איידס בישראל
מחלת האיידס התגלתה בישראל בראשית שנות ה-80, זמן לא רב לאחר זיהוי המחלה בארצות הברית. בין השנים 1981 ל-2020, התגלו בישראל 10,791 מקרים של נשאי נגיף ה-HIV, מתוכם 1,771 התפתחו למחלת האיידס. כן דווחו 1,683 מקרי מוות, ו-1,257 אנשים שעזבו את ישראל. לפיכך, ולאור חריגותם של מקרי ההחלמה הידועים, בסוף שנת 2020 היו רשומים בישראל 7,851 נשאים של הנגיף, לרבות מקרים בהם התפתחה המחלה.[1]
נוכח אופי ההתפשטות של הנגיף, האמצעים שננקטו לבלימת ההתפשטות, וכן שירותי הרפואה המתקדמים שהמדינה יודעת לספק, שיעור הנדבקים בנגיף (כמו גם שיעור הנפטרים מהמחלה) מכלל האוכלוסייה, נמוך יחסית, ודומים למצב ברוב מדינות המערב.[2][3]
רקע
לפי הסברה המקובלת כיום, נגיף ה-HIV הוא וריאציה של מספר נגיפים דומים אשר תוקפים קופי אדם במערב אפריקה. ככל הנראה, בסוף המאה ה-19 או בראשית המאה ה-20, ציידי שימפנזים בקמרון שבאפריקה נדבקו בנגיף מהצייד שלהם. משם הוא עבר לקונגו הבלגית במורד נהר הסנגה (Sangha, אנ'), עד שהגיע לעיר קינשאסה (לאופולדוויל דאז) בסביבות שנת 1920. קינשאסה הייתה עיר סחר פעילה, מה שהיווה כר פורה להפצת הנגיף (דרך הנהרות ובאמצעות רכבות, עליהן נסעו מאות אלפים מדי שנה). נדרשו לנגיף כעשרים שנות נדודים כדי להגיע לערים המרוחקות מאות קילומטרים מקינשאסה, כך שבשנות ה-60 הוא כבר היה נפוץ ברחבי קונגו.
ב-1960 זכתה קונגו בעצמאות מבלגיה. דוברי צרפתית רבים, במיוחד מהאיטי, באו לסייע למדינה העצמאית החדשה. דא עקא, השלטון החדש לא מצא חן בעיני ארצות הברית ובלגיה, שבתגובה יזמו מהפכה ב"רפובליקה של הקונגו". לאחר חילופי שלטון תכופים, קמה הדיקטטורה "הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו", מה שהביא מורים ואנשי מקצוע אחרים מהאיטי להימלט חזרה לארצם.
בין הבורחים ב-1967, היו שנשאו בגופם את הנגיף, וכך הוא הצליח לצאת מאפריקה אל האיים הקריביים, ובשנת 1971, הוא הגיע לארצות הברית, בדגש על ניו יורק. כמו בקונגו, המצב החברתי והפוליטי ששרר אז בארצות הברית סייע להפצת הנגיף. ההגירה והמעבר של נשאי הנגיף לערים גדולות וקוסמופוליטיות דוגמת ניו יורק. הביא לנגיף הזדמנויות רבות להתפשטות מהירה, וב-1976 הגיע אף לסן פרנסיסקו.[4] משם ההתפשטות לכל העולם (לרבות ישראל), הייתה בלתי נמנעת הלכה למעשה.
מהלך המגפה
שנים ראשונות (תחילת שנות ה-80 עד אמצע שנות ה-90)
במחצית הראשונה של שנות ה-80 התגלו בישראל חולי איידס מעטים מדי שנה.[5] מקרה המוות הראשון מאיידס בישראל תועד בשנת 1982.[4] באותה תקופה, הידע על הנגיף והמחלה היה מוגבל, ועל אף המשאבים הרבים שהושקעו, לא נמצא לה מזור. על כן, כל שנותר לעשות היה לפעול כנגד ההדבקה (על ידי חינוך לשימוש באמצעי מניעה, בדיקת מנות דם טרם עירוי וכיוצא בזה), ולתמוך בנדבקים ככל הניתן. על רקע זה הוקם בשנת 1985 הוועד למלחמה באיידס, הפועל עד היום.
