אהרן מזיא

אהרן מזיא

לידה	ג' בכסלו תרע"א
פטירה	ט' בסיוון תשס"ד (בגיל 93)
תפקיד	מנהל בית הספר אורט רחובות (1956–1977)
בת זוג	הדסה מזיא (פשצ'יק) (1916–1942) פרדקה מזיא (אוקסנהנדלר) (1946–1962) רינה ארז (1973–?)

אהרן מזיא (ג' בכסלו תרע"א, 4 בדצמבר 1910, וילנה – ט' בסיוון תשס"ד, 29 במאי 2004, רחובות) היה פעיל ציוני, מחנך וסופר פולני-ישראלי. מייסד בית הספר המקצועי אורט ברחובות ומנהלו עד פרישתו לגמלאות (1956–1977).

ביוגרפיה

מזיא נולד בעיר וילנה שבליטא (אחרי מלחמת העולם הראשונה בפולין) בן למשפחת מזי"א (ראשי התיבות "מזרע ישראל איסרליין"), משפחה יהודית-מסורתית שבבעלותה היה בית מסחר לספרי קודש. לאחר לימודים תיכוניים בגימנסיה העברית "תרבות" בווילנה, נסע ללמוד באוניברסיטת ורשה, שם סיים תואר ראשון ושני בכימיה. במקביל התגייס לשורות תנועת הנוער הציוני, אשר הייתה בימים ההם אחת מתנועות הנוער הציוניות הגדולות בפולין. תוך זמן קצר לקח על עצמו אחריות גדלה והולכת, עד שמונה לראש הנוער הציוני בפולין.

ב-1939 יצא לייצג את תנועתו בקונגרס הציוני העולמי ה-21 שנערך בז'נבה. לפני חזרתו לפולין פרצה מלחמת העולם השנייה וצבאות גרמניה הנאצית פלשו לפולין. אנשי התנועה הציעו לאהרן מזיא שלא לחזור לפולין אלא לעלות ישירות משווייץ לארץ ישראל, אלא שהוא העדיף לחזור לפולין ולפעול לארגון הסניפים והחניכים הרבים. לאחר חזרתו נדרש על ידי מוסדות התנועה בארץ ישראל לעלות וסודר לו סרטיפיקט עלייה זוגי. הוא נישא להדסה פשצ'יק (1916–1942), מדריכה בתנועה, ויחד עמה יצא למסע יבשתי ארוך לעבר ארץ ישראל. בדרכו עבר בווילנה ופגש את הוריו בתחושה קשה, שזו הפעם האחרונה שיראה אותם. (הם נספו בשואה יחד עם אחותו, בעלה ואחייניתו; שתי אחיות נוספות, חיה וטובה מזיא, הצליחו להימלט מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים ביערות וכך ניצלו, האח ראובן כבר היה בארץ ישראל, עורך בהוצאת מסדה). הוא נסע למוסקבה, לאודסה ולאיסטנבול ומשם לארץ ישראל.

בשנת 1940, לאחר עלייתו ארצה, היה ממקימי קיבוץ ניצנים, אחד מהקיבוצים הספורים של תנועת העובד הציוני. שם עסק בחקלאות ועד יומו האחרון היה מלא גאווה, על שבתעודת הזהות שלו נכתב המקצוע "פרדסן". ב-1943 נפטרה אשתו משחפת.

בשנת 1945 נשלח על ידי התנועה למחנות העקורים באיטליה, שם טיפל באלפי ניצולי השואה וספג את סיפורי הזוועה . מאוחר יותר הכיר בתל יצחק את אשתו השנייה, פרדקה מזיא (אוֹקסֶנהנדלֶר, 1922–1994), ניצולת שואה, סופרת ואחת ממייסדות המסעות לפולין. לבני הזוג נולדו שתי בנות, הבכורה עידית קשת, והצעירה צביה נפטרה בטרם מלאה לה שנה מדלקת קרום המוח. לאחר חזרתו לארץ התגייס לשורות ההגנה והיה בין מקימי חמ"ד (חיל המדע), תוך ניצול הידע האקדמי שלו בכימיה.

