איפוליט טן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איפוליט אדולף טן
Hippolyte Adolphe Taine
פרוטרט של טן מאת לאון בונה
פרוטרט של טן מאת לאון בונה
הושפע מ אריסטו שפינוזה, הגל, הרדר, ז'אן דה לה פונטן, טיטוס ליוויוס, ג'ון סטיוארט מיל
השפיע על אמיל זולא, שטפן צווייג, אנטול פראנס, ז'ורז' סורל, פול בורז'ה, גוסטב לה בון, שארל מוראס, גי דה מופאסאן, פיוטר קרופוטקין, מיגל דה אונאמונו

איפּוֹליט אדולף טֵן (בצרפתית: Hippolyte Adolphe Taine;‏ 21 באפריל 1828 – 5 במרץ 1893) היה היסטוריון, מבקר ספרות ופילוסוף צרפתי. הוא היה אחד ממקורות ההשפעה התאורטית העיקריים של זרם הנטורליזם הצרפתי, חסיד של הפוזיטיביזם הסוציולוגי ומראשוני המבקרים ההיסטוריציסטים.[1] ידוע גם בזכות ניסיונותיו לספק תיאור מדעי של הספרות.

לטן הייתה השפעה רבה על התפתחות הספרות הצרפתית. על פי המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, "ניתן לייחס את הטון החודר את יצירותיהם של זולה, בורז'ה ומופאסאן להשפעה שאנו מכנים טֵנית". חיבוריו אודות המהפכה הצרפתית נחשבים עד היום למרכזיים בהיסטוריוגרפיה הימנית הצרפתית המודרנית.[2]

ביוגרפיה

דיוקן של איפוליט טן

טן נולד בעיירה ווזייה (Vouziers)[3] למשפחת משכילה ומשגשגת. אביו, שהיה עורך דין, דודו וסבו עודדו אותו לקרוא בצורה אקלקטית והציעו לו שיעורי אמנות ומוזיקה. אביו מת בשנת 1841, כשהיה טן בן 13. לאחר מות אביו טן נשלח לפנימייה בפריז, ב-Institution Mathé, ששיעוריו התנהלו בקולג' בורבון, הממוקם ברובע בטינולס. הוא הצטיין בלימודיו ובשנת 1847 השיג שני תארים במדע ובפילוסופיה, וקיבל את פרס הכבוד של הקונקור. הוא זכה לראשונה בבחינת הכניסה לאקול נורמל סופרייר, אליו התקבל בנובמבר 1848. הוא היה חברם לכיתה של פרנסיס סרסיי (אנ') ושל אדמונד אבוט. בתקופה זו גילה עניין מרכזי בכתביהם של אריסטו שפינוזה והגל. אולם עקשנותו, עצמאותו האינטלקטואלית וגישתו הנונקומפורמיסטית גרמו לו להיכשל בבחינה של ה-Concours d'Agrégation הלאומי בפילוסופיה ב-1851.[4] לאחר שנדחה חיבורו על סנסציה, הוא נטש את מדעי החברה ופנה לספרות.[5] טן אימץ לעצמו השקפות מדעיות והופוזיביסטיות ברוח התקופה וכחלק מהימשכותו האינטלקטואלית לטבע שלדעתו צפן תשובות לקיום האנושי. לאחר שעבר למחוז, הוא התמנה להוראה בנברס ובפואטייה והמשיך בהתפתחותו האינטלקטואלית. ב-1853 הוא השיג דוקטורט בסורבון. התזה שלו נכתבה אודות משליו של ז'אן דה לה פונטן תחת הכותרת "Essai sur les fables de La Fontaine" (החיבור התפרסם מאוחר יותר בצורה מתוקנת ב-1861). במבוא הוא כתב:

אפשר להתייחס אל האדם כאל בעל חיים מסוג נעלה, המייצר פילוסופיות ושירים כמעט כמו שתולעי משי מייצרות גלמים, ודבורים בונות כוורות .[6]

