אולריקה מיינהוף

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אולריקה מיינהוף
Ulrike Marie Meinhof
מקצוע עיתונאית, סופרת, סוציולוגית

אוּלְרִיקֶה מארִיֶה מַיְינְהוֹף (בגרמנית: Ulrike Marie Meinhof; ‏7 באוקטובר 1934 – 9 במאי 1976) הייתה עיתונאית, פעילת שמאל רדיקלי וטרוריסטית גרמנית, שהתפרסמה כמנהיגת ארגון 'סיעת הצבא האדום' שנודע גם בשמה "כנופיית באדר-מיינהוף". מיינהוף הייתה כותבת פורה ותאורטיקנית חשובה של השמאל הרדיקלי, וניסחה מנשרים בשאלות הסוציאליזם, זכויות הנוער, הפמיניזם, האנטי-אימפריאליזם ומה שראתה כהמשכו של הנאציזם בתרבות ובממסד המערב-גרמניים. ב-1970 ייסדה יחד עם אנדריאס באדר ואחרים את 'סיעת הצבא האדום', הבולטת בקבוצות הטרור שפעלו במערב-גרמניה באותה תקופה, שהייתה אחראית למספר רב של מתקפות. היא נתפסה על ידי הרשויות ב-1972 והועמדה למשפט, וכעבור שלוש שנים התאבדה בתלייה בכלאה.

ראשית דרכה

אולריקה מיינהוף נולדה ב-1934 באולדנבורג, גרמניה. בשנת 1936 עברה משפחתה לגור בעיר ינה, כאשר אביה ד"ר וורנר מיינהוף, היסטוריון לאמנות, התמנה למנהל המוזיאון העירוני. אמה, ד"ר אינגבורג מיינהוף, עבדה כמורה. כעבור ארבע שנים נפטר האב מסרטן. לצורכי פרנסת המשפחה בחרה אמה להשכיר חדר בביתם לרנטה רימק, פעילת שלום נוצרייה אותה הכירה באוניברסיטה.[1] אחת מהסנדקיות של מיינהוף הייתה חוקרת ספרות היהודיה, גרטה אולריך, שבביקורה האחרון בבית משפחת מיינהוף ענדה טלאי צהוב. הדבר השפיע על מיינהוף מאוד. כשהתבגרה, היא גילתה שאורליך נשלחה לטרזיינשטט.[1] בשנת 1946 המשפחה חזרה לאולדנבורג, שהייתה עתה בשטח הכיבוש הסובייטי. ב-1954 נפטרה אינגבורג מיינהוף מסרטן ורנטה רימק הפכה לאפוטרופוסית של אולריקה ואחותה הבכורה.

ב-1952 סיימה מיינהוף את לימודי התיכון בעיר ויילבורג והחלה ללמוד פילוסופיה וחינוך באוניברסיטת מרבורג.[2] בהשפעתה של רימק היא הגיעה לאוניברסיטה עם מודעות חברתית ופוליטית גבוהה.[3] ב-1957 היא עברה ללמוד באוניברסיטת מינסטר, שם פגשה את הפילוסוף הספרדי המרקסיסטי מנואל סקריסטן (שבהמשך תרגם וערך את חלק בכתביה) והצטרפה לאיגוד הסטודנטים הגרמני הסוציאליסטי. היא השתתפה בהפגנות נגד הצעת ממשלת קונראד אדנאואר לחמש את הבונדסוור בנשק גרעיני. חלק מחברי האיגוד ניסו לסלק אותה משום שלא הייתה די מרקסיסטית לטעמם והם בזו לפציפיזם שלה.[4] בהמשך הייתה מיינהוף הדוברת המקומית של ההתארגנות נגד נשק גרעיני. 

