[2] ספייר התיידד עם פגי וביקש את חוות דעתו על שיריו הראשונים. רק כעבור שנים, בשנת 1905, פרסם פגי, בכתב העת שלו "מחברות החמישה עשר" שירים מפרי עטו של ספייר (הקובץ "ואתה צוחק" -Et vous riez) בהם הביע אכזבה מתנועת הפועלים.[9][10]
בשנת 1898 עזב ספייר את משרתו במועצת העם ועבר למשרד העבודה שם עסק בבעיות האבטלה. בשנת 1902 נשלח על ידי משרד העבודה הצרפתי לבדוק את סדנאות היזע בלונדון ואת מצבם של הפועלים באנגליה. במסעו זה התוודע לשכונת וויטצ'אפל, בה התגוררו בעוני מחפיר מהגרים יהודים רבים ממזרח אירופה. ב-1903 הוא פרסם דו"ח מקיף על ניצול הפועלים שחיו במשכנות עוני צפופים וביצעו את עבודתם בתנאים לא תנאים בבתים הדלים בהם התגוררו. הוא כתב מאמרים על רשמיו מהביקור בלונדון ועל רשמיו מהמפגש עם היהודים. הוא כינה את וויטצ'אפל - גטו - והתחיל להתקרב לרעיון הציוני במטרה לסייע בפתרון למצוקתם של היהודים.[2] לאחר שובו מלונדון הוא עזב את משרד העבודה והצטרף לצוותו של שר החקלאות ג'ין דופוי (Jean Dupuy) בממשלתו של וולדק רוסו (Waldeck-Rousseau). הוא התקדם עד לתפקיד מפקח כללי במשרד החקלאות ופרש מהמשרד בשנת 1926.[11]
משורר, סופר, ופעיל ציוני
בשנת 1904 התוודע ספייר לראשונה לדמותו של ישראל זנגוויל לאחר שהתרשם עמוקות מסיפורו "חד גדיא" שהתפרסם ב"מחברות החמישה עשר" של פגי בפריז.[12] באותה עת הורדה תוכנית אוגנדה מסדר היום של ההסתדרות הציונית וכתוצאה מכך ייסד ישראל זנגוויל יחד עם מנהיגים נוספים את "ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית" (ITO) שמטרתה הייתה ""להשיג טריטוריה על בסיס אוטונומי לאלה מבין היהודים שאינם יכולים או שאינם רוצים להישאר בארצות מגוריהם".[13] ספייר החל בפעילותו הציונית בהצטרפו אל הארגון שבראשות ישראל זנגוויל, שם מונה לחבר בהנהגת הארגון, לקח חלק בהסברה ופרסם מאמרים רבים.
בשנת 1905, לאחר המהפכה ברוסיה, פליטים יהודים רבים נמלטו כתוצאה מפוגרומים ורדיפות. ספייר תמך בהתארגנותם של יהודי רוסיה להגנה עצמית לנוכח הפוגרומים, ומאוחר יותר הקים ארגון לצעירים יהודים שטיפל במהגרים יהודים מרוסיה.[11][9] בשנת 1908 נסע לאיטליה והחל לכתוב עבודה על ישראל זנגוויל אותה פרסם בתחילה בקטעים בעיתונות ואחר כך בספר. קובץ שיריו "בדרכי האבסורד" (Vers les routes absurds) יצא לאור ב-1911.[2] באותה שנה השתתף ספייר בקונגרס הציוני העשירי שהתקיים בבזל. בדברים שכתב בעת שהותו בבזל תקף בחריפות את המתבוללים המתכחשים לזהותם היהודית באומרו "התבוללות היא מוות, ציונות היא חיים".[11] בשנת 1912 ייסד את "ארגון הצעירים היהודים" (AJJ) שטיפל במהגרים יהודים מרוסיה. בשנת 1913 הרחיב את עבודתו על ישראל זנגוויל הוסיף לה פרקים על אוטו וויינינגר וג'יימס דרמסטטר (James Darmesteter) ופרסם אותה בשם "כמה יהודים" (Quelques Juifs).[2]