בשנת 1854 זכה בפרס מהאקדמיה הצרפתית על חיבורו אודות טיטוס ליוויוס.[7] לאחר שהגן על הדוקטורט שלו, הוא הועבר אוטומטית לבזנסון, אך הוא סירב לתפקיד זה. הוא השתקע תחילה בפריז, שם נרשם לבית הספר לרפואה. משם הוא עבר ב-1855 לפירנאים, ולאחר מכן כתב את המסע המפורסם שלו "מסע למעיינות המרפא בפירנאים", ששילב בין סיפור מסע לבין מחקר היסטורי ותרבותי על הקשר שבין אדם לקבוצה אנושית שהוא משתייך אליה, לאקלים ולתנאים הסביבתיים ולתקופה שהוא חי בה. הוא החל לחבר מאמרים פילוסופיים, ספרותיים והיסטוריים רבים לשני שניים עיתוניים מרכזיים מאותה התקופה: Revue des deux Mondes ו-Journal des débats. בשנת 1856 התפרסם חיבורו "פילוסופיה צרפתים בני האמה התשע עשרה" שבו בהשפעת שפינוזה והגל חיפש דרך למזג בין אידיאליזם ופוזיטיביזם, רוח וחומר. בשנת 1858 התפרסמה מהדורה שנייה של "מסע למעיינות המרפא בפירנאים" שכללה את חיברו הפארודי הקצר "חייו והשקפותיו הפילוסופיות של חתול" (חיבורו היחיד שתורגם עד כה לעברית).

ב-1860 זכה בתואר דוקטור לפילוסופיה. ב-1864 מתפרסם הכרך הראשון בחיבורו "תולדות הספרות האנגלית" שהופיע בחמישה כרכים. הבישוף פליקס דופנלופ, שהיה ידוע בהתנגדותו לאינטלקטואלים אגנוסטיים לאקדמיה הצרפתית, התנגד להענקת פרס לטן על עבודה זו.[8] ב-1868 הוא נישא לתרזה דנואלה, בתו של אלכסנדר דנואל. לזוג נולדו שני ילדים: ז'נבייב (לימים אשתו של לואי פול-דובואה) ואמיל.

ההצלחה העצומה של עבודתו אפשרה לו, לא רק לחיות מכתיבה, אלא גם לשמש פרופסור לתולדות האמנות והאסתטיקה ב-Ecole des Beaux Arts ופרופסור להיסטוריה וגרמנית באקדמיה הצבאית סן-סיר.[9] הוא גם לימד באוקספורד (1871), שם היה דוקטור למשפטים. בשנת 1878, הוא נבחר לחבר באקדמיה הצרפתית על ידי 20 מתוך 26 המצביעים.[8] טן התעניין בנושאים רבים, כולל אמנות, ספרות, אבל בעיקר היסטוריה. מזועזע עמוקות מהתבוסה של 1870, כמו גם מההתקוממות והדיכוי האלים של הקומונה הפריזאית, טן התמסר במלואו לעבודתו ההיסטורית המרכזית, "המקורות של צרפת העכשווית" (1875–1893), עליה עבד עד מותו, והייתה לו השפעה משמעותית. היצירה בת ששת הכרכים, שהגה טן במטרה להבין את צרפת של ימיו, השיגה מקוריות בשימוש בפרספקטיבה ארוכה לניתוח הגורמים למהפכה הצרפתית. טן גינה בעיקר את המלאכותיות של המבנים הפוליטיים של המהפכה (הרוח המופשטת והרציונלית המוגזמת של רובספייר, למשל), שלדעתו סתרה באלימות את הצמיחה הטבעית והאיטית של מוסדות המדינה.

