אליס מרי הייגן
 |
אליס מרי הייגן, באנגלית: Alice Mary Hagen ( 1872–1972) הייתה אמנית קרמיקה קנדית מהליפקס, נובה סקוטיה. היא הוכשרה בציור קרמיקה, והתפרנסה ממכירת כלי חרסינה מצוירים והוראה. היא זכתה למוניטין גבוה בזכות איכות עבודתה, עליה זכתה בפרסים שונים. היא נישאה ונולדו לה שתי בנות. היא המשיכה לצייר בזמן שגידלה את משפחתה בקנדה ובג'מייקה. כשהייתה בת שישים לערך ובעלה פרש לפנסיה היא למדה קדרות בסטודיו שלה בנובה סקוטיה, והייתה חלוצה בקדרות באזור. היא המשיכה לייצר ולמכור כלי חרס מצוירים עד גיל 93. אמני קרמיקה רבים הכירו בחובם לאליס האגן כמורה וכדוגמה. [1]
שנים מוקדמות
אליס מרי איגן נולדה בהליפקס, נובה סקוטיה, בשנת 1872. הוריה היו לוטננט-קולונל תומאס ג'יי איגן ומרגרט קלי. [2] אביה היה בעל חנות נשק ומוצרי ספורט במרכז הליפקס, ובתחילת המאה ה-20 הציעה גם שירותי פחלוץ. הוא היה חבר בולט בקהילה האירית הקתולית של העיר, חבר מייסד של יחידת המיליציה של רובאי הליפקס ומחבר ההיסטוריה של גדוד המתנדבים של הליפקס וחברות מתנדבים 1859–1887. היו לה שתי אחיות ואח אחד.
אמה של אליס הייתה אמנית חובבת בעלת יכולת מסוימת, ועודדה את אליס לצייר. היא החליטה להפוך לאמנית מקצועית, בניגוד לרצונם של הוריה. אביה חשב שהמפעל יהיה מקור הכנסה בטוח יותר מאמנות, אף שהשכר היה נמוך, אבל אליס הייתה נחושה. אליס איגן למדה לראשונה אמנות באקדמיית סנט וינסנט, הליפקס. לאחר מכן למדה בבית הספר לאמנות ועיצוב ויקטוריה, שלימים הפך למכללת נובה סקוטיה לאמנות. היא גם למדה בבית הספר לאמנות אוסגוד בניו יורק. [3]
ציור קרמיקה
בסביבות 1892 אמנית בשם בסי בראון לימדה את אליס איגן טכניקות ציור בסיסיות בחרס.[4] הציור בחרס היה מדיום פופולרי באותה תקופה עבור אמניות מקצועיות. [5] זה היה אחד מאמצעי הביטוי המכובדים הבודדים לאמניות, אולי בשל האסוציאציות שלו לעיצוב הבית. היא המשיכה ללמוד ציור חרס אצל אדלייד אלסופ רובינו בניו יורק ב-1896. אליס איגן שכרה סטודיו בהליפקס בבניין רוי המסחרי. היא ציידה אותו בכבשן, רכשה מהרווחים מהמכירות המוקדמות שלה, והשתמשה בסטודיו כדי לצייר וללמד. מתצלומים עולה כי היא דאגה להעניק לחדר תחושה נשית וביתית למרות ייעודו המסחרי.
בשנת 1896 החליטה האגודה לאמנות הנשים של קנדה להזמין סט לארוחת ערב שיצויר על חרסינה על ידי חברי האגודה. מרי דיגנם פיקחה על עבודתה של אליס איגן ושנים-עשר אמנים נוספים באונטריו וקוויבק.[6] אלה כללו את לילי אוסמן אדמס (1865–1945) ופיבי אמליה ווטסון (1858–1947). סט ארוחת הערב לשמונה מנות עם 24 מקומות היה לציון יום השנה ה-400 בשנת 1897 לגילוי קנדה של ג'ון קאבוט. אליס איגן נבחרה לצייר שתים עשרה כלים. אביה היה צייד, והיא השתמשה בספרי Audubon שלו כמדריכים לאיורים שלה.[6] כל אחת מהצלחות הללו מצוירת עם ציפור קנדית אחרת. [7] בשנת 1898 "סט ארוחת הערב ההיסטורי הקנדי" נרכש על ידי מנויים פרטיים מחברי הסנאט ובית הנבחרים של קנדה, וב-13 ביוני 1898 הוצג רשמית לליידי אברדין על ידי הסנאט של קנדה לאחר תום כהונת בעל כמושל כללי.
אליס איגן לימדה ציור חרס בסטודיו שלה בשנים 1898–1899. היא הייתה מדריכה לציור בבית הספר לאמנות ועיצוב ויקטוריה בשנים 1899–1900. היא השתמשה בתמונות ועיצובים שפורסמו כמוטיבים בעבודתה, ולעיתים שאבה רעיונות מהטבע. התמונות היו במגוון רחב של סגנונות, כולל פיגורטיבי, אסייתי וארט נובו.
