אלברט פון קליקר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלברט פון קליקר
צילום רנטגן של ידו של קליקר, שנעשה על ידי וילהלם רנטגן ב-23 בינואר 1896

רוּדוֹלְף אַלְבְּרְֶט פוֹן קֶלִיקֶר (בגרמנית: Rudolf Albert von Koelliker;‏ 6 ביולי 1817 – 2 בנובמבר 1905) היה אנטומיסט, פיזיולוג והיסטולוג שווייצרי שתרם להפיכת האנטומיה המיקרוסקופית לנושא רפואי עצמאי, והיה המייסד של ההיסטולוגיה המודרנית המיושמת באופן שיטתי, ושל הפיזיולוגיה של התא.

ביוגרפיה

אלברט קליקר נולד בציריך בשווייץ. השכלתו המוקדמת הייתה בציריך, והוא התחיל ללמוד באוניברסיטה שם בשנת 1836. אולם לאחר שנתיים, הוא עבר לאוניברסיטת בון, ולאחר מכן לזו של ברלין, והפך לתלמידם של הפיזיולוגים הנודעים יוהאנס פטר מילר (אנ') ושל פרידריך גוסטב יאקוב הנלה. הוא סיים את לימודיו בפילוסופיה בציריך ב-1841, וברפואה בהיידלברג ב-1842. התפקיד האקדמי הראשון בו מילא היה זה של פרוסקטור (אנ')[א] לאנטומיה תחת הנלה, אך כהונתו בתפקיד זה הייתה קצרה. ב-1844 חזר לאוניברסיטת ציריך כפרופסור לפיזיולוגיה ואנטומיה השוואתית. גם שהותו כאן הייתה קצרה; ב-1847 אוניברסיטת וירצבורג, ששימעו הגיע אליה, הציעה לו את תפקיד הפרופסור לפיזיולוגיה ולאנטומיה מיקרוסקופית והשוואתית. הוא קיבל את המינוי, ובווירצבורג הוא נשאר מאז, מסרב לכל ההצעות המפתות אותו לעזוב את החיים האקדמיים השקטים של העיירה הבווארית, שבה מת.[1]

רבים מזיכרונותיו המרובים שפרסם, (כולל המאמר הראשון שכתב) והופיעו ב-1841, לפני שסיים את לימודיו, היו על מבנה של בעלי חיים מהסוגים המגוונים ביותר. בולטים ביניהם היו המאמרים שלו על המדוזות ויצורים נלווים. פעילותו בכיוון זה הובילה אותו לערוך טיולים זואולוגיים לים התיכון ולחופי סקוטלנד, וכן לקחת על עצמו, יחד עם ידידו קרל תאודור ארנסט פון זיבולד (אנ'), את העריכה של ה-Zeitschrift für Wissenschaftliche Zoologie (כתב עת לזואולוגיה מדעית), אשר ייסד בשנת 1848, ושהמשיך תחת ידיו להיות אחד מכתבי העת הזואולוגיים החשובים ביותר.[1]

ידו הייתה אחת הראשונות שצולמו על ידי חברו וילהלם רנטגן.[2]

עבודתו

קליקר תרם לחקר הזואולוגיה. מאמציו המוקדמים יותר הופנו לחסרי חוליות, וזיכרונותיו על התפתחות הסילוניות (שהופיעו ב-1844) נחשבים ליצירה קלאסית. עד מהרה עבר לבעלי חוליות, וחקר את הדו-חיים ועוברי היונקים. הוא היה בין הראשונים, אם לא הראשון ממש, שהכניסו לענף זה של מחקר ביולוגי את הטכניקה המיקרוסקופית החדשה יותר - שיטות ההקשחה, החיתוך והצביעה (אנ'). חלק ניכר מההתקדמות שעשתה האמבריולוגיה במהלך האמצע והמחצית השנייה של המאה ה-19 קשור בשמו. ההרצאות שלו על התפתחות, שפורסמו ב-1861, הפכו באחת לעבודה מכוננת.[1]

