איסור שכחת התורה

איסור שכחת התורה
(מקורות עיקריים)

משנה	מסכת אבות, פרק ג', משנה ט'
תלמוד בבלי	מסכת מנחות, דף מ"ט עמוד ב'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לא תעשה י"ג
מקורות נוספים	שולחן ערוך הרב תלמוד תורה ב ד

איסור שכחת התורה הוא איסור מדאורייתא על הלומד שלא לגרום בפשיעה לשכחת תלמודו.

מקור האיסור

במסכת מנחות נלמד איסור שכחת הלימוד מאיסור שכחת עשרת הדברות:

כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים, רבינא אמר עובר בשני לאוין השמר ופן, רב נחמן בר יצחק אמר בשלשה לאוין שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד מאד פן תשכח את הדברים, יכול אפילו מחמת אונסו ת"ל ופן יסורו מלבבך במסירם מלבו הכתוב מדבר, רבי דוסתאי בר' ינאי אמר אפילו תקפה עליו משנתו ת"ל 'רק'

— תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צ"ט עמוד ב'

הרמב"ם מוסיף, שמן הפסוק "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" נלמד חיוב על האדם לעסוק בדברי תורה כל חייו, כי כשאינו עוסק בלימוד מיד הוא שוכח

חומרת האיסור

בחומרת שכחת הלימוד נאמר במסכת אבות:

הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ

— אבות פרק ג' ח'

עוד נאמר שגורם גלות לבניו ומפסיד את מעמדו:

המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו שנאמר ותשכח תורת א-לוהיך אשכח בניך גם אני, ר' אבהו אמר מורידין אותו מגדלותו שנאמר כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי

— תלמוד בבל, יומא לח

במקום אחר נאמר שאין נשמתו משתמרת.

רבי יוחנן ורבי אליעזר דאמרי תרוייהו, תורה ניתנה בארבעים, ונשמה נוצרה בארבעים, כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת, תנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם שמסר ציפור דרור לעבדו אמר כמדומה אתה שאם אתה מאבדה שאני נוטל ממך איסר בדמיה, נשמתך אני נוטל ממך

— תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צ"ט עמוד ב'

בספר הזהר מובא שהשוכח את דברי התורה, ולא רוצה לעסוק בה, כאילו שכח את ה', כי כל התורה היא שמו של ה'.

כל מאן דאנשי מלולי אורייתא, ולא בעי למלעי בה, כאילו אנשי לקדשא בריך הוא, דהא אורייתא כולה שמא דקדשא בריך הוא הוי

— ספר הזוהר, פרשת ויקרא, דף י"ג, עמוד ב'

.

בשולחן ערוך הרב מבאר, כי מי שלא למד כלל אין עונשו קל ממי שלמד ושכח אלא להפך, כשלא למד כלל או שאינו מוסיף על תלמודו, הוא מתחייב בנפשו ממש

במניין המצוות

בספר הסמ"ג מנה איסור זה במניין הלאוין, אולם הרמב"ם וספר החינוך לא הביאוהו במנין המצוות. יש שכתבו שלדעת הרמב"ם הלאו הוא מכלל מצוות העשה של תלמוד תורה, והפסוק שהובא בגמרא במסכת מנחות הוא רק אסמכתא, ויש שביארו שציווי זה הוא מהציווים הכוללים את כל התורה, שלדעת הרמב"ם אין למנותם.

התנאים לאיסור

המאירי מבאר שמדובר בשוכח בפשיעה מחמת עצלות ועזיבת התורה, אך לא בשכחה רגילה הבאה מחמת חולשת הזכרון, טרדה או קושי בתפיסת הנלמד, הפרישה כותב שלא חייב רק מי שלא חוזר על הלימוד וגורם לעצמו השכחה, אבל כששוכח על אף שלומד אינו חייב.

ובשולחן ערוך הרב ביאר:

במה דברים אמורים שהשוכח מתחייב בנפשו ועובר בלאו, כששכח מחמת עצלות שנתעצל לחזור על לימודו כראוי, אבל מחמת אונסו כגון שטרוד הרבה בפרנסתו והעתים שקובע לו אין מספיקים לו לחזור על כל לימודו שלמד קודם שהיה טרוד אינו מתחייב בנפשו וגם אינו עובר בלאו שנאמר רק השמר לך וגו' רק למעט מחמת אונסו

— "שולחן ערוך הרב" הלכות תלמוד תורה פרק ב' סעיף ו'

בספר כתר ראש הביא בשם הגר"א שהחומר של השוכח דבר ממשנתו, נאמר רק בזמן חז"ל שהיו לומדים בעל פה, ושכחת הלימוד גרמה לשיבוש במסירת התורה, אבל בזמן הזה שיש ספרים כתובים אין השכחה חמורה כל כך. אך יש הסוברים שלמרות האפשרות לעיין בספר, מיד כששכח עובר הלומד על האזהרה, ולכן יש לקבוע סדר קבוע של חזרות לפני הוספת לימוד דברים חדשים.

בעשייה ואכילה של דברים הגורמים לשכחה, יש שכתבו שאינו עובר, כיון שאינו מסיר את דברי התורה מליבו אלא עושה להנאתו, אולם הפוסקים הביאום כדברים שיש להזהר בהם ויש שכתבו שאף עובר באיסור זה.

ראו גם

• • דברים הגורמים לשכחה#איסור בעשיית דברים הגורמים לשכחה

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.