אמנת אמסטרדם

אמנת אמסטרדם (באנגלית: Treaty of Amsterdam amending the Treaty on European Union, the Treaties establishing the European Communities and certain related acts) היא אמנה של האיחוד האירופי אשר נחתמה ב-2 באוקטובר 1997 ונכנסה לתוקף ב-1 במאי 1999.

אחת המטרות המוצהרות של ועידת האמנה הייתה לבצע רפורמה במבנה המוסדי-פוליטי של האיחוד האירופי כדי להכינו לקראת ההצטרפות הצפויה של מדינות מזרח אירופה. מטרה זו לא הושגה בפועל בשל מחלוקות בין המדינות החברות, והיא הושארה בעיקרה לוועידה עתידית (אמנת ניס).

תוכן האמנה

האמנה הייתה תוצאה של משא-ומתן שהחל במסינה, איטליה, ב-2 ביוני 1995, והסתיים באמסטרדם ב-18 ביוני 1997. הפרלמנט האירופי אישר את האמנה ב -19 בנובמבר 1997, ולאחר שני משאל עם ו -13 החלטות של פרלמנטים, לבסוף סיימו המדינות החברות את התהליך, האמנה מהווה המשך ישיר לאמנת מסטריכט, והיא מכניסה בה תיקונים ועדכונים.

אמנת אמסטרדם כוללת 13 פרוטוקולים, 51 הצהרות שאומצו על ידי הוועידה, 8 הצהרות של המדינות החברות, בתוספת תיקונים לאמנות הקיימות המפורטות ב -15 מאמרים. תיקון של ההוראות הכלליות של אמנת האיחוד האירופי ומכסה את ה- CFSP ואת שיתוף הפעולה בעניינים פליליים ומשטרתיים. ארבעת המאמרים הבאים משנים את אמנת ה-EC (אמנת רומא), את אמנת האיחוד האירופי לפחם ולפלדה (אמנת פריז), את אמנת יורואטום (סוכנות האטום האירופית) ואת חוק הבחירות לפרלמנט האירופי.

הנושא המרכזי באמנה היה מגילת זכויות היסוד שנכנסה לתוקפה במסגרת אמנת אמסטרדם בשנת 1999 שמה במרכזה את האזרח והשמירה על זכויותיו. המטרה הייתה לעגן זכויות בסיס אשר ימנעו ממדינות וממשלות לפגוע בזכויות אזרחיהן, ולהעניק שוויון אזרחי לכלל אזרחי האיחוד. האמנה אסרה אפליה על רקע לאומי, גזעי, דתי, מגדרי, מיני וכיוצא בזאת. האמנה פתחה את השער אל מוסדות האיחוד, מסמכיו, מגילותיו וכדומה בפני האזרח, המשך ישיר לכך הייתה אמנת ניס משנת 2000, אשר מטרתה הייתה יצירת נאמנות והתחייבות של האיחוד כלפיי אזרחיו. האמנה נבנתה בשישה נושאים: חירות, כבוד, שוויון, סולידריות, זכויות אזרח וצדק. תחתיהם היו 54 פרקים אשר עסקו בזכויות בתחום האזרחי, הפוליטי, הכלכלי והחברתי. אין ספק שאמנות אמסטרדם וניסו היוו סמל גם בגיבוש הזהות של האיחוד ברמת תפיסת עולמו וגם ביצירת קשר ואמון בין האיחוד לאזרח^[1]^[2].

התחומים האחרים אשר נידונו היו תיאום מדיניות חוץ משותפת ואפקטיבית, בניית תדמית ושיווק האיחוד האירופי בעולם ונושא ההרחבה של האיחוד למדינות נוספות וההתאמות שצריכים לבצע בעקבותיה (דבר אשר היה נתון לביקורת בקרב חלק מהמדינות^[3]). עקב כך הוכנסו שינויים מבניים וארגון מחדש בפרלמנט, במועצה, בנציבות (יצירת תפקידים ומשרות חדשות), בבית המשפט האירופי, בבית המשפט לביקורת, כמו כן עקב אמנת מסטריכט, היה צורך לבצע התאמות מוסדיות וחקיקתיות. שינויים משמעותיים שבוצעו היו למשל שינוי המשקל ושינוי שיטת הרוב המשוקלל, הכנסת תפקיד המזכיר הכללי לתחומי חוץ וביטחון של המועצה, שיתוף פעולה מסוגים שונים עם הפרלמנטים המקומיים, התאמות בעקבות החקיקה למען זכויות אזרח ואדם וחקיקה בתחומי הגירה ופליטים, הקמת הוועדה הכלכלית חברתית והקמת ועדות האזורים (עליהן נרחיב בהמשך), ותיקונים כלליים בנושא הדרכים לקבלת ההחלטות באיחוד האירופי.

שיתוף פעולה בין-ממשלתי התחזק בתחום המשטרה והמשפט הפלילי, כך שמדינות החברות צריכות להיות מסוגלות לתאם את פעילותן בצורה יעילה יותר. האיחוד שואף להקים מרחב של חופש, ביטחון וצדק לאזרחיה. הסכמי שנגן משולבים עכשיו במערכת המשפטית של האיחוד האירופי (אירלנד ובריטניה נותרו מחוץ להסכם שנגן)^[4].

למרות היות האמנה לא מאד משמעותית מאד ביחס לאמנות אחרות, אמנת אמסטרדם מהווה נקודת ציון נוספת בתהליך האינטגרציה האירופית. האמנה העבירה את רוב הנושאים שהיו כלולים תחת העמוד השלישי של האיחוד (הבין-ממשלתי) אל העמוד הראשון של הקהילה האירופית, משמע, נושאים אלו הועברו לסמכות על-לאומית. נושאים אלו הוכפפו לתהליכי החקיקה של הנציבות, הפרלמנט והמועצה, ולביקורת השיפוטית של בית הדין. האמנה גם עיגנה ביתר עוצמה את ההגנה על החירות, הדמוקרטיה, זכויות האדם ושלטון החוק כערכי היסוד שעליהם מבוסס האיחוד האירופי, ושההצטרפות אליו מותנית בכיבודם. האמנה גם עשתה רבות להסרת המכשולים האחרונים לתנועה חופשית של אזרחי אירופה בכל רחבי האיחוד, תוך אימוץ הסכם שֶנְגֶן כחלק מן הדין הקהילתי החל על כל האזרחים.

חתומות על האמנה


בלגיה	דנמרק	פינלנד	צרפת	יוון	אירלנד	איטליה	לוקסמבורג	הולנד

פורטוגל	ספרד	בריטניה	שוודיה	גרמניה	אוסטריה