ג'ני וייז פאוור
| לידה | בבלטינגלאס, מחוז ויקלו |
|---|---|
| פטירה | דבלין |
| ידועה בשל | פעילות מהפכנית רפובליקנית, פוליטיקאית במדינת אירלנד החופשית |
| תפקיד |
סגנית-נשיא שין פיין נשיאת קומן נה מאן סנטורית בשנאד ארין עבור מפלגת פיאנה פול |
| השקפה דתית | קתולית |
| בן זוג | ג'ון וייז פאוור |
ג'יין "ג'ני" וייז פאוור (באנגלית: Jane "Jennie" Wyse Power; 1 במאי 1858 – 5 בינואר 1941) הייתה פעילה רפובליקנית אירית, פמיניסטית, פוליטיקאית וגם אשת עסקים. היא הייתה חברה מייסדת של שין פיין ושל איניניה נה הרין ("בנות אירלנד", ארגון למען שימור התרבות והשפה האירית תחת שלטון בריטי).[1] היא הייתה לאחת המנהיגות המרכזיות במהפכה האירית. היא שימשה כנשיאת ארגון הנשים הרפובליקניות קומן נה מאן, אך כשחל פיצול אידאולוגי בקרב הרפובליקנים בנוגע לאמנה האנגלו-אירית, היא הובילה את הדוגלות באמנה בהקמת ארגון חדש בשם קומן נה סרסיי (Cumann na Saoirse), או "ליגת החופש". נשות קומן נה מאן המשיכו להתנגד לחלוקתה של אירלנד. היא החזיקה במספר תפקידים בכירים בדאל אירן במהלך תקופת מדינת אירלנד החופשית.
ביוגרפיה
ג'יין אוטול נולדה בבלטינגלאס, במחוז ויקלו, בשנת 1858, בתם של אדוארד אוטול ומרי נורטון. כשהייתה בת שנתיים עברה משפחתה לדבלין. המשפחה הייתה לאומנית מאוד, וסיפקה מקלט למספר פניאנים (מהפכנים אירים). לפני שמלאו לה עשרים, נפטרו שני הוריה כתוצאה ממחלה. בשנת 1881 החלה מעורבותה הפוליטית, כשהצטרפה לליגת הנשים למען האדמה, ארגון שפעל לטובת מאות אלפי האיכרים האירים שגורשו מאדמותיהם על ידי הבריטים או באי כוחם במהלך מלחמות האדמה של המאה ה-19. היא הייתה חברה קרובה של אנה פרנל ומעריצה של אחיה של אנה, חבר פרלמנט לאומני ומנהיג במפלגת שלטון הבית, צ'ארלס סטיוארט פרנל.[2]
במהלך הזמן שהייתה מעורבת בליגת האדמה, פגשה את בעלה, ג'ון וייז פאוור, אז העורך של העיתון Leinster Leader וחבר האחווה הרפובליקנית האירית. הוא גם היה אחד החברים המייסדים של האגודה האתלטית הגאלית (GAA).[3] הם נישאו ב-5 ביולי 1883 והתגוררו בנאס, שבמחוז קילדייר. המשפחה עברה לדבלין בשנת 1885, כשג'ון קיבל תפקיד בעיתון הלאומי Freeman's Journal. השניים חלקו דעות פוליטיות ושניהם היו פעילים בארגונים ויוזמות רפובליקניות. היו להם ארבעה ילדים. הצעיר מביניהם נולד ב-1891, חמישה ימים אחרי מותו של פרנל, ונקרא על שמו. באותה שנה פרסמה וייז פאוור את הספר Words of the Dead Chief (מילותיו של המנהיג המת) עם הקדמה שכתבה אנה פרנל, המכיל לקט מתוך נאומיו של פרנל. הזוג וייז פאוור הופיע בספרו של ג'יימס ג'ויס "יוליסס" בתור הזוג וייז נולאן.[4]
אחרי שירדה קרנו של פרנל ומותו, היא ובעלה היו חשו אכזבה מהנוף הפוליטי, וחדלו ממעורבות למשך תקופה. היא נשארה חברה פעילה באגודה למען זכות הצבעה לנשים בדבלין, אך לא הייתה מאוד בולטת בארגון. בשנת 1899 הקימה המשפחה עסק לתוצרת החקלאית החברה שבו היא מכרה ביצים, חמאה, שמנת, דבש, ממתקים ומוצרים אחרים תוצרת אירלנד. העסק כלל גם מסעדה. ב-1900 היא נבחרה כאחת מארבע סגן-נשיאות של איניניה נה הרין (Inghinidhe na hÉireann), או "בנות אירלנד", ארגון נשים רפובליקני רדיקלי בראשות מוד גון (שמאוחר יותר התמזג עם קומן נה מאן). ב-1903 נבחרה כאפוטרופוסית בחסות החוק למען עניים, תפקיד בו שימשה עד 1911. היא הייתה מבקרת ווקאלית של תנאי הדיור ציבורי ובריאות הציבור במסגרת תפקידה. המסעדה שלה הייתה מקום מפגש ללאומנים מהליגה הגאלית ומייסדי שין פיין, והיא נמנתה בין חברי הוועד המנהל של הארגון באספת הייסוד שלו.