מקרי המוות מהמחלה היו ספורדיים במחצית הראשונה של שנות ה-80, ואף לא הגיעו למספר דו-ספרתי. במחצית השנייה של העשור נרשמה עלייה, ונמנו כעשרים נפטרים מדי שנה. במחצית הראשונה של שנות ה-90 חל זינוק במספר הנפטרים (דבר המתכתב עם הרווח הסטנדרטי בין הדבקה בנגיף למוות ממחלה, שלרוב עומד ללא טיפול על כעשר שנים). מספר המתים הגיע לשיא בשנת 1994, אז נמנו כ-70 מתים בישראל.[1]
שנים אחרונות (מאמצע שנות התשעים)
עם התקדמות המחקר בתחום פותחו מספר תרופות, שמדכאות את התפשטות הנגיף בגוף הנדבקים, ועל ידי כך מונעות את התפתחות המחלה (אך לא מסלקות את הנגיף מהגוף, מה שמחייב שימוש קבוע בהן). בעזרת שימוש בתרופות הללו, כמו גם אמצעים נוספים, יש שליטה יחסית בהתפשטות הנגיף, והנשאים מצליחים לרוב לנהל אורח חיים תקין כמעט כמו מי שאינם נושאים אותו. לאחר השיא בנפטרים שנרשם בשנת 1994, חלה ירידה במניין הקורבנות השנתי, כשבשנת 1998 נפטרו פחות מ-40 חולים. משם החלה מגמה גלית, במסגרתה יש שנים עם עלייה במספר המאומתים החדשים, ויש שנים בהן נצפית ירידה.[1] כיום מדובר על סדר גודל של נשא חדש המתגלה בישראל מדי יום (מתוך כ-5,000 ברחבי העולם), וכמה עשרות חולי איידס הנפטרים מדי שנה מהמחלה וסיבוכיה.[4] מאז שנת 2016 ניכרת ירידה במספר הנפטרים, כאשר בשנת 2019 ושנת 2020, מתו כעשרים אנשים מהמחלה (בכל אחת מהשנים בנפרד).[1]
אפידמיולוגיה
בנובמבר 2009 העריכה המחלקה לשחפת ואיידס במשרד הבריאות הישראלי כי במדינת ישראל חיים כ-6,300 נשאים של נגיף HIV.[6] זאת, על פי זיהוי בבדיקות של 4,525 נשאים (כולל כ-450 חולים) וההערכה שיש עוד 1,800 נשאים שטרם זוהו ככאלו. עוד 1,226 נשאים וחולים מתו או עזבו את ישראל.[6] לפי משרד הבריאות, בשנת 2021 היו בישראל 8,386 בני אדם שחיו עם HIV/איידס.[7] מספר הנשאים החדשים שהתגלו בישראל מדי שנה עלה מכ-310 בשנת 2004 לכ-390 בשנת 2008 ול-495 בשנת 2012,[8] אך בהמשך ירד ל-362 בשנת 2020 ו-367 ב-2021.[1]
שיעור גידול תפוצת הנגיף בישראל נמוך מהקיים ברוב מדינות מערב אירופה ועמד ב-2009 על 52.8 נשאים וחולים חדשים למיליון ישראלים לשנה.[6] כ-60% ממקרי ההידבקות החדשים התרחשו אצל צעירים בני 18 עד 25.
יוצאי ארצות עם שכיחות גבוהה של איידס
בשנת 2003, כארבעים אחוזים מכלל הנשאים בישראל היו יוצאי אתיופיה (1,262) ועשרה אחוזים (332) עולים מחבר העמים.[9] לפי הערכות כתשעים אחוז מהנשאים יוצאי אתיופיה היו תחת השגחה וטיפול רפואי.[10] לפיכך, קרוב לעשור לאחר-מכן, בשנת 2012 שיעור עולי אתיופיה בקרב הנשאים החדשים ירד משמעותית ועמד על 12%, בעוד מהגרי העבודה מאפריקה היו קרוב ל-30% מהנשאים החדשים.[8]
מזריקי סמים
שיעור הנשאים בקרב מזריקי הסמים בישראל מוערך בכ-1-3% ונחשב למגפה הדורשת טיפול.[11] רבים מנשאי האיידס בקרב מזריקי הסמים נדבקו מחוץ לישראל, בעיקר במדינות ברית המועצות לשעבר בה יש שכיחות גבוהה של נשאי HIV בקרב מזריקי הסמים, אולם שיעור נשאי הנגיף בקרב העולים ממדינות חבר העמים הוא קטן ויש יותר סיכון שידבקו במחלה בישראל מאשר שיגיעו איתה.[12] בנובמבר 2003 הותנעה תוכנית החלפת מזרקים במרכז ירושלים, ובהמשך גם במתחם לוינסקי בתל אביב ובאשדוד, בניסיון להפחית את היקף ההידבקות בנגיפי HBV ,HIV ו-HCV בקרב מכורים לסמים. מוקדם לומר אם התוכנית הישראלית עמדה במטרותיה, אך תוכניות דומות בערי אירופה וצפון אמריקה דיווחו על הצלחה.[12]
רבים מהנשאים הבלתי מאותרים הם מכורים לסמים שנדבקו בנגיף בישראל בעקבות שימוש במזרקים מזוהמים.