אבל לא זואולוגיה ולא אמבריולוגיה הביאו לקליקר את התהילה. אם הוא תרם הרבה למען ענפי מדע אלה, הוא תרם עוד יותר להיסטולוגיה, הידע על המבנה הזעיר של רקמות התאים של בעלי החיים. בין תוצאותיו המוקדמות יותר הייתה ההדגמה ב-1847 ששריר חלק או לא מפוספס מורכב מיחידות נפרדות, מתאי שריר בעלי גרעין. בעבודה זו הוא הלך בדרכו של רבו הנלה. שנים ספורות לפני כן, היה ספק אם לעורקים יש שרירים בדפנותיהם - בנוסף, לא היה בסיס היסטולוגי מוצק עדיין לאותן דעות לגבי פעולת מערכת העצבים על מחזור הדם, שהודגמו, והייתה לו השפעה כה גדולה על התקדמות הפיזיולוגיה.[1]

תרומותיו של קליקר להיסטולוגיה היו רבות; שריר חלק, שריר מפוספס (אנ'), עור, עצמות, שיניים, כלי דם וקרביים נחקרו כולם על ידי קליקר. התוצאות אליהן הגיע תועדו בחלקן בזיכרונות נפרדים, בחלקן בספר הלימוד הגדול שלו על אנטומיה מיקרוסקופית, שראה אור לראשונה ב-1850.[1]

הביוכימאי האמריקאי אלברט לנינגר (אנ') טען כי קליקר היה בין הראשונים שהבחין בסידור הגרגירים בסרקופלזמה (אנ')[ב] של שריר מפוספס במשך תקופה של שנים שמתחילה בסביבות 1850. גרגירים אלה נקראו מאוחר יותר סרקוזומים על ידי האנטומיסט השוודי גוסטב רציוס (אנ') בשנת 1890. סרקוזומים אלו נודעו אחר-כך בשם המיטוכונדריון - תחנות הכוח של התא. במילותיו של לנינגר, "יש לזקוף לזכותו של קליקר גם את ההפרדה הראשונה של המיטוכונדריון ממבנה התא". בשנת 1888 הוא חילץ גרגירים אלו משרירי חרקים, שבהם הם שופעים מאוד, ומצא שהם מתנפחים במים, והראה יש להם ממברנה.

במקרה של כמעט כל רקמה, הידע הנוכחי שלנו מכיל מידע שקליקר גילה לראשונה - בזכות עבודתו על מערכת העצבים שמו זכור ביותר. כבר בשנת 1845, בעודו בציריך, הוא סיפק הוכחה ברורה לכך שסיבי עצב הם רציפים עם תאי עצב, והניח את הבסיס לכל מחקר מאוחר יותר באשר לפעולות מערכת העצבים המרכזית.[1]

מאותו זמן ואילך הוא עמל ללא הרף על ההיסטולוגיה של מערכת העצבים, ובמיוחד על הבעיות הקשות שמציגים הדפוסים המורכבים שבהם סיבי העצב (האקסונים) ותאי העצב (הנוירונים) שזורים יחד במוח ובחוט השדרה. מימיו הראשונים כאמן השיטה, הוא ראה במבט חטוף את ערכה של שיטת הצביעה החדשה של גולג'י (אנ') לחקר מערכת העצבים המרכזית. קליקר תרם רבות לידע על המבנה הפנימי של המוח.[1][3] בשנת 1889, הוא שיחזר את ההכנות ההיסטולוגיות של אבי מדעי המוח, סנטיאגו רמון אי קחאל ואישר את תאוריית הנוירוניזם.

