אימפריאליזם מודרני באפריקה
אף על פי שסוחרים זרים הגיעו לחופי אפריקה כבר במאה ה-15 הרי שעד סוף המאה ה-18 הייתה ההתיישבות האירופית לאורך החופים בלבד. היבשת הלא נודעת הרתיעה את הזרים שבאו דבר שגרם לכך שהיא לא נחקרה עד למאה ה-19. במשך הזמן גילו המעצמות השונות את הפוטנציאל הגדול של היבשת והאינטרס הכלכלי גבר על החשדות הקדומים. המתחרות העיקריות של האימפריאליזם באפריקה היו בריטניה, צרפת, גרמניה, בלגיה, איטליה, ספרד והולנד. בתקופת השלום המזוין חולקה אפריקה בידי המעצמות ומלבד אתיופיה וליבריה היו כולן תחת שלטון זר.
האימפריאליזם במצרים
עד לראשית המאה ה-19 הייתה מצרים חלק מהאימפריה העות'מאנית. עם התפוררות האימפריה במהלך השנים חילק הסולטאן את האימפריה לשליטים מטעמו (פחות) על מנת להשיג שליטה טובה יותר על כל חלקיה, וכך גם במצרים.
בשנת 1820 שלט במצרים מוחמד עלי שהיה שליט ערבי חזק שהתנער מהשפעת הסולטאן ועשה במצרים כרצונו. מתוך מטרה להפוך את מצרים למתקדמת והוא נעזר בצרפתים רבים שהיו במצרים. צרפת, מצידה, סייעה לו רבות בבעיות פוליטיות והשקיעה בפיתוח החקלאות והכלכלה המצריים.
צרפת, שעקב מעורבותה ההולכת וגדלה במצרים הייתה בעלת השפעה רבה, הציעה למוחמד עלי לכרות תעלה שתקשר בין הים התיכון לים סוף ומשם לאוקיינוס ההודי. מוחמד עלי סירב מחשש שבעלי התעלה ישפיעו לבסוף על כל מצרים.
לאחר מותו שקעה מצרים בחובות עקב ההלוואות שנטלה לצורכי פיתוח. לפיכך, בנו סעיד שעלה אחריו הסכים לכריית התעלה מתוך תקווה שהרווחים ממנה יסייעו למצרים להיחלץ מהמשבר הכלכלי אליו היא נפלה.
עם סיום התעלה נותרו רוב מניותיה בידי מצרים. מניות נוספות היו בידי צרפת ומעט בידי אנגליה.
בזמן שלטונו של איסמאעיל המצרי (בין השנים 1895-1830) שקעה מצרים בחובות כבדים. מתוך ניסיון להשיג כספים להחזרת החובות נאלצה מצרים להכריז על מכירת מניות התעלה.
צרפת שהייתה שקועה בחובות בעצמה עקב מלחמתה עם גרמניה (מלחמת צרפת-פרוסיה) לא יכלה לנצל את ההזדמנות ולקנות מניות. אנגליה, לעומת זאת, ניצלה את ההזדמנות ומניות התעלה נקנו בעזרת כספי רוטשילד. מניות התעלה עלו מאוד עם היוודע העסקה, ואנגליה קיבלה הכנסות רבות מאוניות שעברו דרך התעלה.
עסקה זו היוותה את הצעד הראשון לקראת הפיכת מצרים לקולוניה אנגלית. השפעתה של אנגליה גברה והלכה, ולא רק בתחומים כלכליים כי עם גם בתחומים נוספים עד שב-1876 הוחלט שענייני הכספים במצרים ינוהלו בפיקוח צרפתי-בריטי.
השתלטות הזרים הזו קוממה את המצרים והובילה להקמת תנועה לאומית שראתה בעין רעה את התערבות הזרים. אווירה זו היא שהובילה לפריצתו של מרד עראבי פחה ב-1882.
מרד עראבי פחה, 1882
מרד עראבי פחה פרץ בשנת 1882, בעיקר בגלל התנגדות העם לשליטה הגוברת וההולכת של הזרים במצרים. המהומות התרכזו בעיקר באלכסנדריה ובמהלכן נרצחו 50 אירופאים. אנגליה החלה בדיכוי המרד, אך קודם לכן היא פנתה לצרפת, טורקיה ואיטליה מתוך מטרה לארגן קואליציה לוחמת. משלא נענתה, נשלחה שייטת בריטית שהפציצה את אלכסנדריה, דיכאה את המרד, לקחה בשבי את עראבי פחה וכבשה את קהיר.
