איניניה נה הרין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

איניניה נה הרין (באירית: Inghinidhe na hÉireann; בתרגום: "בנות אירלנד") היה ארגון נשים לאומני אירי שנוסד על ידי מוד גון, שגם עמדה בראשו מ-1900 ועד 1914, כאשר התמזג עם קומן נה מאן שקם באותה השנה.

הקמת הארגון

מוד גאן הקימה את איניניה נה הרין בעקבות סירוב של אגודות תרבות ופוליטיקה אירים-רפובליקנים לקבל נשים לשורותיהן. לדבריה, היא הפיצה קריאה לחברי הארגונים הסימפתיים "שילחו לי את אחיותיכם ואהובותיכם", וכשאלו באו הן היוו את גרעין הארגון. בחג הפסחא בשנת 1900, כינסה גון את הנשים, כ-15 במספרן, באתר החברה הספרותית הקלטית בדבלין. המטרה המקורית של הפגישה הייתה להכין מתנה עבור ארתור גריפית' על כך שהגן על גון כשהואשמה על ידי עורך העיתון Figaro כמרגלת בריטית, אך הפגישה הפכה עד מהרה לתכנון אירוע ילדים פטריוטי. הרקע לדבר היה ביקור של המלכה ויקטוריה בדבלין, במסגרתו תוכננו אירועים רבים בתמיכה למלכה ולממלכה. הנשים הלאומניות התאגדו מתחילה כדי לשמר את התרבות האירית אל מול ניסיונות של הבריטים להכחידה, ובאופן ספציפי, להיאבק במאמצים של הבריטים לזכות בלבם של ילדים ובני נוער, כפי שנעשה בעת הביקור.[1] אחת ממטרות הביקור המלכותי הייתה לעודד אירים להתגייס לצבא הבריטי כדי להילחם במלחמת הבורים, בעוד גריפית', גון ואחרים אהדו את הבורים. הנשים החליטו "לפנק" את כל הילדים אשר ידירו רגליהם מן האירוע המלכותי באירוע המוני פטריוטי. יותר מחמישים נשים הצטרפו לוועדה המארגנת של אירוע הילדים, שהתקיים בחודש יולי אחרי האירועים לזכר המהפכן האירי וולף טון. כ-30,000 ילדים השתתפו באירוע, אשר כלל מצעד, ולאחריו פיקניק עם נאומים נגד הגיוס. הכספים שנשארו לאחר אירוע הילדים שומשו למען הקמת איניניה נה הרין כארגון קבוע.

חברות הארגון

 מוד גון נבחרה לתפקיד נשיאת האגודה;[2] סגניותיה היו אליס פורלונג, ג'ני וייז פאוור, אנני איגן, ואנה ג'ונסטון (אתנה קרברי). בין המייסדות היו הלנה מולוני, שנייד פלנגן (שהייתה אחר כך אשתו של איימון דה ואלירה), השחקניות מיירה קווין ומולי ושרה אולגוד, הרופאה קתלין לין, מארי פרולז, ומרי מקאן, חברה מובילה בליגה הקתולית למען זכות הבחירה לנשים.[3] חברות שהצטרפו אחר כך כללו את מרי מקסווייני, מיירה ניק שובלה, קונסטנס מרקייביץ', מרגרט באקלי, אלה יאנג, מיירה גיל, הסופרת רוזמונד ג'ייקוב, האנה שיהי-סקפינגטון, אליס מיליגן, ומרסלה קוסגרייב.[4]

כשהוקמה מפלגת שין פיין ב-1905, היא הייתה המפלגה הראשונה שכללה נשים כחברות מן השורה. חברות איניניה נבחרו לוועד המנהל של המפלגה, ביניהן וייז-פאוור שנבחרה כסגנית נשיא במפלגה. מפלגת שין פיין קידמה אג'נדה חברתית שמרנית, אך הנשים קידמו מטרות משלהן, דוגמת הלנה מולוני, שהייתה פעילה באיגודי עובדים ובארגונים רפובליקנים מיליטנטיים.

פעילות 

הארגון נועד לנשים בלבד, והיה קתולי ביסודו. האג'נדה הייתה פוליטית, חברתית ופמיניסטית: התנגדות למפלגה הפרלמנטרית האירית ושלטון בית, ותמיכה בעצמאות מלאה מבריטניה; תמיכה בעקרונות הסתמכות עצמית (כפי שדגלה אחר כך מפלגת שין פיין), ארוחות חינם בבתי ספר, וזכות בחירה לנשים.[4]

המטרות המוצהרות של איניניה היו:[5]

  • הקמתה מחדש של עצמאותה המלאה של אירלנד.
  • עידוד לימוד השפה הגאלית, ספרות, היסטוריה, מוזיקה ואמנות אירית, במיוחד בקרב צעירים, והצעת שיעורים לצורך זה.
  • תמיכה במוצרים איריים.
  • התנגדות להשפעה תרבותית אנגלית, ורצון למנוע השתתפות בבידור אנגלי, קריאת ספרות אנגלית "נמוכה" ושירת שירים אנגליים, שכן אלה גורמים לנזק לטעם התרבותי של העם האירי.
  • הקמת קרן לתמיכה כספית במטרות אלו.

