מכתבי חוסיין–מקמהון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף איגרת מקמהון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דיוקנו של השריף חוסיין על שטר של דינר ירדני. הכיתוב: "השריף חוסיין בן עלי (מלך הערבים)"

מכתבי חוסיין–מקמהון (מכונים גם: "איגרות מק'-מהון") הם חליפת חמישה עשר מכתבים מהשנים 19151916 – ימי מלחמת העולם הראשונה, בין הנרי מקמהון, מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין בן עלי מהמשפחה ההאשמית, שהיה שליט מחוז חג'אז ושומר המקומות הקדושים במכה ובאל-מדינה תחת השפעת האימפריה העות'מאנית. חליפת המכתבים הייתה משא ומתן רשמי-למחצה על התנאים שבהם יתמוך השריף חוסיין במרד ערבי במזרח התיכון נגד העות'מאנים, כך שישרת את האינטרס הבריטי באזור, תמורת התמנותו ל"מלך הערבים" (ملك العرب) על הממלכה הערבית החדשה. בעיני בריטניה, חליפת המכתבים לא הגיעה לכלל הסכם רשמי. בעיני הערבים, מכתבי חוסיין-מקמהון הם דוגמה לבוגדנות המערב[דרוש מקור] משום הסתירה, לטענתם, בין הנאמר במכתבים אלו לבין הסכם סייקס–פיקו והצהרת בלפור.

המכתבים

במכתבים מתווה השריף חוסיין את גבולותיה של ממלכה ערבית גדולה אחת בתוואי האוטופיה הידועה בשם סוריה הגדולה הכוללת את חצי האי ערב (למעט אזור נמל עדן בתימן), עיראק, סוריה (כולל לבנון) וארץ ישראל (פלסטין בלשונו). למעשה, כל שטח שהיה מיושב בערבים באותה תקופה, ואשר לא היה תחת השפעה בריטית, נכלל בגבולות תוכנית זו.

תוואי הגבולות שהשריף חוסיין ביקש לקבוע לממלכה הערבית שקיווה להקים סתר את התחייבויותיה של בריטניה לצרפת בהסכם סייקס–פיקו שנחתם ב-1916 ואת הצהרת בלפור, שניתנה להסתדרות הציונית ב-1917. חליפת המכתבים התנהלה לפני ההתחייבויות האלה, אך נראה שממשלת בריטניה הייתה מודעת לסתירה שעלולה להיווצר בין הבטחותיה, ודאגה להבהיר את עמדתה במכתב תשובה ששלח מקמהון לשריף חוסיין באוקטובר 1915, שבעה חודשים לפני חתימת הסכם סייקס–פיקו ושנתיים לפני הצהרת בלפור: "שני המחוזות מרסינה ואלכסנדרטה, והחלק של סוריה השוכן ממערב למחוזות דמשק, חומס, אל-חמה וחלבּ אינם נחשבים ערביים לחלוטין ויש להוציא אותם מן הגבולות הנדרשים". הבעייתיות במשפט זה היא שלא ברור למה הכוונה במילה מחוזות: האם מדובר במחוזותיה של האימפריה העות'מאנית, כאשר בניגוד לדמשק ולחלב, חומס ואל-חמה לא היו מחוזות נפרדים בתקופה זו, או לחלופין, על-פי פרשנות אחרת, מדובר בערים המדוברות ובסביבותיהן בלבד, פרשנות המכלילה את שטחי ארץ ישראל בשטח המובטח להקמת מדינה ערבית.

באותו מכתב כלל מקמהון שלוש הסתייגויות נוספות: הוא הודיע לשריף חוסיין כי בריטניה אינה יכולה להתחייב לגבי שטחים המיועדים להשפעה צרפתית, ודרש כי הממלכה הערבית העתידית תקבל ייעוץ והדרכה מבריטניה בלבד ולא מאף מדינה אירופית אחרת. כמו כן דרש מקמהון שבאזורים של בצרה ובגדאד יופעל משטר מיוחד. הבריטים רצו לשמור על שליטה מרבית בנמל בצרה, ובנתיב ממנו לנמלי הים התיכון.

יש המנמקים [דרושה הבהרה] את אי קיום האמור במכתבי חוסיין-מקמהון באכזבתה של בריטניה מהמרד הערבי שהנהיג השריף חוסיין.[דרוש מקור] הוא היה אמור להתחיל במרד נגד הטורקים שיסייע לבריטניה לכבוש את אזור ארץ ישראל, עבר הירדן ועיראק, אבל הכוח המורד מנה מאות בודדות של בדווים ולא סייע מספיק לבריטניה. בהסכם סייקס–פיקו ובהצהרת בלפור אין כל אזכור למכתבי חוסיין-מקמהון או להתחייבות כלשהי שנתנה בריטניה לשריף חוסיין או לגורם ערבי אחר.