עם תום המרד הפכה אנגליה לשליטה מוחלטת במצרים. העובדה שצרפת לא באה לסייע בדיכוי המרד גורמת לכך שהיא מאבדת את השליטה שהייתה לה במצרים, דבר שגורם לערעור היחסים בינה לבין אנגליה. אנגליה ממנה מושל אנגלי ומלך מצרים נותר כמעט ללא סמכויות.
האימפריאליזם בסודאן
ערך מורחב – היסטוריה של סודאן: אסלאם ומהדיזם
מרד המהדי, 1881
סודאן נשלטה בידי מצרים מאז ימי מוחמד עלי. בשנת 1881 פרץ מרד בסודאן בעקבות התמרמרותו של העם על עול המיסים הכבד שהוטל עליהם והעיק על מצבם הכלכלי העיתוי שנבחר ניצל את חולשתה של מצרים והאנדרלמוסיה הפנימית ששררה בסודאן עקב תופעה של שודדי דרכים ועימותים בין-שבטיים.
מנהיג המרד היה מוחמד אחמד שכינה את עצמו הַמַהַדי (ערבית: המנהיג) ואילו הצטרפו אנשים מכל רובדי העם. המורדים הביסו את החילות המצריים שחנו דרך קבע בערים המרכזיות.
בריטניה שהשתלטה על מצרים ב-1882 ראתה את עצמה שלטת גם על סודאן ולפיכך נשלח ב-1883 כח צבא מצרי בפיקודה לדיכוי המרד. אולם, גם לגדודים אילו הנחילו המורדים תבוסה והמפקד הבריטי נהרג.
ויליאם גלאדסטון ראש ממשלת בריטניה דאז נקט במדיניות ליברלית ולפיכך נטה להתגמש בנושא סודאן. עם רציחתו של הגנרל גורדון שנשלח לסודאן ב-1884 כדי לארגן את נסיגת הצבא הבריטי והיה נתון במשך עשרה חודשים במצור בעיר חרטום הגיש גלדסטון את התפטרותו. כישלון מהדהד זה בסודאן היה אחד הגורמים המרכזיים להפסדה של המפלגה הליברלית בבחירות 1885. הממשלה השמרנית בהנהגת רוברט ססיל נקטה במדיניות אימפריאליסטית תקיפה ובשנת 1896 נשלח הגנרל קיצ'נר לכבוש מחדש את סודאן, והפעם בהצלחה.
תקרית פשודה, 1898
- ערך מורחב – תקרית פשודה
תקרית זו הייתה שיא בהתדרדרות יחסי בריטניה-צרפת. המשבר שנפתר בדקה התשעים הוביל מאוחר יותר להבנה בין שתי המדינות ולהכנת הרקע לברית ההסכמה הלבבית ב-1904.
מהלך המשבר
צרפת שהודחה משליטתה במצרים בידי בריטניה הייתה מעוניינת לפצות את עצמה בכיבושים נוספים באפריקה. היעד שנבחר לכך היה סודאן. בשנת 1898 הגיע לפשודה הממוקמת על הגדה המערבית של הנילוס הלבן בדרום סודאן כוח צרפתי בפיקודו של רב-סרן מרשן. ממשלת בריטניה בראשותו של רוברט ססיל החליטה לנהוג בתקיפות ואל המקום נשלח הגנרל קיצ'נר. על אף דרישתה החד משמעית של בריטניה סירבה צרפת לסגת. המתיחות בין שתי המדינות גאתה והן עמדו על סף מלחמה.
באותה תקופה החליף דלקסה את תאופיל בתפקיד שר החוץ. דלקסה דגל במדיניות הרבנש, נקמה בגרמניה. לפיכך, הוא ראה בשלום עם בריטניה צעד חשוב כדי להשיג את מטרתו זו. דלקסה דחף לוויתור צרפתי ואכן לבסוף ניתנה לצבא הצרפתי הוראת נסיגה. בריטניה הוכרה כשלטת היחידה על סודאן ואילו צרפת קיבלה בתמורה טריטוריות במדבר סהרה.