אחיו של ספייר, פול, שניהל את המפעל המשפחתי, גויס לצבא עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ספייר לא גויס בשל גילו ועל כן הופקד בידיו ניהול העסק. מאורעות המלחמה אילצו את ספייר להעתיק את מיקומו של המפעל. עם זאת, תוך כדי המלחמה, כאשר מצבו של העסק המשפחתי התייצב ועיסוקיו הציבוריים איפשרו זאת, החל ספייר לתעד את מצב הקהילות היהודיות ברחבי העולם (אירופה, אפריקה ואסיה). הוא חשף עדויות על מעשי זוועה שביצע הצבא הרוסי נגד יהודים בפולין, תיעד רדיפות יהודים ברומניה ובמקומות נוספים במרכז אירופה, ואסף מסמכים דו"חות ונתונים סטטיסטיים, אשר חלקם הגיעו אליו מידי ישראל זנגוויל.[2] ממצאי מחקרו זה פורסמו בספרו "היהודים והמלחמה" שיצא לאור בשנת 1917. הוא המשיך לנהל את העסק, עד שנת 1922, במקביל לעבודתו בממשלה ולפעילותו הציבורית. בתוקף תפקידו במשרד החקלאות עסק בשיקום אזורים חקלאים שנהרסו במלחמה.[2] לאחר הצהרת בלפור יסד בשנת 1918 את "ליגת ידידי הציונות" ושנה לאחר מכן ייצג את הציונים הצרפתים בוועידת השלום בפריז.[14][15] בשנת 1920 הוזמן על ידי ד"ר חיים ויצמן לביקור משותף בארץ ישראל על מנת לסייע במשא ומתן על קו הגבול עם סוריה.[4] אולם בעקבות מחלוקת עם ויצמן, חדל ספייר לעסוק בפעילות ציונית רשמית.[4][11]
ב-11 ביולי 1920 אירח ספייר, לארוחה בביתו שבפרוור הפריזאי ניי-סיר-סן, את ג'יימס ג'ויס ורעייתו נורה. לארוחה הוזמנו אורחים נוספים ביניהם המשורר האמריקאי עזרא פאונד ואשתו, וכן סילביה ביץ' בעלת חנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני", אשר פגשה שם לראשונה את הסופר האירי. בהמשך קשריהם הוציאה סילביה ביץ' לאור את הגרסה הראשונה והמלאה של יצירתו המונומנטלית של ג'ויס - "יוליסס".[16][4][17][18]
בשנת 1925 יצא בשליחות משרד החקלאות לרומניה, בסרביה וצ'כוסלובקיה לבדוק אפשרות הגירת עובדי חקלאות מארצות אלה לצרפת. במסגרת זאת הגיעו עובדים יהודים רבים אשר יושבו בדרום צרפת. ספייר עסק בפעילות זאת עד שנת 1933.[4][2] במסגרת עבודתו הספרותית הרחיב שוב את חיבורו על ישראל זנגוויל שנפטר ב-1926. הוא הוסיף לספר דמויות נוספות ופרסם אותו בשנת 1928 בשם "כמה יהודים וחצי יהודים" (Quelques Juifs et demi-Juifs).[2]
טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החל משנת 1933, סייע ספייר ליהודים רבים מגרמניה ומאוסטריה להימלט לצרפת מאימת המשטר הנאצי.[4] בשנת 1936 נפטרה אשתו גבריאל לוסיאן מארי .[1] הוא נשא אישה שנייה- תרז - ב-1940. עם כיבוש צרפת על ידי הנאצים בשנת 1940 נאלצו ספייר ואשתו להימלט ולמצא מקלט בארצות הברית.[19] עם בואם לניו-יורק נולדה ביתם מארי ברונט. בניו-יורק עסק ספייר בהוראת ספרות צרפתית במספר אוניברסיטאות ומוסדות חינוך, המשיך בפעילות פוליטית, סייע לפליטים, ונטל חלק בכנסים רבים. חלק מהמוסדות בהם לימד מומנו על ידי צבא צרפת החופשית של הגנרל דה-גול ועל ידי הממשלה הגולה של בלגיה. במסגרת פעילותו הציונית שיתף פעולה עם נחום גולדמן בקונגרס היהודי העולמי.[2] סמוך להכרזת העצמאות של ישראל הוא תמך ב"תנועת השחרור הלאומית העברית" של הילל קוק.[11] הוא שב לצרפת בשנת 1946. בתקופה זו השלים כתיבת עבודה בשם "הנאה פואטית והנאה שרירית – חיבור על התפתחותן של טכניקות פואטיות" (Plaisir poétique et plaisir musculaire, essai sur l'évolution des techniques poétiques) שראתה אור בשנת 1949 בבית ההוצאה הפריזאי (José Corti).[2][20]
ספייר נפטר בביתו בשנת 1966 בגיל 98. הרב דוד פיירוורקר ערך את טקס הלווייתו.
