איל ניגוח

ערך זה עוסק באיל ניגוח ללוחמת מצור ביבשה. אם התכוונתם לאיל ניגוח של אניית מלחמה, ראו איל ניגוח ימי.

אֵיל נִגּוּחַ הוא כלי מצור ששימש לפריצת שערי מבצר וביקוע חומות בעת העתיקה, מתקופות פרהיסטוריות ועד ימי הביניים המאוחרים. המתקן הורכב מבול עץ או אבן עבה, קשה וכבד, ומבסיס יציב ונייד. בתקופות מסוימות ייצרו גם ראשי ניגוח ממתכות, כמו ברונזה.

בעת הפעלתו, איל הניגוח הובא אל המטרה, שהייתה קיר או שער אותו רצו להבקיע. מהבסיס נתלה ה"מַגָּח", בול העץ, כך שהיה במרחק סביר מהקרקע. אל בול העץ היו קושרים חבלים, כך שהוא היה תלוי מעל לבסיס בתוך מסגרת מיוחדת (לרוב עם גג) שהגנה על מפעילי האיל מחיצים ושמן רותח שנורו ונשפכו בידי מגיני המטרה, ואיפשרה להם להתקרב למטרה. משיכה של בול העץ אחורה ושחרורו הייתה מביאה אותו בעוצמה קדימה. הוא היה פוגע במטרה, ולאחר מספר חבטות ממוטט אותה.

כדי שאיל ניגוח יהיה יעיל בביקוע חומות, גובהו של הראש (בול העץ) מעל הקרקע אמור היה להיות בהתאם למטרה. פגיעה במטרה במקום גבוה יותר הקלה על מיטוטה. עם זאת, כיוון גבוה מדי, מוטט רק חלק קטן מהמטרה. בהתאם, אם שטח הפגיעה היה קטן מדי, היה צורך במספר ניסיונות רב על מנת למוטט את המטרה. כיוון שהחומות היו חזקות מדי ברוב המקרים לפריצה בשיטה זו, השתמשו בכלי בעיקר כדי לפרוץ שערים ודלתות. כלי הניגוח היה כבד מאוד, והיה צורך במספר אנשים על מנת לגרור אותו למטרה ולהשתמש בו.

מתגליות ארכאולוגיות התברר שגם מבצרים בארץ ישראל בתקופת התנ"ך נכבשו בעזרת שימוש באיל ניגוח.