האימפריאליזם בתוניסיה, 1881
התחרות האימפריאליסטית בתוניסיה שררה בעיקר בין איטליה לצרפת. איטליה שאפה להשתלט על תוניסיה מתוך מטרה לפתור את בעיית צפיפות האוכלוסין שלה, אך צרפת, לאחר דבריו של ביסמרק בקונגרס ברלין שעודדו את צרפת לבצע צעדים אימפריאליסטים (מתוך מטרה להסיח את דעתה ממדיניות הרבנש, הנקמה בגרמניה) ולאור העדפתה של בריטניה בכיבוש צרפתי ולא איטלקי, השיגה את איטליה בתחרות זו והפכה לשלטת בתוניסיה.
ההשתלטות הצרפתית לא נתקלה בהתנגדות בידי בני המקום. צרפת הפכה את תוניסיה לארץ מתקדמת והעלתה את רמתה מבחינות רבות.
איטליה שזעמה על המחטף הצרפתי הצטרפה לצד הגרמני-אוסטרי וכרתה עימן בשנת 1882 את הברית המשולשת.
האימפריאליזם בלוב, 1911-1912
עריקתה של איטליה למחנה הגרמני הולידה חששות בקרב מעצמות ההסכמה המשולשת. מתוך מטרה להשיב אליהן את איטליה, החליטו המעצמות לאפשר לאיטליה, שמזה שנים חיפשה באימפריאליזם פתרון לבעיית צפיפות האוכלוסין שלה ונכשלה פעמיים בתוניסיה וחבש, לכבוש את לוב וכך להרחיקה מהגוש האוסטרי-גרמני.
איטליה המגובה במעצמות ההסכמה המשולשת חיכתה לשעת כושר מתאימה. בשנת 1911 הגישה איטליה תביעה לטורקיה על פיה עליה לוותר על לוב לטובת איטליה. בראשית 1912 החלה איטליה בכיבוש טריפולי. בדיוק בשנה זו פרצה מלחמת הבלקן הראשונה וטורקיה, העסוקה למעלה מראשה במלחמה נגד הליגה הבלקנית לא הייתה מסוגלת להתמודד בו זמנית בשתי החזיתות. טורקיה ויתרה על לוב ואיטליה השלימה את כיבושה.
האימפריאליזם במרוקו
בראשית המאה ה-20 מיקדה אליה מרוקו תשומת לב מרבית עקב מיקומה חשיבותה האסטרטגית שהובילה להתגוששויות רבות בין המעצמות על השליטה בה. ניסיונות ההשתלטות עליה הובילו למשברים בינלאומיים חריפים אשר נמנים בין הגורמים הישירים למלחמת העולם הראשונה.
משבר טנג'יר, 1905-1906
- ערך מורחב – המשבר המרוקאי הראשון
צרפת הייתה מעוניינת לכבוש את מרוקו מתוך מטרה ליצור רצף מושבות צרפתיות. בריטניה אישרה את הכיבוש במסגרת ההסכמה הלבבית, לספרד היו אמנם בעלת אינטרסים כלכליים במרוקו אך היא ניתנה את הסכמתה ובתמורה צרפת הבטיחה לה חוף נרחב בצפון מרוקו. איטליה נתנה את אישורה בתמורת גיבוי לכיבוש העתידי של לוב על ידה.
אולם, גרמניה, שגם היא הייתה בעלת אינטרסים כלכליים במרוקו לא יודעה בכיבוש המתוכנן ולפיכך הכיבוש הצרפתי במרוקו הפתיע את גרמניה ועוררה את זעמו של הקיסר הגרמני, וילהלם השני.
וילהלם השני שאף לבחון את ההסכמה הלבבית ולפיכך היה מעוניין ליצור משבר בכל מקרה. בנוסף לכך, הוא היה מעוניין ברווחים טריטוריאליים במרוקו.
בהפתעה גמורה הגיע וילהלם השני לנמל טנג'יר בליווי שייטת. במהלך ביקור אצל הסולטאן המרוקאי הוא הצהיר כי גרמניה אינה מכירה בשלטון צרפת על מרוקו אלא אך ורק בשלטונו של הסולטאן.
וילהלם דורש להקים ועידה בינלאומית אשר תדון במעמדה של מרוקו תחת האיום שאם לא תקום ועידה שכזו הוא יכריז מלחמה על צרפת.