ב-1959 הצטרפה מיינהוף למפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD) שהוצאה מחוץ לחוק כמה שנים לפני כן.[5] זו הייתה ההתנסות הראשונה שלה בפעילות פוליטית לא חוקית. היא, קלאוס ריינר רול, מייסד ומו"ל הירחון השמאל הרדיקלי konkret ופעילים נוספים, נפגשו עם נציגי המפלגה פעם בכמה שבועות במזרח ברלין (הם לא היו היחידים מקבוצות השמאל במערב גרמניה שעשו זאת).[3] מיינהוף החלה לעבוד ב-konkret בסוף 1959, ובשנים 1962–1964 הייתה העורכת הראשית של העיתון ונחשבה לכותבת מחוננת.[4] היא כתבה על ההתחמשות הגרעינית של גרמניה המערבית ולא היססה לערוך השוואות לנאציזם, נושא שהיה רגיש מאוד באותה עת.[6] ב-1961 היא נישאה לרול ולזוג נולדו תאומות, רגינה ובטינה. מיינהוף ורול נפרדו ב-1967 והתגרשו שנה מאוחר יותר.

רדיקליזציה והצטרפות לסיעת הצבא האדום

בתחילת 1967 נפגשה בפעם הראשונה מיינהוף עם מנהיג הסטודנטים רודי דוצ'קה וראתה בו עמית לדרך. ניסיון ההתנקשות בחייו ב-11 באפריל 1968 על ידי איש ימין גרם לזעזוע בקרב קבוצות סטודנטים רדיקליות[6] והוביל את מיינהוף לכתוב מאמר ב-konkret שהעיד וסימל על ההקצנה שעברה: 

מחאה היא כשאני אומרת "כזאת וכזאת אינו לרצוני"
התנגדות היא כשאני דואגת לכך שאותו הדבר שאינו לרצוני לא יהיה עוד

המקור בגרמנית

Protest ist, wenn ich sage, das und das paßt mir nicht. Widerstand ist, wenn ich dafür sorge, daß das, was mir nicht paßt, nicht länger geschieht

באפריל 1968, אנדריאס באדר וגודרון אנסלין נעצרו לאחר שניסו להצית בית כולבו בפרנקפורט במחאה נגד הקפיטליזם האלים והתעלמות העולם ממלחמת וייטנאם. מיינהוף ביקרה אותם בכלא וכתבה מאמר שביקר את השימוש בהצתה אך הילל את המחאה הלא חוקית.[6]

היא הפסיקה לכתוב ב- konkret באפריל 1969, משום שלדעתה המגזין הפך לממוסחר, ורבים מעמיתיה עזבו בעקבותיה. היא הסבירה את עזיבתה בכך שעצם עבודתה שלה ושל עמיתיה במגזין נתנו לו "תעודת כשרות" כעיתון שמאל אבל במוקדם או במאוחר [הוא] "יהפוך לחלק מהריאקציה, דבר שאני לא יכולה לחפות עליו בשיתוף הפעולה שלי, במיוחד עכשיו כשאי אפשר למנוע את מהלך [הדברים]".[7][8] קבוצה של פעילים רדיקלים מברלין ארגנו השתלטות על משרדי ה-konkret במטרה להפיץ כרוזים לעובדים. ההשתלטות נכשלה משום שרול גילה על היוזמה ושלח את העובדים לעבוד בבית. משמצאו את המשרדים ריקים פנו לביתו של רול שנפגע בהתפרעות של מפגינים.[8] הוא האשים את מיינהוף בכך שארגנה את האירוע, אך לא ניתן היה להוכיח שהיה לה קשר ישיר.

ב-1970 כתבה מיינהוף והפיקה את הסרט Bambule (בגרמנית: מהומות).[9] הסרט עקב אחרי קבוצה של נערות המתגוררות במוסד לנוער עברייני במערב ברלין וביקר קשות את שיטות החינוך הקשוחות במוסדות כאלו. העלילה עוקבת אחר התהוות המרד של הנערות נגד הנהלת המוסד, המסמלת את המבנים החברתיים המדכאים.[10] בזמן שהסרט היה אמור לעלות לאקרנים, מיינהוף הייתה למבוקשת בעקבות בריחתו של אנדראס באדר ועל כן הסרט שודר לראשונה רק ב-1994.