היבטים נוספים
נשאים וחולים
אחד הישראלים המפורסמים ביותר שהתמודדו עם נגיף ה-HIV, היה גדעון הירש. הירש כיהן כמנכ"ל הוועד למלחמה באיידס, ובזמנו היה מהמעטים במדינה שחיו בגלוי כנשאי הנגיף. הירש נדבק בנגיף בשנת 1989,[13] כך שהוא הספיק להיות מטופל טרם שלב המחלה הקשה, וכך יכל להמשיך לחיות כמעט 20 שנים לאחר ההדבקה, עד ששם קץ לחייו.
נפטרים ונפטרות
במהלך השנים נפטרו מספר ישראלים מפורסמים מהמחלה, מתוכם ניתן בין היתר למנות את עמוס גוטמן, האמן דן זקהיים, והשחקן יוני חן. המקרה המפורסם והזכור ביותר הוא ככל הנראה מותה של עפרה חזה. חזה, שהייתה מהמוזיקאיות המוכרות, המצליחות והאהובות בישראל, בת 42 בלבד במותה, הסתירה את דבר מחלתה מהציבור, כך שבמידה רבה הידיעה נפלה על הציבור כרעם ביום בהיר.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הוועד למלחמה באיידס- המחלקה לאיידס ושחפת, במשרד הבריאות
- https://archive.kan.org.il/main/special-projects/zinuk-podcast/6132/[14][14]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 HIV/ איידס בישראל: דו"ח אפידמיולוגי תקופתי 1981 – 2020
- ^ Max Roser, Hannah Ritchie, HIV / AIDS, Our World in Data, 3 באפריל 2018
- ^ HIV/AIDS - adult prevalence rate - The World Factbook, www.cia.gov
- ^ 4.0 4.1 4.2 Noam, ההיסטוריה של HIV ומגפת האיידס, באתר תיבת נעם - מחשבות ביולוגיות, 8 בדצמבר 2019
- ^ איידס נפטרו 11,נוספו שישה | חדשות | 23 ספטמבר 1987 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ 6.0 6.1 6.2 ד"ר דניאל שם טוב (עורך), HIV/איידס בישראל, דו"ח אפידמיולוגי תקופתי 1981-2008, המחלקה לשחפת ואיידס במשרד הבריאות, ירושלים, נובמבר 2009
- ^ "HIV / איידס בישראל: דו"ח אפידמיולוגי תקופתי 1981 -2021". GOV.IL. נבדק ב-2023-08-23.
- ^ 8.0 8.1 שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםבןשי1 - ^ עוגן גולדמן ויוסי זולפן, איידס – נתונים כלליים ומדיניות משרד הבריאות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 1 בדצמבר 2003
- ^
עידו אפרתי, משרד הבריאות מקצץ במערך הטיפול ב-HIV בקרב יוצאי אתיופיה, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2014
- ^ Chemtob D, Grossman Z, Epidemiology of adult and adolescent HIV infection in Israel: a country of immigration, Int J STD AIDS. 2004 Oct;15(10):691-6, PMID 15479507
- ^ 12.0 12.1 דניאל שם טוב, מרגוליס א., לוויט ש., גולד ד., לוי א., אליאס מ., מהל ח., תוכנית החלוץ להחלפת מזרקים בארץ – רציונל והערכה ראשונית, 2008, שקפים 4–5, 10-11, 23, 27
- ^ אסתי אהרונוביץ, אני נושא עמי, באתר הארץ, 9 במאי 2007
- ^ 14.0 14.1 תעודת זהות למחלה תחקיר מקיף על מחלת האיידס - ממה אפשר להידבק, איך הנגיף פועל וכיצד אפשר למנוע את החולי וההידרדרות. כתבתו של בני ליס מתוך מבט שני, 29.10.1985