טן מת ב-5 במרץ 1893. הוא נקבר בשמורת הטבע הלאומית Roc de Chère, Talloires, על שפת אגם אנסי.[10]

הערכה

פרוטרט של איפוליט טן

הכתיבה של טן על המהפכה הייתה ונשארה פופולרית בצרפת. למרות ההערכה של ליברלים כמו אנטול פראנס, היא שימשה בעיקר את המחזיקים בתפיסה השמרנית ביחס המהפכה[11][12] שכן טן דחה את עקרונותיה ואת החוקה הצרפתית משנת 1793.[13] טן טען שהיעקובינים הגיבו לריכוזיות של המשטר העתיק בריכוזיות גדולה עוד יותר והעדיפו את האינדיבידואליזם של מושגי האזוריות והאומה. האלטרנטיבה של טן לליברליזם רציונליסטי השפיעה על המדיניות החברתית של הרפובליקה הצרפתית השלישית.[14]

מצד שני, טן ספג ביקורת משני הצדדים של הקשת הפוליטית, הפוליטיקה שלו היא אידיוסינקרטית, מורכבת וקשה להגדרה. בין מבקריו נמנה ההיסטוריון המרקסיסטי ג'ורג' רודה, מומחה למהפכה הצרפתית ול'היסטוריה מלמטה', שביקר את השקפתו של טן על ההמון.[15] ההיסטוריון היהודי אמריקאי פיטר גיי תיאר את תגובתו של טן ליעקובינים כסטיגמטית.[16] לעומתם, אלפרד קובאן, שדגל בתפיסה רוויזיוניסטית של המהפכה הצרפתית בניגוד לאסכולה המרקסיסטית האורתודוקסית, ראה בתיאורו של טן את המהפכה הצרפתית "פולמוס מבריק".[17] חזון המהפכה של טן עומד בניגוד לפרשנויות המרקסיסטיות שבלטו במאה ה-20, כפי שהתגלמו על ידי אלברט מתייז, ז'ורז' לפבר ואלבר סובול לפני שאלפרד קובאן ופרנסואה פירה הציגו את הדיווחים הרוויזיוניסטיים שלהם.

על אף הפוליטיקה האקדמית, כאשר אלפונס אוארד, היסטוריון של המהפכה הצרפתית, ניתח את הטקסט של טן, הוא הראה שהעובדות והדוגמאות הרבות שהציג טן כדי לתמוך בתיאור שלו הוכיחו את עצמם נכונים באופן מהותי; שגיאות מעטות נמצאו על ידי אוארד, פחות מאשר בטקסטים שלו, כפי שדווח על ידי אוגוסטין קוצ'ין.

בכתביו האחרים טן ידוע בניסיונו לספק תיאור מדעי של ספרות, פרויקט שהוביל אותו לקישור לפוזיטיביסטים סוציולוגיים, אם כי היו הבדלים חשובים. לדעתו, עבודת הספרות הייתה תוצר של סביבתו של המחבר, וניתוח של סביבה זו יכול להניב הבנה מושלמת של אותה יצירה; זה עומד בניגוד לדעה שיצירת הספרות היא יצירה ספונטנית של גאונות. טן ביסס את הניתוח שלו על הקטגוריות של "גזע" (race; כאומה ולא במובן הביולוגי), רקע "סביבתי-אקלימי" (milieu; מילְיֶיה חברתי) ו"רגע" (moment) הנתון על ציר הזמן ההיסטורי (שניתן להבין גם כצייטגייסט).[18][19] ארמין קולר כתב שבזה טן הושפע רבות מהפילוסוף יוהאן גוטפריד הרדר, אף על פי שהדבר לא הוכר מספיק,[20] בעוד שהסופרת הספרדייה אמיליה פארדו באזן הציעה שקודמתה מכרעת לרעיון של טן הייתה עבודתה של ז'רמיין דה סטאל על הקשר בין אמנות לחברה. תנועות ספרות לאומיות ומבקרים פוסט-מודרניים כאחד עשו שימוש במושגים של טן, הראשונים כדי לטעון למקומם הייחודי והמובהק בספרות[21] והאחרונים כדי לפרק את הטקסטים בהתייחס ליחסים בין ספרות להיסטוריה חברתית.