בשנת 1908 היא הרחיבה את העסק שלה על ידי רכישת אתר שני, וגם שם מכרה אך ורק תוצרת אירית. בשיאו, היו בעסק ארבעה סניפים ברחבי דבלין. ב-1912 מונתה כסגנית-נשיא של שין פיין. באירוע הנשים ההיסטורי ב-5 באפריל 1914 במלון וין בדבלין, היא הייתה לחברה מייסדת של קומן נה מאן, והפכה לחברה פעילה בסניף המרכזי. ב-31 באוקטובר 1914 היא נבחרה כנשיאה הראשונה של קומן נה מאן. החתימה על הכרזת העצמאות של הרפובליקה האירית התקיימה בביתה ברחוב הנרי. במהלך מרידת חג הפסחא הבית הוצת ונהרס באש. אחרי המרידה, היא ובתה ננסי עזרו לארגן מחדש את קומן נה מאן, ולחלק כספים למשפחות שכולות שסבלו קשיים בשל המרידה. הרבה מן הכספים נשלחו על ידי קלן נה גאל, ארגון אירי רפובליקני בארצות הברית. בשלב זה היא הוחלפה כנשיאה של קומן נה מאן על ידי חברתה הרוזנת מרקייביץ', ששהתה אז בכלא. בין היתר, הוחלפה בשל גישתה המתפייסת לגבי הסכם לשלטון עצמי עם בריטניה, בעיני הארגון ששמר על רדיקליותו. וייז פאוור הצטרפה אחרי זה לליגה האירית למען זכות בחירה לנשים. בתקופה שמיד לאחר המרידה, הזרוע הצבאית של שין פיין התרחבה במהירות ל-600 סניפים של מתנדבים ברחבי הארץ, כשהיא מגייסת גם נשים; וייז פאוור הייתה אחת מנציגי הארגון שנשלחו להדריך את הנשים המתגייסות.
בבחירות הכלליות של 1918, מרקייביץ' רצה כמועמדת של שין פיין לפרלמנט עבור מחוז סנט פטריק בדבלין, וקומן נה מאן וכן פעילות פמיניסטיות אחרות פעלו למען בחירתה במה שהוכח לבסוף כניצחון סוחף עבור שין פיין. ב-1919 וייז פאוור מונתה כגזברית בוועד המנהל של שין פיין. לאחר מכן היא הייתה אחת מחמש נשים שנבחרו למועצת העיר דבלין, בשנת 1920. במחצית השנייה של 1919, בחדר במסעדה שלה ברחוב הנרי שימש כמפקדתם של המתנדבים האירים (אנ') (ארגון פארה-צבאי רפובליקני שנוסד להגן נגד "מתנדבי אלסטר" הפרו-בריטים שהיו פעילים באותה העת). ב-1991, מועדון 21–1916 הציב על הבית ועל בית העסק של וייז פאוור ב-21 רח' הנרי לוח לזכר פעילותם וחתימת הכרזת העצמאות.[5] בשלב זה המצב הפוליטי בין הסיעות הרפובליקניות היה קשה – על הפרק עמדה האמנה האנגלו-אירית, אשר לפיה רוב אירלנד תהיה עצמאית, אך צפון אירלנד תישאר בידי הבריטים. וייז פאוור נמנתה בין תומכי האמנה, ועבדה לצד הפוליטיקאי הרפובליקני ויליאם תומאס קוסגרייב לקדם מטרה זו. בעת שהוא ישב במעצר ביוני 1920, וייז פאוור מונתה לוועדה מיוחדת של הדאל אירן כדי להתמודד עם קשיים כספיים בשלטון המקומי.[6] בזמן קיום הממשלה הזמנית באירלנד, וייז פאוור השתתפה ברשת המרגלות הנרחבת של מייקל קולינס באירלנד ובחו"ל.[7] אך עבודתה עם קוסגרייב וקולינס סימנה את הסוף של אחת הפעילויות המרכזיות שלה: היא לא יכלה להיות בעד ההסכם לפיצול אירלנד ולהישאר בקומן נה מאן הרפובליקנית הבלתי מתפשרת. בסוף 1921 וייז פאוור הבינה שאם ברצונה להמשיך לקיים פעילות נשים תצטרך להקים ארגון חדש.