יצירתו
ספייר נחשב למעורר התחיה בספרות היהודית בצרפת במאה ה-20 וכן כתאורטיקן וחדשן ספרותי.[21] שירתו מלאה תשוקה והומור, נלחמת למען חירות וצדק ובזה לעשירים ולמוגי הלב. מחזור שיריו העיקרי " שירים יהודיים" (Poèmes juifs ראה אור בשנים 1919, 1959) מצליף במתבוללים וקורא להתקוממות יהודית. ביצירתו "סמאל" (1921) הוא מפתח חזיון דרמטי של טוב מול רע, גורל האדם מול אושרו. ספייר מוגדר כמשורר טוטאלי שחייו שלו עצמו הם שיר ארוך על אהבה, כעס ומאבק. ספייר עסק בכל נושא בשירתו המגוונת, והרבה לכתוב בסגנונות שונים תוך שילוב כישוריו הרבים בצימאונו לחיים ולצדק. המשוררים הצרפתים, מאבות הסוריאליזם, גיום אפולינר ופול אלואר(אנ') החשיבו את ספייר כאביהם הרוחני. עם זאת, למרות ההיקף הגדול של שירתו ואיכותן הגבוהה של רבות מיצירותיו, נשכח ספייר בחלוף השנים ושירתו אינה נלמדת במערכת החינוך או באוניברסיטאות בצרפת.[4]
מיצירותיו
ספרי שירה
- La Cité présente, Ollendorf, 1903
- Et vous riez !, Cahiers de la quinzaine, 1905
- Versets (Et vous riez - Poèmes juifs), Mercure de France, 1909
- J'ai trois robes distinguées, Moulins, Cahiers du Centre, 1910
- Vers les routes absurdes, Mercure de France, 1911
- Et j'ai voulu la paix !, Londres, The Egoist, 1916
- Poèmes juifs, Genève, Kundig, 1919
- Samaël, poème dramatique, Crès, 1921
- Poèmes de Loire, Grasset, 1929
- Instants, Bruxelles, Cahiers du Journal des Poètes, 1936
- Poèmes d'ici et de là-bas, New York, The Dryden Press, 1944
- Poèmes d'hier et d'aujourd'hui, José Corti, 1953
- Poèmes juifs, Albin Michel, 1959 ; rééd. 1978
פרוזה
- Israel Zangwill, Cahiers de la Quinzaine, 1909
- Quelques Juifs, Mercure de France, 1913
- Les Juifs et la guerre, Payot, 1917
- Le Sionisme, 1918
- Le Secret, Nouvelle Revue Française, 1919
- Fournisseurs, Éditions du Monde Nouveau, 1923
- Henri Franck, lettres à quelques amis, Grasset, 1925
- Refuges, avec neuf bois gravés de Maurice Savin, Éditions de la Belle Page, 1926
- Quelques Juifs et demi-Juifs,2 t., Grasset, 1928
- Plaisir poétique et plaisir musculaire, Vanni-José Corti, 1949 ; rééd. José Corti 1986
- Souvenirs à bâtons rompus, Albin Michel, 1962
קישורים חיצוניים
- מבחר משיריו של אנדרה ספייר בתרגום לאנגלית באתר blackcatpoems.com
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אנדרה ספייר, באתר geni.com
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 Andre Spire biography, באתר Judaisme.sdv בצרפתית
- ^ ידוע כיום בשמו Institut d'études politiques ובאנגלית Paris Institute of Political studies.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 Bea Aaronson, Jewish Writers of the Twentieth Century, New York, London: Fitzroy Dearborn, Sorrel Kerbel editor 2003, עמ' 1041-1045
- ^ הגוף השלטוני בצרפת העוסק בייעוץ משפטי לממשלה הצרפתית.
- ^ דניאל הלוי, באתר Parabook.com
- ^ Keith Reader, The Place de la Bastille, Liverpool University Press, 2011, עמ' 75
- ^ במאמר שכתב דניאל הלוי לכבוד ספייר, בשנת 1939, "הומאז' לאנדרה ספייר" הוא מתאר אותו "כנפש בעלת צדקה יצירתית"
- ^ 9.0 9.1 Andre Spire, באתר בית התפוצות
- ^ Andre Spire biography, באתר Babelio.com
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 Moshe Catane, כרך 15, Encyclopaedia Judaica, Second printing, Jerusalem: keter, 1973, עמ' 284-285
- ^ הסיפור עוסק בנער יהודי, בן למשפחה אורתודוקסית מוונציה, הנמשך אל העולם הלא יהודי. משלא הצליח למצוא את מקומו מחוץ למסגרת היהודית ובאין דרך חזרה שולח הנער יד בנפשו.
- ^ גור אלרואי, ארץ לעם ולא עם לארץ, באתר maarv.org, 2012
- ^ ראה דיווח עיתונאי על הרכב המשלחת הציונית
- ^ יגאל עילם, כרוניקה של העם היהודי בעת החדשה
- ^ On this day...11 July, באתר jamesjoyce.ie
- ^ E. H. Mikail (ע), James Joyce: Interviews & Recollections, London: The Macmillan Press, 1990, עמ' 79
- ^ Gordon Bowker, 22, James Joyce a Biography
- ^ הוא שהה מחוץ לפריז כאשר הגסטאפו כבר ביקר בביתו מספר פעמים.
- ^ יצירה זאת הייתה אמורה לצאת לאור לפני מלחמת העולם השנייה. חלק הועבר כבר לבית הדפוס בלייז' וחלק אחר נותר בידיו של ספייר, שלקח אותו איתו לארצות הברית כשנמלט מהנאצים.
- ^ ראה גם אצל: Maurice Samuels, Inventing the Israelite, Stanford California: Stanford University Press, 2010, עמ' 3
31042293אנדרה ספיר