טן ספג ביקורת, גם מפי אמיל זולה, על כך שלא נתן חשבון מספק לאינדיבידואליות של האמן. זולה טען שמזגו של אמן יכול להוביל אותו לבחירות אמנותיות ייחודיות המובדלות מהסביבה שעיצבה אותו, ונתן את אדואר מאנה כדוגמה עיקרית. אדואר לנסון טען כי המתודולוגיה הסביבתית של טן אינה יכולה, בפני עצמה, להסביר את הגאונות.[22]

השפעה

פסל של איפוליט טן

השפעתו של טן על התרבות האינטלקטואלית והספרות הצרפתית הייתה משמעותית, כשבין היתר הייתה לו מערכת יחסים מיוחדת עם אמיל זולא.[23] כפי שאומר המבקר פיליפ ווקר על זולה, "בעמוד אחר עמוד, כולל רבים מהכתבים הזכורים ביותר שלו, מוצג לנו מה שמסתכם במימזיס של משחק הגומלין בין תחושה לדמיון אשר טן למד בהרחבה ומתוכו, הוא האמין, מגיח עולם הנפש." גם פול בורז'ה וגי דה מופאסאן הושפעו מאוד מטן.

הפילוסוף הספרדי, מיגל דה אונאמונו, היה מוקסם הן מזולה והן מטן בשלב מוקדם (אף על פי שבסופו של דבר הוא הגיע למסקנה שהשפעתו של טן על הספרות הייתה שלילית).[24]

פרידריך ניטשה התייחס אליו בספרו "מעבר לטוב ולרוע" כבן דמותו של הגל בצרפת וכ"ראש וראשון של ההיסטוריונים החיים".[25] בחיברו "מה משמעם של אידיאלים אסקטיים?" המופיע ב"לגנאלוגיה של המוסר" ניטשה תיאר את טן כהיסטוריון העשוי ללא חת והשווה אותו ללאופולד פון רנקה.[26]

טן היה גם מושא עבודת הדוקטורט של שטפן צווייג, "הפילוסופיה של היפוליט טן".[27]

פיוטר קרופוטקין תיאר את טן כמי שהבין באמת את המהפכה הצרפתית, משום שהוא "חקר את התנועות שקדמו למהפכה של 14 ביולי", או כפי שציטט את טן עצמו, "אני יודע על שלוש מאות התפרצויות לפני 14 ביולי".[28]

ביבליוגרפיה

בתרגום לעברית

בצרפתית

  • De Personis Platonicis (1853).
  • La Fontaine et ses Fables (1853–1861, Taine's doctoral thesis).
  • Voyage aux Pyrénées (1855–1860).
  • Essai sur Tite-Live (1856).[29]
  • Les Philosophes Classiques du XIXe Siècle en France (1857–1868).
  • Essais de Critique et d’Histoire (1858–1882).
  • Vie et Opinions Politiques d'un Chat (1858).
  • Histoire de la Littérature Anglaise (1864).[30]
  • Philosophie de l’Art (1865–1882).
  • Nouveaux Essais de Critique et d’Histoire (1865–1901).
  • Voyage en Italie (1866).
  • Notes sur Paris. Vie et Opinions de M. Frédéric-Thomas Graindorge (1867).
  • De l’Intelligence (1870).[31]
  • Du Suffrage Universel et de la Manière de Voter (1872).
  • Notes sur l’Angleterre (1872).
  • Les Origines de la France Contemporaine:
  • Derniers Essais de Critique et d’Histoire (1894).
  • Carnets de Voyage: Notes sur la Province (1863–1897).
  • Étienne Mayran (1910).
  • H. Taine, sa Vie et sa Correspondance (1903–1907).