בתור תומכת האמנה האנגלו-אירית, וייז פאוור הייתה במיעוט מבין הנשים הרפובליקניות המהפכניות, אך היא לא הייתה לבד, ובמרץ 1922 היא הקימה יחד עם תומכותיה את קומן נה סרסיי – ליגת החופש – במטרה להחליף את קומן נה מאן.[8] בדצמבר 1922 מינה אותה קוסגרייב, ששימש אז כנשיא הוועד המנהל (ראש הממשלה) של אירלנד החופשית, לבית העליון (שנאד ארין, Seanad Éireann) של הפרלמנט של מדינת אירלנד החופשית כנציגת קומן נה גאיל (Cumann na nGaedheal, האגודה הגאלית), מפלגה תומכת האמנה,[9] אחת מארבע נשים שנבחרו או מונו לממשלה הראשונה באותה שנה.[10] במהלך מלחמת האזרחים האירית שפרצה בעקבות תוכנית הפיצול, העסק שלה ברחוב קמדן הופצץ ונגרם לו נזק רב.[11] עם הזמן וייז פאוור הרגישה יותר ויותר מאוכזבת מן הפוליטיקה – היא ראתה את קוסגרייב מוציא להורג פעילים רפובליקנים שהתנגדו לאמנה, התייאשה ממחדלים של וועדת הגבולות שהייתה אמונה על המתווה של החלוקה בין אירלנד החופשית וצפון אירלנד, ועוד. הישיבה האחרונה שהשתתפה בו כחברת האגודה הגאלית הייתה ב-1 בדצמבר 1925 ולאחר מכן היא ישבה בפרלמנט כסנטורית עצמאית.
עם כניסת המפלגה הרפובליקנית פיאנה פול לשני בתי הפרלמנט, וייז פאוור מצאה את עצמה מצביעה עמם באופן קבוע,[12] וכך הצטרפה למפלגה באופן רשמי, ובבחירות של 1934 רצה כנציגת המפלגה לסנאט, וייצגה אותה עד פירוק השנאד ארין בשנת 1936. בסנאט היא התנגדה לסעיפים בחוק התעסוקה שהיפלו נגד נשים.[4]
ב-5 בינואר 1941, בגיל 82, היא נפטרה בביתה בדבלין, ונקברה בבית הקברות גלאסנווין עם בעלה ובתה, מיירה (שנפטרה עוד קודם לכן). בהלוויה נכחו רבים משני צידי הדאל ושל התנועה המהפכנית לשעבר.[2]
עבודות
- Words of the dead chief: Extracts from speeches of Charles Stewart Parnell. Compiled by Jennie Wyse Power (1892).
לקריאה נוספת
- Knirk, Jason, Women of the Dail: Gender, Republicanism and the Anglo-Irish Treaty (Dublin 2006).
- McCarthy, Cal, Cumann na mBan and the Irish Revolution (Dublin 2007).
- McCoole, Sinead, No Ordinary Women: irish Female Activists in the Revolutionary Years 1900–1923 (Dublin 2003).
- Matthews, Ann, Renegades: Irish Republican Women 1900–1922 (Cork 2010).
- Townshend, Charles, Easter 1916: text (London 2006).
- Townshend, Charles, The Republic: The Fight For Irish Independence (London 2014).
- Ward, Margaret, Unmanageable Revolutionaries: Women and Irish Nationalities (London 1983).
קישורים חיצוניים
- Article on Jennie Wyse Power, Journal of the West Wicklow Historical Society (online)
הערות שוליים
- ^ "Women in History: Jennie Wyse Power biography". ScoilNet.ie.
- ^ 2.0 2.1 O'Neill, Marie, (1991), From Parnell to de Valera: A Biography of Jennie Wyse Power 1858–1941. Dublin: Blackwater Press. מסת"ב 0861213335
- ^ Official programme, All-Ireland football final, 2009.
- ^ 4.0 4.1 Jennie Wyse Power, Irish Patriot And Women’s Rights Activist, Dies In Dublin, Stair na hÉireann
- ^ "A plaque on Henry Street you've probably walked past". Come here to me!. 28 באפריל 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Daly, 'Local Government and the First Dail', p.126. Townshend, "The Republic", p.122.
- ^ Meda Ryan, "Michael Collins and the Women of Ireland.", p.78.
- ^ Field Day Anthology of Irish Writing vol. 5, p. 122
- ^ "Mrs. Jane Wyse Power". Oireachtas Members Database.
- ^ The other women were Alice Stopford Green, Ellen Cuffe, Countess of Desart, and Eileen Costello
- ^ O'Sullivan, Donal (1940), The Irish Free State and Its Senate. London, Faber and Faber. pp. 102–03
- ^ Gaughan Rev. Anthony (1996), Memoirs of Senator Joseph Connolly. Dublin, Irish Academic Press. p. 273
27539483ג'ני וייז פאוור