יהובידי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אילובידי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האשורים פושטים את עורו של יהובידי – תבליט מארמון סרגון השני בדור-שרוכין

יׇהוּבִידִי (מוכר גם בשם אִילֻבִדִ ויׇאֻבִדִ) היה מלכה האחרון של ממלכת חמת, בסוף המאה השמינית לפנה"ס. לאחר שהוביל מרד אזורי נגד האימפריה האשורית והפסיד במערכה, הוא הוצא להורג באמצעות הפשטת עורו בעודו חי. יש חוקרים הרואים במרכיבי שמו, עדות למוצא או זיקה יהודאית/ישראלית ולהשפעה של שתי ממלכות אלה על המתרחש בצפון הלבנט.

תיעוד בארכאולוגיה

האזכורים היחידים על יהובידי הופיעו במספר תבליטים אשוריים שנמצאו בארמונו של סרגון השני בעיר דור שרוכין, מבין כתובות ותבליטים רבים בארמון, המתארים את מסעות המלחמה וקורותיה של האימפריה האשורית בתקופת שלטונו.

מעבר לטקסטים אלו, קורותיו של יהובידי משתלבים בעדויות ארכאולוגיות וטקסטים על המתרחש בצפון הלבנט במאה השמינית לפנה"ס, בדגש על סבבי מרידה אזוריים נגד האימפריה האשורית והדרך בה התמודדות המלכים האשוריים עם מרידות אלה.

אטימולוגיה

מתוך קטעי האנאלים של סרגון השני בארמונו בדור שרוכין

"בשנת מלכותי השנייה אִִלֻבִ(דִ מחמת... את...) הרחבה בקרקר כינס ושבועת (האלים הגדולים... ארפד, צמר), דמש (ק), (ש)ומרו (ן), המריד (נגדי... חסרות 25 שורות...ש)ם ואת רע (התרתן) שלו שם לעזרתו והוא יצא לערוך קרב ומלחמה נגדי. בשם האל אשור, אדוני, הנחלתי לו מפלה ו (רע), כרועה שצאנו נשדד, ברח לבדו...[1]".

שמו של יהובידי מופיע בשתי תצורות שונות בתעודות האשוריות:

  • בתבליט אחד מופיע שמו אִילוּבִידִי (שייתכן ומשמעותו הוא "הא-ל יצר אותי"[2]), הכולל מרכיב תאופורי ("אִילוּ" מתורגם כשמו של אב האלילים בתרבויות הלבנט – אֶליל, או כינוי כללי לא-ל) ושם תואר.
  • בתבליט השני מופיע שמו יׇאוּבִידִי, המתורגם כיׇהוּבִידִי (שייתכן ומשמעותו הוא "יהו יצר אותי"), וכולל מרכיב תאופורי מובהק של שם המפורש ושם תואר.

לאור הספציפיות של המרכיב התאופורי היהודאי/ישראלי, מעריכים חוקרים ששמו האמיתי היה יהובידי והכינוי אילובידי מתייחס לאלוקות כללית ולא לאליל הכנעני הספציפי המוכר.

במחקר כמעט ולא מוכרות דוגמאות לשמות המופיעים בטקסים מהמזרח הקרוב הקדום עם המרכיב התאופורי "יהו" שאינם מתייחסים לאנשים ממוצא יהודאי. לפיכך, רוב החוקרים שעסקו בנושא, מעריכים שליהובידי זיקה כלשהי או השתייכות לממלכת יהודה או ישראל.

קורותיו

רקע היסטורי

מתוך כתובת סיכום בארמון סרגון השני בדור שרוכין

"..יׇאֻבִדִ החמתי, איש נקלה, שאינו ראוי לשלטון, איש ארץ חת רשע, נשאו לבו למלוך על ארץ חמת. הוא המריד נגדי את ארפד, ,צִמִרַ, דמשק ושומרון, וכונן איתם (הסכם) פה אחד ונערך למלחמה. גייסתי את צבאות אשור העצומים ובקרקר, העיר האהובה עליו, עליו ועל חייליו צרתי וכבשתיו. את קרקר שרפתי באש. את עורו הפשטתי. את החטאים בערים האלה הרגתי והשכנתי שלום. 200 מרכבות ו-600 סוסי רכיבה גייסתי מאנשי חמת וצירפתי לחיל מלכותי[3]".

במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס מרדו ממלכות הלבנט פעם אחר פעם, נגד השליטה האשורית באזורן, ופעם אחר פעם, פלשו צבאו אשור אל ממלכות אלה, החריבו חלק מעריהן, החליפו את מלכיהן ולעיתים הפכו ממלכות עצמאיות או חלקים מהן, לפחוות אשוריות הנשלטות באמצעות מושלים ממונים.

גם ממלכת חמת, במרכז סוריה דהיום, עברה תהפוכות במתכונת דומה. הכיבוש הגדול הראשון של הממלכה התרחש באמצע המאה התשיעית לפנה"ס, בעקבות מרידה אזורית שהנהיג מלך חמת, אִרְחֻלֶנִ. בקרב קרקר בשנת 853 לפנה"ס הביס הצבא האשורי את קואליציית המורדים (שכללה גם את ממלכת ישראל) ופירק את ממלכת חמת ל-19 פחוות הנשלטות בידי מושלים הכפופים ישירות לאשור. גרעין הממלכה המוקטנת סביב העיר חמת נותר עצמאי ונראה שנרתע מלחזור על ניסיונות המרד לתקופה ארוכה.