שחרור באדר

גודרון אנסלין, חברתו של אנדריאס באדר, יצרה קשר עם מיינהוף וביקשה שתסייע להם לשחרר את באדר ממעצר. על פי התוכנית, מיינהוף הייתה אמורה לפנות למוציא לאור הגרמני השמאלני קלאוס וגנבך, ולהציע לו שהיא ובאדר יכתבו יחד ספר בעודו בכלא. החוזה נחתם (אך וגנבך לא ידע על מניעיה של מיינהוף), והיא פנתה לרשויות בבקשה לאפשר לבאדר לצאת מהכלא ולעבוד איתה במכון למחקר חברתי במערב ברלין (Deutsches Zentralinstitut für soziale Fragen). התוכנית הייתה שאנשי מחתרת חמושים יכנסו למכון וישחררו את באדר ללא אלימות ושימוש בנשק חם. מיינהוף לא הייתה אמורה להיות מעורבת בשחרור, והיה עליה לטעון שלא הייתה מודעת לכך שבאדר מתכוון לברוח. ב-14 במאי 1970 הגיע באדר לספריית המכון עם שני שומרים, על מנת לעבוד עם מיינהוף. לאחר מכן פרצו למכון שתי נשים מסיעת הצבא האדום ואדם נוסף בעל עבר פלילי שנשכר בגלל ניסיונו, כביכול, בפעילות פלילית חמושה. האיש ירה בספרן מבוגר ופצע אותו קשה. יותר מאוחר נטען שהיורה, שהחזיק אקדח וגז מדמיע, ירה לא בכוונה.[11]

בתחילה התכוונה מיינהוף להישאר בספרייה ולהשתמש בכישוריה ככתבת על מנת לסייע לבורחים. אבל הלחץ שיצר הירי הוביל אותה להצטרף אל האחרים לקפוץ מהחלון ולברוח. מייד לאחר בריחתם מיינהוף התקשרה לחבר שיאסוף את ילדיה מבית הספר. שיחת הטלפון מוכיחה שהיא בכלל לא תכננה את הבריחה.[12] בתוך ימים ספורים הופיעו פוסטרים עם תמונתה בכל רחבי ברלין והוצע פרס של 10,000 מארק גרמני למי שיסייע בתפיסתה על מנת להעמידה לדין על חלקה בניסיון לרצח.

פעילותה עם סיעת הצבא האדום ומעצרה

במשך שנתיים השתתפה מיינהוף במעשי שוד בנקים ופיגועים שתכוננו ובוצע על ידי חברי סיעת הצבא האדום. אולם יותר מכל מיינהוף מזוהה עם ניסוח כתיבת האידאולוגיה של הקבוצה. במהלך תקופה זו, מיינהוף כתבה והקליטה רבים מהמניפסטים והעלונים של סיעת הצבא האדום. נראה שהמשמעותי ביותר ביניהם הוא הקונספציה של גרילה עירונית (Das Konzept Stadtguerilla),[13] תגובה למאמר של הרסט מאלר (חבר הסיעה לשעבר שעזב מטעמים אידאולוגיים), המנסה לדייק בהגדרות האידאולוגיות של הסיעה. המניפסט כלל לראשונה את השימוש בשם "סיעת הצבא האדום" ובסמל שלה.[14] בקיץ 1970 נסעו מיינהוף, באדר אנסלין ומאלר ממזרח גרמניה לביירות ופגשו נציגים של הפת"ח שאימנו אותם בשימוש בנשק.[15][16]

התאומות של מיינהוף נתפסו כ"בעיה" על ידי חבריה ואנסלין לחצה עליה להרחיק אותם מגרמניה. התאומות הוברחו מחוץ לגרמניה. בספטמבר 1970, סטפן אאוסט, עיתונאי שעבד ב-konkret (והפך למוציא לאור של העיתון השמרני די ולט) סייע בהחזרת הילדות[17] ממחנה של היפים בסיציליה.[4] לטענת אאוסט, מיינהוף התכוונה לשלוח אותן לבית יתומים של ילדים פלסטינים בירדן.[15] מיינהוף פגשה את בנותיה כמה שנים מאוחר יותר, כשהן ביקרו אותה בכלא.[4]

 ב-14 ביוני 1972, בלנגנהאגן, נגש אדם זר לפריץ רודוואלד, מורה שסיפק מקלט לעריקים של צבא ארצות הברית, וביקש מקום לינה לו ולחברתו. רודוואלד הסכים, אך מאוחר יותר הוא החל לחשוד שהאישה משתייכת לסיעת הצבא האדום והחליט להתקשר למשטרה. למחרת המשטרה תצפתה על הבית בעת שהזוג הגיעו אל רודוואלד. כוחות המשטרה עצרו את גרהרד מולר, שהיה חמוש, ואת אולריקה מיינהוף.