מחוות וכיבודים

קליקר קיבל תואר אצולה על ידי יורש העצר לואיטפולד, הנסיך העוצר של בוואריה ב-1897, ולכן הותר לו להוסיף את התואר "פון" לשם משפחתו. באנגליה, שבה ביקר יותר מפעם אחת, ושם התפרסם, החברה המלכותית הפכה אותו לעמית ב-1860, וב-1897 העניקה לו את אות ההערכה הגבוה ביותר שלה, מדליית קופלי.[1]

מין הלטאה, Hyalosaurus koellikeri (אנ'), נקרא לכבודו.[4]

קיצור המחבר הסטנדרטי Koell. משמש לציון אדם זה כמחבר כאשר מצטטים שם מדעי.[5]

הטרוגנזה

בשנת 1864 החיה קליקר מחדש את התיאוריה של אטיין ז'ופרואה סנט-אילר לפיה האבולוציה מתקדמת בצעדים גדולים (Saltationism (אנ')), תחת השם הטרוגנזה. קליקר היה מבקר של דרוויניזם ודחה את התאוריה של האב הקדמון הכולל, במקום זאת הוא תמך בתאוריה של מוצא משותף (אנ') לפי קווים נפרדים.[6] לדברי ההיסטוריון האמריקאי אלכסנדר ווצ'יניץ' (אנ'), תאוריית האבולוציה הלא-דרוויניסטית של קליקר קשרה את "הטרנספורמיזם האורגני לשלושה רעיונות כלליים, כולם בניגוד לתפיסתו של דרווין: המקור הרב של צורות חיים, הגורמים הפנימיים לשונות ו"קפיצות פתאומיות" (הטרוגנזה) בתהליך האבולוציוני".[7] קליקר טען כי ההטרוגנזה פועלת על פי חוק כללי של התקדמות אבולוציונית, אורתוגנזה (אנ').[8]

לקריאה נוספת

  • "Albert von Kölliker (1817–1905) Würzburger histologist". Journal of the American Medical Association. 206 (9): 2111–2. 1968. doi:10.1001/jama.206.9.2111. PMID 4880509.
  • Albert L. Lehninger (1964). "The Mitochondrion".

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלברט פון קליקר בוויקישיתוף

ביאורים

  1. ^ אדם עם המשימה המיוחדת של הכנת נתיחה של גופות להדגמה, בדרך כלל בבתי ספר לרפואה או בבתי חולים.
  2. ^ הציטופלזמה של תא שריר

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 Kölliker, Rudolph Albert von, 1911 Encyclopædia Britannica
  2. ^ "RÖNTGEN, Wilhelm Conrad (1845–1923). Ueber eine neue Art von Strahlen (Vorläufige Mittheilung). – Eine neue Art von Strahlen. II. Mittheilung. Offprints from: Sitzungsberichte der Würzburger Physik.-medic. Gesellschaft, 1895 [no. 9], and 1896, [nos. 1–2]. Würzburg: Verlag und Druck der Stahel'schen k. Hof.-und Universitäts- Buch- und Kunsthandlung, 1895–1896". www.christies.com.
  3. ^ Handbuch der Gewebelehre des Menschen, t. 2, Leipzig, 1896. (in German).
  4. ^ Beolens, Bo; Watkins, Michael; Grayson, Michael (2011). The Eponym Dictionary of Reptiles. Baltimore: Johns Hopkins University Press. xiii + 296 pp. מסת"ב 978-1-4214-0135-5. ("Koelliker", p. 144).
  5. ^ International Plant Names Index
  6. ^ Di Gregorio, Mario A. (2005). From Here to Eternity: Ernst Haeckel and Scientific Faith. Vandenhoeck & Ruprecht. p. 303. מסת"ב 978-3-525-56972-6
  7. ^ Vucinich, Alexander (1988). Darwin in Russian Thought. University of California Press. p. 137. ISBN 978-0-520-06283-2.
  8. ^ Glick, Thomas F. (1988). The Comparative Reception of Darwinism. University of Chicago Press. p. 99. ISBN 978-0-226-29977-8.


ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהערך Kölliker, Rudolph Albert von מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36111537אלברט פון קליקר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אלברט_פון_קליקר&oldid=2488019"