ב-1919 נחתם הסכם ויצמן-פייסל בין חיים ויצמן, נציג התנועה הציונית, לאמיר פייסל, נציג ממלכת חג'אז ובנו של השריף חוסיין, שאמור היה לגשר על הפער בין שאיפת התנועה הציונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, לבין שאיפת השריף חוסיין להקים ממלכה ערבית ברוב שטחי המזרח התיכון. ההסכם כלל הערה שביצועו מותנה בכך שהערבים יקבלו את כל דרישותיהם לעצמאות. ההערה מתייחסת, מן הסתם, למכתבי חוסיין-מקמהון, ובהתחשב בתנאי ההסכם, נראה כי המשפחה ההאשמית השלימה עם הוצאת ארץ ישראל מתחומי הממלכה שביקשה להקים.

ב-1924 הודח השריף חוסיין ממעמדו כשחג'אז נכבשה בידי צבאו של אבן סעוד, שליט נג'ד, מחוז במרכז חצי האי ערב, שהקים זמן-מה לאחר מכן את הממלכה הערבית הסעודית. ב-1926 הכריז אבן סעוד על עצמו כמלך נג'ד וחג'אז וזכה להכרת בריטניה. על אובדן השליטה בחצי האי ערב ובממלכה הערבית של סוריה, פיצתה בריטניה את המשפחה ההאשמית בכך שנתנה לבניו של חוסיין את השלטון בעבר הירדן (שנותק מן המנדט הבריטי על פלשׂתינה-ארץ ישראל) ובעיראק. מלכי ירדן הם צאצאי השריף חוסיין, אולם השלטון ההאשמי בעיראק הסתיים בשנת 1958.

הקו בריטי הרשמי מאז 1922 ואילך, היה שארץ ישראל לא הוכללה בתחומי ההבטחות לערבים. אולם אי הביטחון לגבי עניין ארץ ישראל ואי הרצון לפרסם את ההבטחות בדבר הח'ליפות, בשל החשש מתגובת המוסלמים בהודו, גרמו לבריטים להימנע מפרסום פומבי של חליפת המכתבים.[1]

תקפות המכתבים כחוזה מדיני בעיני הערבים

המזרחן יהושע פורת תוהה מדוע השימוש הערבי במכתבים, לגישתם, נעשה החל מסוף 1920, הטיעון החד באמתחתם במאבקם למען השגת הבכורה בארץ ישראל, התאחר כדי שנתיים מתום המלחמה. הטיעון הועלה לראשונה בדצמבר 1920 בהודעה ששלחה, הוועידה הפלסטינית השלישית שהתכנסה בחיפה לנציב העליון, ומאז ואילך חזרה ונשנתה בכל פניותיהם לבריטים ולעולם הרחב. אפילו במהלך המשא ומתן שניהל האמיר פייסל עם הבריטים בלונדון במהלך 1919 על עתיד סוריה הוא הציג את נוסח תביעותיו המקוריות של אביו, השריף חוסיין, תחת להציג את מכתבי מקמהון. לאור הקשרים ההדוקים שנתקיימו באותה התקופה בין דמשק לארץ ישראל, נראה לפורת שסיבת השתיקה של הפלסטינים בסוגיה היא אותה הסיבה לשתיקת משפחת שריף - המכתבים לא נחשבו בעיניהם להתחייבות בריטית מוצקה.[1]

הוועדה לעניין מכתבי מקמהון

אחת המחלוקות החשובות שהתעוררו בוועידת השולחן העגול שהתקיימה בין 7 בפברואר ל-17 במרץ 1939, נסובה סביב הטענה הערבית לסתירה שבין הצהרת בלפור, לבין מכתבי חוסיין-מקמהון. בהזדמנות זו פורסמו המכתבים לראשונה באופן רשמי.[1]

במהלך הוועידה הוקמה ועדה בריטית-ערבית כדי להחליט על תקפותן של ההבטחות שהובטחו לערבים במכתבי מקמהון. בוועדה השתתפו 5 נציגים מן הצד הבריטי ו-5 נציגים מן הצד הערבי, ארבעה מהם נציגי מדינות ערב והפלסטינים וחמישי שאינו ערבי היה מייקל מקדונל. הנציגים הבריטים העלו את טיעוניהם ולפיהם מכתבי מקמהון לא היו בגדר הבטחה מפורשת מצד בריטניה. נציגי הערבים העלו את טיעוניהם העובדתיים במזכר בכתב, ואילו את הטיעונים המשפטיים מסר מייקל מקדונל בהרצאה בעל פה, שניתחה בהרחבה את תוכן המכתבים והדגשת הנקודות בהם התומכות בגרסה הערבית.

בסופו של דבר לא הגיעו נציגי שני הצדדים לידי הסכמה בדבר הפרשנות שיש לייחס למכתבים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929-1918, הוצאת עם עובד, 1976, עמ' 35–38.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28494382מכתבי חוסיין–מקמהון