בשנת 1901 נישאה אליס עם ג'ון הייגן מחברת הכבלים הליפקס וברמודה. נולדו להם שתי בנות, רייצ'ל, ילידת 1902, וקתלין, ילידת 1905. ב-1910 הועבר ג'ון הייגן לג'מייקה. אליס הייגן עבדה ולימדה בג'מייקה, ועבודותיה הוצגו בתערוכות נרחבות באיים הקריביים. היא מכרה את עבודתה ותרמה את ההכנסות לצלב האדום. היא הייתה האישה הראשונה שזכתה במדליית ברונזה על תרומתה לאמנות.
בני הזוג חזרו להליפקס ב-1916. זמן קצר לאחר מכן ערכה תערוכה בסטודיו לאמנות הנשים בטורונטו. [8] אליס הייגן המשיכה לצייר על חרסינה, ללמד ולהציג בהליפקס ובטורונטו. תלמידיה היו לעיתים קרובות מורים ונזירות בבית הספר.
קדרות
בשנת 1930 פרש ג'ון הייגן מחברת הכבלים הליפקס וברמודה. הם יצאו לסיבוב באירופה, ואליס ביקרה במפעלי קרמיקה מובילים באנגליה, צרפת ואיטליה. בלונדון ראתה סחורות מהמזרח הקרוב בתערוכת אמנות פרסית. בצרפת החלה להתעניין בייצור כלי חרס, כאשר ביקרה במפעלים המאוישים על ידי ותיקי מלחמה וראתה עד כמה הם שקועים בעבודתם. בפנסיה, ג'ון הייגן תמך מאוד באשתו, והיה עושה את עבודות הבית כדי לתת לה זמן ליצירתה.
לאחר שחזרה ב-1931 אליס למדה קדרות אצל צ'ארלס פרסקוט, שהיה בבעלותו מפעל לכלי חרס תעשייתי קטן בפיירוויו, נובה סקוטיה. היא השיגה כבשן ובנתה סטודיו בביתה. כאשר אליס הייגן החלה לעבוד בחימר ב-1931, תחיית המלאכה הזאת כבר החלה במקומות אחרים, אבל בנובה סקוטיה היא הייתה חלוצה של יצירת כלי חרס בסטודיו בשנת 1932 עברו בני הזוג למפרץ מאהון, נובה סקוטיה. אליס הייגן יצאה לקריירה חדשה כקדרית. היא הציגה את עבודותיה וזכתה בפרסים שונים. היא גם לימדה בבית ספר קיץ עבור מחלקת החינוך עד 1950 בערך.
כאמנית חלוצה, היא התנסתה עם חימר וזיגוג מקומי, ועם חימר מאזורים אחרים של קנדה. היא פיתחה צורה של כלים באמצעות חימר מוכתם בירוק, לבן וכחול, שאותו כינתה "החלוק הסקוטי". היא ממשיכה להתנסות עד שהייתה בת 93.
ג'ון הייגן מת ב-1964. אליס מרי הייגן מתה בינואר 1972. ממשלת נובה סקוטיה קיבלה ארבעים ושמונה חלקים של כלי חרסינה, זכוכית וכלי חרס שצוירו ביד, המוצגים במוזיאון המצודה בהליפקס. בשנת 1966 היא נתנה לאקדמיה של מאונט סנט וינסנט רבות מיצירותיה של כלי חרס וחרסינה צבועה. עבודתה מוחזקת על ידי מוזיאון נובה סקוטיה, גלריית האמנות של נובה סקוטיה, מוזיאון מפרץ מאהון ורידו הול, אוטווה.
הערות שוליים
- ^ Alice Egan Hagen (1872-1972) Nova Scotia Woman Ceramicist". Mount Saint Vincent University Art Gallery
- ^ Alice M. Egan, Canadian Museum of History
- ^ "Alice Mary Hagen fonds" (PDF). University of Waterloo Library
- ^ Morrison, Barry (2014). "Alice Mary Hagen (Egan) 1872-1972". Studio Ceramics Canada
- ^ Huneault, Kristina; Anderson, Janice (2012-04-11). Rethinking Professionalism: Women and Art in Canada, 1850-1970. McGill-Queen's Press
- ^ Lerner, Loren R.; Williamson, Mary F. (1991-01-01). Art and Architecture in Canada: A Bibliography and Guide to the Literature. University of Toronto Press
- ^ Creating the Dinner Service". Canadian Museum of History.
- ^ HAGEN, Alice Mary Egan". Canadian Women Artists History Initiative. Concordia University
36524396אליס מרי הייגן