וועידת אלחסירס
מתוך מטרה לפתור את הסכסוך במרוקו התכנסו נציגי המעצמות בריטניה, ארצות הברית, צרפת, ספרד, איטליה ורוסיה מצד אחד אל מול מרוקו, גרמניה ואוסטריה מצד שני סביב שולחן הדיונים באלחסירס שבספרד. ההחלטות המרכזיות של הוועידה היו: מרוקו תישאר עצמאית, כוח ספרדי צרפתי יפקח על המכס ועל ביטחון הפנים בפיקודו של מצביא שווייצרי, המסחר במרוקו יפתח לכל המעוניין.
למרות הוועידה המשבר לא נפתר באופן יסודי אלא נדחה למועד מאוחר יותר. לבינתיים הגדילה צרפת את שליטתה במרוקו אף על פי שנקבע רשמית בוועידה שהיא תישאר עצמאית.
משבר אגאדיר, 1911
- ערך מורחב – המשבר המרוקאי השני
עקב מרד פנימי שפרץ במרוקו ב-1911 תגברה צרפת את כוחות השיטור שהיו אמורים לשמור על הסדר הפנימי במרוקו תוך כוונה סמויה שעיבוי כוחותיה במרוקו יהוו אמצעי להשתלטותה על ארץ זו. כמו בפעם הקודמת היה מעוניין וילהלם השני לבחון את ההסכמה המשולשת ולפיכך הוא פתח במשבר.
מהלך המשבר:
וילהלם שלח לנמל אגאדיר את אוניית המלחמה "פנתר" בקיץ 1911 תוך הודעה כי אם צרפת לא תצמצם את שליטתה במרוקו גרמניה תשתלט על אזור הנמל.
ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' שנקט במדיניות תקיפה כלפי גרמניה מחה נמרצות על פרובוקציות המלחמה של גרמניה והודיע בפרלמנט שאם גרמניה רוצה במלחמה הרי שאנגליה תעמוד לצידה של צרפת. בנוסף לכך, הידקו אנגליה וצרפת את ההסכמה הלבבית ועיבדו תוכנית מלחמה מיידית בין הקצינים הצרפתים והבריטים שנפגשו לראשונה, דבר שנתן ביטוי וחיזוק להסכמה הלבבית.
גרמניה שלמעשה לא הייתה ערוכה לעימות צבאי עם בריטניה נרתה והסכימה לוותר לצרפת על שלטונה במרוקו תמורת שטחים צרפתיים באזור קונגו הצרפתית שסופחו לקמרון הגרמנית באפריקה. סיפוח השטחים נטלו את העוקץ מהתבוסה הגרמנית. בהסכם הפשרה שנחתם ב-1912 הוכרה מרוקו כשטח חסות צרפתי.
למעשה הוכיח המשבר למדינות המערב כי ביצירת חזית מלוכדת ותקיפה ניתן לבלום את גרמניה. המשבר חיזק את ברית ההסכמה המשולשת והבליט את תוקפנותה של גרמניה. חוגי הצבא בגרמניה הבינו כי אין מנוס מעימות צבאי בינלאומי וטענו כי מלחמה עולמית היא רק שאלה של זמן. לפיכך, הגבירה גרמניה בעקבות המשבר את היערכותה הצבאית וזאת על מנת להגיע בעמדת עליונות לעימות עולמי אפשרי.
האימפריאליזם בקונגו
עד אמצע המאה ה-19 לא הייתה מרכז אפריקה מוכרת לאירופאים. הראשון שחקר את מרכז אפריקה היה המיסיונר הסקוטי דייוויד ליווינגסטון.
בשנת 1877 שכר ליאופולד, מלך בלגיה את הנרי מורטון סטנלי, עיתונאי אמריקני ממוצא בריטי שיצא לחפש אחרי לווינגסטון לאחר שנעלם באזור ואף יצא איתו למסע משותף ביבשת מתוך מטרה שיקים עבורו חברה מסחרית בקונגו תחת מעטה של חברה מדעית האמורה לחקור את קונגו ולבער בה את העבדות. סטנלי החתים את ראשי השבטים על בריתות המוסרות את אדמותיהם דבר שהוביל במהרה לכך שקונגו הפכה לרכושו של ליאופולד.