ברוח מטרות אלה, כל חברת איניניה בחרה לעצמה שם בשפה האירית, ונודעה בו במסגרת פעילות הארגון.[6]

הארגון מימן שיעורים ובידור לילדים ולמבוגרים באירית, במיוחד כהשלמה ללימודי בית ספר, שם אסור היה על פי החוק הבריטי ללמד או אף לדבר באירית. הן ארגנו מחאות נגד גיוס לצבא הבריטי מול מרכז הגיוס ברחוב או'קונל. חברות הארגון הפיקו והופיעו במחזות איריים, כאשר את התפקידים הגבריים שיחקו חברים בארגונים לאומנים אחרים.[7]

בנוסף לכל הקשור לשפה ולתרבות האירית, פעלה איניניה נגד כל מופע של שיתוף פעולה עם הבריטים. הארגון היה חלק מהתעוררות לאומנית כללית, ואם בביקורה של ויקטוריה ארגנה עיריית דבלין בעצמה את קבלת הפנים ונציגיה נאמו בקבלת פניה, כשהגיע בנה, המלך אדוארד השביעי, לביקור ב-1903, לא היו אירועים דומים, בין היתר בשל שכנוע ישיר מצד חברות איניניה של חברי מועצת העיר.[8]

באן נה הרין

בשנת 1908, השיקה איניניה את כתב העת Bean na hÉireann (אשת אירלנד), הז'ורנל הפמיניסטי הראשון באירלנד. באן נה הרין דגל בספרטיזם לאומי, פמיניזם, ומיליטנטיות. למולוני לא היה ניסיון קודם בעיתונות, אך עד מהרה זכה באן לפופולריות רבה.[9] הירחון הפך למוקד פעולה של קבוצת לאומנים מובילים: קונסטנס מרקייביץ' עיצבה את השער וכתבה טור גינון; סידני גיפורד (בשם העט ג'ון ברנן) כתב תכנים והיה חלק מצוות ההפקה; חברות ארגון אחרות שתרמו לפרסום כללו את אווה גור-בות, סוזן מיטשל, מייב קוואנה וקתרין טיינן, והשתתפו בו גם פטריק פירס, תומאס מקדונה, AE, ג'וזף פלנקט, רוג'ר קייסמנט, ארתור גריפית' וג'יימס סטיבנס.[10]היו מאמרים על פוליטיקה, זכות ההצבעה לנשים, לאומיות, שפה - וטורים קבועים על נושאי עבודה, אופנה (בדגש על ביגוד תוצרת אירלנד), גינון, מאמרים בשפה האירית, ומדור לילדים עם תחרויות, ותכנים אחרים. כתב העת היה פופולרי בקרב גברים ונשים,[11] ומוכרי העיתונים היו מתלוצצים ש"זהו עיתון הנשים שגברים אוהבים לקנות".[12] מולוני תיארה את העיתון כ"שילוב מוזר של רובים ושיפון".

אחד המניעים להקמת העיתון הייתה הקמתה של מפלגת שין פיין על ידי ארתור גריפית'. גריפית' וכך מפלגתו הביעו אידאולוגיה של סרבנות, או התנגדות פאסיבית, ולא של התקוממות ומלחמה למען עצמאות. תנועתו הייתה לפופולרית, אך איניניה התנגדה לגישה זו, וכך רבים אחרים. שין פיין גם דגלה בפוליטיקה חברתית-כלכלית שמרנית, וביקשה לייצר חברה מעמדית וקפיטליסטית, ואילו איניניה פעלה בסולידריות עם תנועות העובדים. כך שמולוני והמייסדות האחרות האמינו שיש צורך דחוף לא רק בקולן של נשים בתוך התנועה הלאומנית, אלא באופן ספציפי קולות מהפכנים. העיתון היה היחיד באותה תקופה שדגל בהיפרדות מוחלטת מבריטניה. העיתון פורסם במשך שלוש שנים, אז כבר פורסמו עיתונים לאומניים אחרים וביניהם גם עיתון נשים נוסף, והמערכת החליטה לסגור את ההוצאה ולהשקיע בפעילויות אחרות של הארגון.

כשבאן נה הרין יצא תחילה, הוא היה העיתון הלאומני היחיד שדגל בהיפרדות מוחלטת מבריטניה, בנוסף להיותו עיתון הנשים הלאומני הראשון. הוא פורסם במשך כשלוש שנים, שבסיומם קמו עוד עיתונים לאומניים, וביניהם גם עיתון נשים שפורסם על ידי הליגה הסופרג'יסטית.