באמצע המאה השמינית לפנה"ס התרחש גל מרידות נוסף של קואליצית ממלכות סביב חמת, אך ללא השתתפותה. במספר גלי כיבושים של הצבא האשורי, בין השנים 740-734 לפנה"ס, כבש הצבא האשורי שוב את האזור והפך שוב חלק מהממלכות לפחוות אשוריות. מתקופה זה, בעיקר בעקבות הבסתה של ארם-דמשק, פחתה חשיבותה של חמת בעיני האשורים, משום שלא שימשה יותר כאזור חיץ צפוני לדמשק, או בסיס יציאה למלחמות באזור. גרעין הממלכה העצמאית, כנראה נשלט בידי שושלת נאמנה לאשורים ורוב השטחים הסובבים לה, כולל שטחי ממלכת חמת לשעבר, היו פחוות אשוריות.[4]

קורותיו של יהובידי

מתוך כתובת זכויות העיר אשור

"בשנת מלכותי השנייה, כשישבתי על כס מלכותי ואת כתר אדנותי שמתי לראשי (?), פוררתי את כוחות חֻמְבׇנְגַש, מלך עילם, הנחלתי מפלה לאִלֻ(בִדִ) מחמת, שלא היה ראוי לכיסא (מלכות) ולא היה מתאים לארמון, וברעותו את עמו (לא...) לגורלם (?). הוא ביקש רע ולא טוב עבור האל אשור, ארצו ואנשיו. הוא זל (זל...) הוא קיבץ את ארפד ושומרון וצרפם לעצמו (....) הרג ולא השאיר נפש (...) אל אשור (?) נשאתי (את כפי) ולכבוש את חמת (...) של ארץ אׇֻֻמר הרחבה, באתי (לפניו?), אשור האל (... את תפילותי ש)מע וקיבל את תחינתי, צ (באותי הגדולים ...) העלתי אותם (בדר לאֻמֻ)רֻ, ח (מת...אשר) בימים (?) קדומים למדו תהילת (...) הכנעתי לרגלי את (אנשי אֻמֻ)רֻ (...) ולעיר אשור הובילתם[5]".

על פי הטקסטים האשוריים, בשנת 720 לפנה"ס הכריז עצמו יהובידי כמלך בחמת והקים קואליציה של מספר וממלכות למרד נגד האימפריה האשורית. חוקרים מעריכים שהתמריץ לפתיחת המרד הייתה התערערות המצב הפנימי בממלכה האשורית בעקבות פרשת עלייתו של סרגון השני לשלטון לאחר מותו של שלמנאסר החמישי והמלחמה הקשה אליה נקלעה אשור עם עילם המורדת.

המרד שהוביל יהובידי כלל את ארם-דמשק, ממלכת ארפד, פחוות צִימִירַה וממלכת ישראל, או פחוות שומרון לאחר התמוטטות ישראל.

לאחר שסיים סרגון את מלחמתו בעילם פנה לטפל במרד בלבנט. במהלך הקרב הצליח לדחוק את יהובידי וצבאו לתחומי העיר קרקר וכפי שעשה שלמנאסר השלישי בשנת 853 לפנה"ס, השמיד שם את צבא המורדים. יהובידי נשבה, הובל לאשור ובפקודת סרגון השני פשטו את עורו בעודו חי. סצנת פשיטת העור עצמה תוארה באופן פלסטי במיוחד גם בתבליט בארמון סרגון השני בדור שרוכין[6]".

בעקבות תבוסתו במלחמה, חמת נחרבה, רבים מבני חמת הוגלו למקומות שונים באימפריה, כולל לפחוות שומרון שהחליפה את ממלכת ישראל ואלפו מורדים ממקומות אחרים באימפריה הוגלו לישב את חמת. דיכוי מרד זה חתם את גורלה של חמת כממלכה והוא לא שוקמה מעולם.[7]

הפרשנויות למוצאו

אמנם מאפייני שמו של יהובידי מכוונים במפורש לזיקה יהודאית/ישראלית, אולם לפחות בטקסט אשורי אחד תואר הלה כ"איש ארץ חת רשע". תיאור זה העלה את השאלה האם מוצאו חתי, אף על פי שמו.

ממלכות צפון הלבנט באלף הראשון לפנה"ס מכונות במחקר נאו-חתיות. זאת, משום שהרכב האוכלוסייה ומאפייני התרבות של ממלכות אלה, מהוות שילוב של מרכיבים חתיים, אחרי התמוטטות האימפריה החתית, ומאפיינים של צפון הלבנט (בדגש על ארמים ואמורים). לפיכך, האפשרות שמנהיג הממלכה יהיה ממוצא חתי היא סבירה וטבעית. עם זאת, המונח "חׇת" (או "חׇתוּ") בשפות המסופוטמיות לא התייחס בתקופה זו לממלכה החתית או לעם החתי, אלה לשטח שממערב לנהר הפרת ולמעשה, אזור "הלבנט פלוס".[8] לפיכך, קשה מהתבטאות זו להקיש לגבי אפשרות היותו ממוצא חתי או צפון לבנטיני.