בתום מלחמת העצמאות, למרות היותו בין מנהיגיה של תנועת הציונים הכלליים (התנועה הפוליטית אליה השתייכה תנועת הנוער שלו, הנוער הציוני) בחר שלא להיכלל ברשימת התנועה לכנסת הראשונה, בטיעון ש"הציונות אל לה להיות קרדום לחפור בו". לאחר המלחמה לימד אהרון מזיא בכרכור ולאחר מכן ביפו. ב-1956 מונה למנהל תיכון אורט רחובות, אותו ניהל עד לפרישתו לגמלאות. ב-1962 נפרדו בני הזוג מזיא.

מזיא כמחנך

מזיא הביע את דעתו, שבימי העלייה הציווי הציוני הראשון במעלה היה ההתיישבות, בשעת המלחמה היה הציווי ייצור אמצעי לחימה, ועתה לאחר המלחמה, הציווי העליון הוא חינוך רבבות העולים המגיעים מכל קצווי העולם. בניגוד למצופה לא לימד מדעים בבית הספר, אלא דווקא את תחומי מדעי הרוח, אותם העריך כתחומי הלימוד המעצבים את האדם הצעיר. במיוחד ספרות, לשון עברית ותנ"ך.

בתחילה לימד בבית ספר פנימייתי בכרכור ולאחר מכן באורט ביפו. בשנת 1956 קיבל את הניהול של תיכון אורט רחובות, בראשו עמד עד ליציאתו לגמלאות ב-1977

בשנת 1973 נישא בשלישית לרינה ארז, מורה לצרפתית. ויחד עמה הקים בית אשר הלך ונטה לכיוון המסורת. לאחר יציאתו לגמלאות החל אהרן מזיא לקיים אורח חיים דתי, אותו הכיר מנעוריו ומבית הוריו, אך נטש בבגרותו.

תפיסתו החינוכית

השנים של מזיא בראשות אורט רחובות הפכו בית ספר זה לאחד מבתי הספר הטכנולוגים המובילים. מזיא היה ידוע בגישתו החינוכית השמרנית, התובענית, הכוללת משמעת נוקשה. הדבר יצר לו חוגים של תומכים נלהבים לצד מבקרים חריפים. במקביל לעבודתו החינוכית עסק בתרגום ובכתיבה. הוא תרגם מספר ספרים מפולנית לעברית, כתב וערך חוברות לימוד בתחומי ההומניסטיקה וספר אחד להוראת הלשון העברית.

מזיא לחם מלחמות אידאולוגיות רבות: הוא לחם לשימור הלהט הציוני גם לאחר שהיחס למילה "ציונות" הפך ליחס ציני ולגלגני. הוא לחם על עיצובו של נוער עם עמוד שידרה ערכי ברור והאמין כי הדרך לעיצוב הנוער עוברת בקריאה של ספרות מופת והזדהות עם דמויות מופת. וכך באורט רחובות, בית ספר טכנולוגי, התקיימה החובה של הגשת דוחות קריאה תקופתיים. מזיא התנגד בחריפות למגמות הפרוגרסיביות בחינוך, אשר התמקדו בהרגשה הטובה של התלמיד במקום בהישגיו ובעיצוב אישיותו. האישיות מתעצבת דווקא בתוך מסגרת ברורה, טען, ולכן על בית הספר ליישם כללים ברורים, מנוסחים היטב וידועים לתלמידים. לחם לקידום אורח חיים צמחוני, האמין כי הבריאות מותנית בהקפדה על שילוב נכון של מזונות, ובצמצום המזון המגיע מן החי, ואף כתב מאמרים בנושאים אלה בעיתונות הכללית ובעיתונות הייעודית. לאחר יציאתו לגמלאות המשיך ביתר שאת בפעילותו כסופר והוגה, כתב מאמרים רבים ושני ספרים.

מותו והנצחה

מזיא נפטר ב-2004.

רחוב בדרום רחובות נקרא על שמו. קיבל את אות "יקיר העיר רחובות" בשנת 1980.

ספרים ותרגומים

• "ביאליק האחד" - ספר פרשנות ציונית לשירתו של המשורר הלאומי,
• "מלבב נופים" - מבחר שירים, הוצאת רשפים תשנ"ב 1992
• "הנערה מהבית הלבן", מאת קורנל מקושינסקי
• "אבירי התכלת" מאת הלינה גורסקה

קישורים חיצוניים

• אהרן מזיא, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• כתבי אהרן מזיא בפרויקט בן-יהודה
• אהרון מזיא", משואה, טו (ניסן תשמ"ז, אפריל 1987), עמ' 300

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30259072אהרן מזיא