מאסר ומוות

אתר קבורה אולריקה מיינהוף.

בדצמבר 1972, בעת שמיינהוף חיכתה למשפטה, היא נקראה להעיד במשפט של הורסט מאלר. היא נשאלה על הצהרת תמיכה שלהם ברצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן באותה השנה. בתשובה לשאלות היא ענתה:

איך היה אושוויץ יכול להתקיים? מה הייתה האנטישמיות? היא השתמשה בשנאה של האנשים – שנאה [הקשורה] בתלות שלהם בכסף כאמצעי חליפין – ובכמיהה שלהם לקומוניזם. המשמעות של אושוויץ היא רציחתם של שישה מיליוני יהודים והעמסתם על עגלות אשפה של אירופה משום שהיו [כביכול] מה שטענו נגדם – יהודי כסף. למעשה, קרנות ההון והבנקים – ליבת מערכת האימפריאליזם והקפיטליזם – הסיטה את שנאת הכסף והניצול של האנשים מעצמם אל עבר היהודים.[18]

לאחר שנתיים של דיונים מיינהוף נשפטה לשמונה שנות מאסר. החברים המייסדים של סיעת הצבא האדום, מיינהוף, באדר, אנסלין ורספי, הורשעו ב-19 באוגוסט 1975 על ארבע עבירות של רצח, 54 ניסיונות לרצח, ואשמה נוספת בהקמת ארגון לא חוקי.

ב-9 במאי 1976, לפני תום המשפט, מיינהוף נמצאה תלויה על חבל עשוי ממגבת.[19] אם לא הייתה מתאבדת, היא הייתה צפויה להידון למאסר עולם ועוד 15 שנה (כמו שאר שלושת הנאשמים שקיבלו גזר דין זה).[20] תוספת המאסר נועדה למזער את האפשרות לשחרור מוקדם.

החקירה הרשמית בדבר מותה של מיינהוף קבעה שהיא התאבדה. אולם הממצאים הרשמיים לא התקבלו על ידי חברי הסיעה[21] וחברים בארגונים מיליטנטיים אחרים, שהאמינו שהיא נרצחה על ידי הרשויות. שנים מאוחר יותר התגלה שמיינהוף הפכה ליותר ויותר מבודדת משאר אסירי הסיעה, וגודרון אנסלין כינתה אותה "חלשה מדי". עלתה גם הטענה שאחד מחברי הסייעה רצח אותה. חקירה שנייה בוצעה על ידי קבוצה בינלאומית בלתי תלויה, ממצאי החקירה פורסמו ב-1979. 

מיינהוף נקברה שישה ימים לאחר מותה, בברלין. ההלוויה הפכה להפגנה בהשתתפות כ-4,000 איש.