העיתון נחשב אחד המשפיעים על הצטרפותם של לאומנים רבים לשורות "הקיצונים" או הזרם הדורש עצמאות מוחלטת מבריטניה, וביניהם הרוזנת מרקייביץ', אשר התחילה את דרכה באיניניה כתומכת התרבות האירית, ועברה פוליטיזציה במהלך הזמן, וספציפית תוך כדי השתתפות במיזם העיתון.[8]

תוכנית ארוחות בית ספר

בהנהגתה של מוד גון, שחייתה באותו זמן בעיקר בצרפת בשל סיבוכים בגירושיה, איניניה הקימה תוכנית ארוחות חמות לילדי בית הספר. העוני היה רב אז בדבלין, דבר אשר שיחק תפקיד בשתי התנועות הבולטות של התקופה - תנועת העובדים והתנועה הלאומנית. הרשויות הבריטיות התנגדו לכל הקמה של תוכנית אוכל כפעולה סוציאליסטית. אך הפעילות של איניניה עסקו בשתדלנות ופעילות חקיקתית כדי לאפשר את התוכנית, וכל המפלגות היו בעד, אז לבסוף הדבר התאפשר. והמתנדבות היו מבשלות ומחלקות מזון בבתי הספר מדי יום. כדי לעמוד בדרישות החוק, היה על התלמידים לשלם על הארוחה, אך כדי למגר את ההשפעה המעמדית של דרישה זו, מחיר הארוחה היה רק פני, והפעילות סידרו את זה כך שהמורות יאספו את המטבעות באופן שלא יהיה ניתן לראות מי שילם ומי לא.

מיזוג

ב-1914, איניניה נה הרין התמזגה לתוך ארגון הנשים המהפכני-לאומני קומן נה מאן, מחלקת הנשים של המתנדבים האירים. חלק מהחברות שפעלו בתחום איגודי העובדים העדיפו במקום זאת להצטרף לצבא האזרחים האירי, מיליציה שקמה אחרי הנעילה הגדולה, שביתת העובדים המכוננת בדבלין שנערכה ב-1913.[13]

לקריאה נוספת

  • Coxhead, Elizabeth, Daughters of Erin (Gerrard's Cross 1985)
  • Fox, R.M, Rebel Irishwomen (Dublin 1935)
  • Fox, R.M, How Women Helped', in Dublin's Fighting Story 1916-1921, Told by Men who Made it, Tralee, the Kerryman undated.
  • Hayes, Alan (ed.) The Years Flew By, Recollections of Madame Sidney Gifford Czira, (Galway 2000)
  • Markiewicz, Countess Constance, Women, Ideals and the Nation (Dublin 1909)
  • Mulholland, Maria, The Politics and Relationships of Kathleen Lynn (Dublin 2002)
  • Trotter, Mary (2001). "Women's Work and the Irish Nationalist Actress; Inghinidhe na hEireann". Ireland's National Theaters: Political Performance and the Origins of the Irish Dramatic Movement. Syracuse University Press. pp. 73–100. ISBN 9780815628880.
  • "Maud Gonne MacBride and Inghinidhe na hÉireann" (PDF). The 1916 Rising: Personalities and Perspectives. National Library of Ireland. p. §3.2.3. אורכב מ-המקור (PDF) ב-27 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)

הערות שוליים

  1. ^ Ward, Margaret (1990). Maud Gonne, Ireland's Joan of Arc. London: Pandora. p. 83. ISBN 0044405839.
  2. ^ Bean na hÉireann article, Inghinidhe na hÉireann, The Story of the First Meeting, 1901, held in National Library of Ireland, call number IR3996 B15
  3. ^ Coxhead, Elizabeth (1965). Daughters of Erin; Five Women of the Irish Renaissance. London: Secker end Warburg. p. 44.
  4. ^ 4.0 4.1 Inghinidhe na hÉireann/Daughters of Ireland Clan na nGaedheal/Girl Scouts of Ireland, Joseph E.A. Connell, History Ireland, Issue 5 (Sept/Oct 2011), Volume 19
  5. ^ "The objects of Inghínidhe na hÉireann, October 1900". Discovering Women in Irish History. Scoilnet. pp. 3.7.6. אורכב מ-המקור ב-19 בנובמבר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ [Women in Ireland, 1800-1918: A Documentary History, Maria Luddy, Cork University Press, 1995
  7. ^ "Guns and Chiffon - Women of 1916 and the Irish War of Independence", documentary. Director: Geraldine Creed, 1997
  8. ^ 8.0 8.1 Witness Statement of Helena Molony, Bureau of Military History
  9. ^ "Helena Molony 1884 – 1967", Cead Mile Failte
  10. ^ ""Helena Molony: Forgotten Hero of the Easter Rising and Trade Unionist", The Wild Geese, July 14, 2015
  11. ^ "Bean na hEireann: A Most Seditious Lot: The Feminist Press 1896-1916", Tom Stokes, The Irish Republic, March 2, 2012
  12. ^ Maude Gonne MacBride, Glasnevin Trust
  13. ^ Maud Gonne MacBride and Inghinidhe na hÉireann, p.1
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27889656איניניה נה הרין

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=איניניה_נה_הרין&oldid=2002807"