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איפוליט טן בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Kelly, R. Gordon (1974). "Literature and the Historian", American Quarterly, Vol. 26, No. 2, 143.
  2. ^ Susanna Barrows. Distorting Mirrors Visions of the Crowd in Late Nineteenth-century France. New Haven: Yale U, 1981, p.83
  3. ^ Duclaux, Mary (1903). "The Youth of Taine," The Living Age, Vol. 236, pp. 545–560.
  4. ^ Lombardo, Patrizia (1990). "Hippolyte Taine Between Art and Science", Yale French Studies, Vol. 77, p. 119.
  5. ^ Wolfenstein, Martha (1944). "The Social Background of Taine's Philosophy of Art", Journal of the History of Ideas, Vol. 5, No. 3, p. 335.
  6. ^ "נקודות ציון בחייו של איפוליט טן", חייו והשקפותיו הפילוסופיות של חתול, עמ' 55
  7. ^ Bosky.
  8. ^ 8.0 8.1 Hippolyte TAINE | Académie française » [archive], sur academie-francaise.fr
  9. ^ "Hippolyte Adolphe Taine". Encyclopedia Britannica (באנגלית). ITA. נבדק ב-15 בפברואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Maison d'Hippolyte Taine » [archive], Fédération des Maisons d'écrivains et des patrimoines littéraires.
  11. ^ McElrone, Hugh P. (1887). "Taine’s Estimate of Napoleon Bonaparte," The Catholic World, Vol. 45, pp. 384–397.
  12. ^ Soltau, Roger Henry (1959). "Hippolyte Taine." In: French Political Thought in the 19th Century. New York: Russell & Russell, pp. 230–250.
  13. ^ Gay, 665.
  14. ^ Pitt, Alan (1998). "The Irrationalist Liberalism of Hippolyte Taine", The Historical Journal, Vol. 41, No. 4, p. 1051.
  15. ^ George Rudé, "Interpretations of the French Revolution", Historical Association Pamphlet, General Series, no. 47 (London, 1961)
  16. ^ Gay, Peter (1961). "Rhetoric and Politics in the French Revolution", The American Historical Review, Vol. 66, No. 3, p. 665.
  17. ^ Aulard, F.A. (1907). Taine – Historien de la Révolution Française. Paris: Librairie Armand Colant.
  18. ^ Terrier, Jean (2011). Visions of the Social: Society as a Political Project in France, 1750-1950. BRILL, pp. 25–26.
  19. ^ Hauser, Arnold (2012). "Art as a Product of Society." In: The Sociology of Art. Routledge, pp. 96–97.
  20. ^ "Taine's indebtedness to Herder has not yet fully been recognized. Every element of Taine's theory is containd in Herder's writings." – Koller, Armin H. (1912). "Johann Gottfried Herder and Hippolyte Taine: Their Theories of Milieu," PMLA, Vol. 27, p. xxxix.
  21. ^ Jones, R.A. (1933). "Taine and the Nationalists." In: The Social and Political Ideas of Some Representative Thinkers of the Victorian Age. New York: Barnes & Noble, Inc., pp. 222–249.
  22. ^ Wolff, Mark (2001). "Individuality and l'Esprit Français: On Gustave Lanson's Pedagogy", MLQ: Modern Language Quarterly, Vol. 62, No. 3, pp. 239–257.
  23. ^ Butler, Ronnie (1974). "Zola between Taine and Sainte-Beuve, 1863–1869," The Modern Language Review, Vol. 69, No. 2, pp. 279–289.
  24. ^ Basdekis, Demetrios (1973). "Unamuno and Zola: Notes on the Novel", Modern Language Notes, Vol. 88, No. 2, p. 369.
  25. ^ ניטשה, 254, מעבר לטוב ולרוע, עמ' 176
  26. ^ פרידריך ניטשה, תרגום: ישראל אלדד, לגנאולוגיה של המוסר, עמ' 347
  27. ^ Vanwesenbeeck, Birger & Mark H. Gelber (2014). Stefan Zweig and World Literature: Twenty-First-Century Perspectives. New York: Camden House, p. 102.
  28. ^ Peter Kropotkin (5 במרץ 1902). "Kropotkin to Nettlau, March 5, 1902 : On Individualism and the Anarchist Movement in France". revoltlib.com. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Lombardo, Patrizia (1990). "Hippolyte Taine between Art and Science," Yale French Studies, No. 77, pp. 117–133.
  30. ^ Rae, W. Fraser (1864). "Taine's History of English Literature," The Westminster Review, Vol. 81, pp. 473–511.
  31. ^ Mill, John Stuart (1870). "On Taine's De l'Intelligence," The Fortnightly Review, Vol. XIV, pp. 121–124.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34595925איפוליט טן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=איפוליט_טן&oldid=2145983"