מיינהוף ופמיניזם

ב- 1968 פרסמה מיינהוף מאמר בשם "תודעה כוזבת"[22] בו היא טוענת כי שחרור האישה הוא חלק משחרור האנושות ואי-אפשר לשחרר רק קבוצה אחת. במאמר היא תיארה את המתח בין עבודה וחיי משפחה אצל נשים. למרות תפיסותיה המהפכניות היא האמינה שהאם היא הדמות החשובה ביותר בחיי ילדיה ואפילו דמויות נשיות אחרות (למשל, סבתא) לא יכולות להחליף אותה. אך מיינהוף הכירה בהאדרה החברתית של תפקידי האמהוּת שלתפיסתה מכשילה כל אפשרות לשינוי פוליטי. כל עוד האם העובדת תאמין כי עליה להיות בבית עם ילדיה היא לא תתבע את זכויותיה כעובדת. במאמר היא מציגה את הקשר בין פוליטיקה מגדרית לפוליטיקה מעמדית. לתפיסתה, הפמיניזם הבורגני טוען שיש היררכיה מגדרית אולם מיינהוף טוענת כי אין טעם לראות בגברים קטגוריה פוליטית כאשר המאבק צריך להיות נגד הקפיטליזם. בעיניה, אם האמנציפציה של נשים באה לידי ביטוי בעליית הכנסתן הרי שמדובר בשחרור חלקי ביותר וכוזב. מאבק הנשים צריך להיות במבנים החברתיים שכובלים אותן.[23][24]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אולריקה מיינהוף בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Ulrike Meinhof, STORIES PRESS Everybody Talks About the Weather...We Don't: The Writings of Ulrike Meinhof, SEVEN STORIES PRESS
  2. ^ J. Hans D. Jensen, Gesine Schwan, Pierre Colas, Andy Bechtolsheim. Studienstiftung Alumni: Ulrike Meinhof, Gudrun Ensslin, Wolfgang Ketterle
  3. ^ 3.0 3.1 Ulrike Meinhof, Everybody Talks About the Weather...We Don't : The Writings of Ulrike Meinhof,, SEVEN STORIES PRESS
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Ascherson, Neal (2008-09-27). "Neal Ascherson on how terrorist collective Baader-Meinhof terrorised West Germany in the Seventies". The Observer (באנגלית בריטית). ISSN 0029-7712. נבדק ב-2017-10-21.
  5. ^ Moncourt, André. The Red Army Faction, A Documentary History. p. 1958
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 L. Passmore, Ulrike Meinhof and the Red Army Faction: Performing Terrorism, Palgrave Macmillan, 2011, עמ' 14-15
  7. ^ Ulrike Meinhof: "Ich will durch meine Mitarbeit nicht verschleiern", 26 April 1969 (Frankfurter Rundschau)
  8. ^ 8.0 8.1 Sarah Colvin, Ulrike Meinhof and West German Terrorism: Language, Violence, and Identity, Studies in German Literature, 2009
  9. ^ Bambule, 1970-05-24, נבדק ב-2017-10-23
  10. ^ Sarah Colvin, Ulrike Meinhof and West German Terrorism: Language, Violence, and Identity, Studies in German Literature, 2009, עמ' 51
  11. ^ Ron Augustin, History of the RAF in the context of anti-imperialist movements, liberation movements in the 'Third World', student revolts, Social History Portal
  12. ^ Ditfurth, Jutta (2007). Ulrike Meinhof: Die Biography. Ullstein. ISBN 978-3550087288. Page numbering follows the greek translation
  13. ^ Andreas Baader and Ulrike Meinhof Facts, biography.yourdictionary.com (באנגלית)
  14. ^ Full text in German of Das Konzept Stadtguerilla from Baader-Meinhof.com. Retrieved 2 January 2007.
  15. ^ 15.0 15.1 J. Preece, Baader-Meinhof and the Novel: Narratives of the Nation / Fantasies of the Revolution, 1970–2010, Palgrave Macmillan, 2012, עמ' xxi
  16. ^ "Who were the Baader-Meinhof gang?" (באנגלית בריטית). 2007-02-12. נבדק ב-2017-10-28.
  17. ^ Neal Ascherson "A terror campaign of love and hate", The Observer, 28 September 2008.
  18. ^ "The Red Army Faction: Another Final Battle on the Stage of History" by Jillian Becker in Terrorism: An International Journal, Vol. 5, No. 1/2, 1981. Retrieved November 2008
  19. ^ "Ulrike Meinhof, an Anarchist Leader In Germany, Is Found Hanged in Cell". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 1976-05-10. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2017-10-21.
  20. ^ "Guilty as charged", Time Magazine, 9 May 1977
  21. ^ Jan Carl Raspe's speech in court of 11 May 1976. Retrieved from germanguerillas.com, 9 January 2013.
  22. ^ Ulrike Meinhof, False Consciousness
  23. ^ Williams, Sean (2016-06-22). "The Tough Legacy of Ulrike Meinhof | Latterly". Latterly (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-12-22.
  24. ^ Sarah Colvin, Ulrike Meinhof and West German Terrorism: Language, Violence, and Identity, Studies in German Literature, 2009, עמ' 56-57
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29592991אולריקה מיינהוף

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אולריקה_מיינהוף&oldid=1466255"