מהטקסטים האשוריים ניתן להבין שיהובידי לא היה יורש טבעי למלוכה והוא נטל את מעמדו בעצמו. כלומר, נראה שלא היה מבין יורשי העצר בחצר המלוכה וייתכן שאף לא ממשפחת המלוכה בכלל. מאפיין זה חיזק את ההערכה בדבר הזיקה ליהודה/ישראל ובהקשר זה הועלו מספר אפשרויות:

  • מדובר באדם ממוצא יהודאי או ישראלי שהוצב על ידי האשורים כמושל בארץ חמת לאחר דיכוי המרד האזורי ב-740–738 לפנה"ס, והכריז על עצמו כמלך במסגרת יזום המרד החדש נגד האשורים. חוקר הארמים, אדוארד לפינסקי, אף טען ששמו צריך להקרא פונטית כאליהו בעדי (Iluyahu-Bi-Idi ) ולא יהובידי.[9]
  • יהובידי היה ממוצא יהודי או ישראלי ונוכחותו בממלכת חמת הינה הד למעורבות רבת השנים של ממלכות יהודה וישראל באזור הארמי/אמורי. קשר זה בא לידי ביטוי במקרא הן בתיאור קורותיה של הממלכה המאוחדת (הקשר בין דוד לתּועִי, מלך חמת ובנו יורם[10]), והן בתיאור השתלטות ירבעם בן-יהואש על הקשר לארם שהייתה לפני כן תחת השפעה של יהודה.[11]
  • יהובידי היה במקור ממשפחה אריסטוקרטית חמתית שהגיעה לישראל במסגרת ההגליות הקודמות האשוריות מהצפון, קיבל מקלט בישראל ובעקבות המצב הפוליטי בחמת ובאימפריה האשורית חזר לחמת לקחת את השלטון.[12]
  • יהובידי הוא ארמי במוצאו והמרכיב התאופורי בשמו משקף פולחן מוקדם של ה' בקרב שבטים ארמיים בצפון סוריה. להשערה זו מצטרף אזכורו של אדם בשם אזריא שהיה דומיננטי בארגון מרד ממלכות הצפון בשנת 740 לפנה"ס וכן אזכורו של יורם, בנו של תועי, מלך חמת שהיה בקשר עם דוד המלך הישראלי. השערה זו מצטרפת גם לטענה שאיזכור מאוחר בהרבה של אלילה בשם ענת-יהו בתעודות מהאי יב במאה השביעית לפנה"ס, משקפת אלילות ארמית ללא קשר ליהודה.[13]

לקריאה נוספת

  • Edward Lipínski, The Aramaeans: Their Ancient History, Culture, Religion,Orientalia Lovaniensia Analecta 100, Leuven, 2000.
  • S. Dalley, "Yahweh in Hamath in the 8th century BC", in Cuneiform Material and historical documents, VT 40 (1990), pp 21–32.

הערות שוליים

  1. ^ מ. קוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ומבבל: מאות ט'-ו' לפנה"ס, מוסד ביאליק, 2003, עמ' 64
  2. ^ השורש "בד" לא קיים בשפות השמיות המערביות, אך כנראה שרד בערבית ומשמעותו לייצר, להמציא, להיות. ראו Y. Garfunkel, "The ’Isba'al Inscription from Khirbet Qeiyafa", American school of orient research, 2015, p. 230.
  3. ^ מ. קוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ומבבל: מאות ט'-ו' לפנה"ס, מוסד ביאליק, 2003, עמ' 58
  4. ^ יוטקה איקדה, ממלכת חמת ויחסיה עם ארם וישראל, האוניברסיטה העברית, 1977, עמ' 247–-283
  5. ^ מ. קוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ומבבל: מאות ט'-ו' לפנה"ס, מוסד ביאליק, 2003, עמ' 66–-67
  6. ^ מ. קוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ומבבל: מאות ט'-ו' לפנה"ס, מוסד ביאליק, 2003, עמ' 58–68
  7. ^ יוטקה איקדה, ממלכת חמת ויחסיה עם ארם וישראל, האוניברסיטה העברית, 1977, עמ' 261–283
  8. ^ ראו לדוגמה-עמ' 32.
  9. ^ K. Van der Toorn, "Anat-Yahu, some other dieties, and the Jews of elephantine", in Numen, V.39, 1992 pp. 88-89
  10. ^ ספר שמואל ב', פרק ח'
  11. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ד, פסוק כ"ח
  12. ^ יוטקה איקדה, ממלכת חמת ויחסיה עם ארם וישראל, האוניברסיטה העברית, 1977, עמ' 280
  13. ^ K. Van der Toorn, "Anat-Yahu, some other dieties, and the Jews of elephantine", in Numen, V.39, 1992 pp. 80-101

23287501יהובידי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יהובידי&oldid=2406322"