ב-1885 השיג ליאופולד את הכרת מעצמות אירופה בשליטתו במדינת קונגו החופשית. בעזרת חברתו המסחרית הפיק ליאופולד הון עצום ממטעי גומי, שנהב הפילים, כריית יהלומים ונחושת תוך שיעבוד בני המקום בעבודות כפייה ועינויים.
בעקבות תגובה בינלאומית נזעמת על אכזריותן של החברות המסחריות שבבעלות ליאופולד כלפי בני המקום הועברה קונגו ב-1908 לידי ממשלת בריטניה והחל מאז נקראה כקונגו הבלגית. בהמשך נכבשה צפון קונגו בידי צרפת.
האימפריאליזם בדרום אפריקה
מלחמת הבורים
- ערך מורחב – מלחמת הבורים
החל מהמאה ה-17 החלו להגר הולנדים בדרום אפריקה באזור כף התקווה הטובה. הולנדים אילו שנקראו בורים, איכרים, שיעבדו את האוכלוסייה הילידית. בשנת 1795 כבשה בריטניה את מושבת הכף אך בשלום אמיין שנחתם בין נפוליאון לבריטים ב-1802 הוחזרה מושבת הכף להולנד.
למרות זאת, בשנת 1805 חזרה בריטניה למקום וב-1815, בקונגרס וינה ניתנה מושבת הכף באופן רשמי לבריטניה והולנד פוצתה ב-6 מיליארד ליש"ט.
עם הזמן התמלא האזור בבריטים. המפגש בינם לבין הבורים יצר עימותים תמידיים ועל רקע זה פרצה מלחמת הבורים.
בריטניה והולנד חלקו גישה שונה בתכלית בסוגיית ההתייחסות לבני המקום. בעוד ההולנדים שיעבדו את הכושים הרי שהאנגלים התייחסו אליהם באהדה ובסובלנות. בשנת 1833 נחקק בבריטניה חוק האוסר על עבדות במושבות שעורר את זעמם של הבורים שהשתמשו באפריקנים בחקלאות. בהמשך, כעסו הבורים על האפליה בכך שכל עמדות המפתח אויישו בידי הבריטים בנוסף לעובדה שהאנגלית הוכרזה כשפה הרשמית במושבת הכף. לאור כל זאת החליטו הבורים להצפין וייסדו בצפון שתי מושבות הולנדיות בשם אורנג' וטרנסוואל. נדידה זו התרחשה בשנים 1834-1838.
בעקבות גילוי מחצבי יהלומים וזהב באורנג' ובטרנסוואל התמלאו אזורים אילו במהגרים בריטים שייסדו בהמשך את העיר יוהנסבורג. השלטונות ההולנדיים הפלו לרעה את המהגרים האנגלים. אפליה זו גרמה להחרפת היחסים בין ססיל רודז, ראש ממשלת ארץ הכף לבין קרוגר, נשיא טרנסוואל.
רודז שהיה אימפריאליסט מושבע החליט לנצל את המומנטום להשתלטות על טרנסוואל ובשנת 1895 ארגן מהפכה פנימית יחד עם ניסיון כיבוש. אולם המהפכה נכשלה.
וילהלם השני שלח לקרוגר מברק עידוד על ניצחונו ובריטניה ראתה זאת כקריאת תיגר ולפיכך ראתה בריטניה במלחמה בבורים ניצחון לא רק עליהם כי עם מכה ניצחת גם על וילהלם השני.
מלווים באינטרסים אילו יחד עם השאיפה להפיק רווחים מהמחצבים היקרים באזור, פתחו הבריטים במלחמה.
תחילה נחלו הבורים ניצחונות הודות לטופוגרפיה המוכרת להם ולרוח הפטריוטיות שליוותה אותם. אולם בהמשך חל מהפך ובריטניה החלה לנחול ניצחונות.
בסופו של דבר, לאחר תיגבור הכוח הצבאי הלוחם ושימוש בריטי באמצעים אכזריים שכללו מחנות הסגר לנשים וילדים, שימוש בתאי גזים ועינויים קשים כלפי השבויים הבורים הסתיימה מלחמת הבורים ב-1902 בניצחונה של בריטניה.
ראו גם
25723512אימפריאליזם מודרני באפריקה