אובדנות בצה"ל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אובדנות בצבא הגנה לישראל היא תופעה של אובדנות המתרחשת במסגרת השירות הצבאי, ונחשבת לאחת מסיבות המוות הנפוצות של חיילים.

סטטיסטיקה של התופעה

מספר החיילים המתאבדים מדי שנה:[1][2]

  • 2005 – 36
  • 2010 – 28
  • 2013 – 6
  • 2017 – 16
  • 2018 – 9
  • 2021 – 11
  • 2022 – 14.

בשנת 2022 שליש ממקרי המוות של חיילים בצה"ל נבעו מהתאבדות[3]. באותה השנה התקבלו בעמותת ער"ן כ-600 פניות שכללו כוונות אובדניות[4].

מחקר

לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת[5], בשנים 2007–2012 מספר החיילים שהתאבדו גדול מפי-שמונה ממספר החיילות שהתאבדו. 84% מההתאבדויות בוצעו בירייה, לעומת 13% בתלייה. 82% מהמתאבדים בשנים אלו היו בשירות החובה, ורוב החיילים שהתאבדו לא שירתו בתפקידי לחימה. אין נתונים על ניסיונות להתאבדות בשנים אלו.

בעבר, רק 10% מכלל החיילים שהתאבדו היו מוכרים למערך בריאות הנפש, ואילו בשנים האחרונות 60% ל-70% מכלל החיילים שהתאבדו מוכרים לגורמי בריאות הנפש השונים[6]. מחקר של ד"ר ירדן קציר מ-2005 מעיד כי שיא הנטיות האובדניות הן במהלך הטירונות (במיוחד באמצעה), זאת בשל הלחץ וקשיי ההסתגלות שמאפיינים את שלב זה בשירות, לעומת שלבים מאוחרים יותר[7].

נהלים

טיפול החירום בחייל אובדני מוגדר בפקודת מטכ"ל 33.0219[8]. לפי פקודה זו, לחייל אובדני בסיכון מיידי יילקח הנשק, והוא יימצא בהשגחה של חיילים לכל הפחות מדרגתו, בעדיפות לקצינים או חוגרים בשירות קבע. על המשגיחים לא להחזיק נשק טעון, ונשקו של החייל יוחזר אליו רק באישור של קצין בדרגת סגן-אלוף ומעלה לפי חוות דעת של גורם בריאות הנפש. ההשגחה תהיה עד טיפול של גורם מקצועי. אם החייל האובדני שבסיכון אינו נמצא ביחידתו, הצבא ייעזר בחיל המשטרה הצבאית ובפסיכיאטרים המחוזיים. לפי נוהלי הסתדרות הפסיכולוגים בישראל וחוק זכויות החולה[9], פסיכולוג קליני אזרחי חיצוני המטפל בחייל יכול לעדכן את הצבא במידע על החייל המטופל – זאת ללא חיסיון רפואי. לפי חוק כלי הירייה, פסיכולוג החושש שהחייל המטופל עלול לפגוע בעצמו ומחזיק נשק- מחויבותו להודיע למשרד הבריאות שיעדכן את צה"ל.

ראו גם

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36515764אובדנות בצה"ל