אה"מ רויאל ג'ורג' (1756)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אה"מ "רויאל ג'ורג'"
HMS Royal George
"רויאל ג'ורג'" בעת השקת אה"מ "קיימברידג'". ציור מאת ג'ון קליבלי האב, 1757.
"רויאל ג'ורג'" בעת השקת אה"מ "קיימברידג'". ציור מאת ג'ון קליבלי האב, 1757.
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית קו מדרגה ראשונה, 100 תותחים
צי הצי המלכותי הבריטי
ציוני דרך עיקריים
מספנה מספנת הצי בווליץ'
הוזמנה 11 במאי 1859
תחילת הבנייה 1746
הושקה 18 בפברואר 1756
תקופת הפעילות 18 בפברואר 1756 – 29 באוגוסט 1782 (26 שנים)
אחריתה טבעה, 29 באוגוסט 1782
מיקום ספיטהד
מלחמות וקרבות קרב מפרץ קיברון (1759)
קרב כף סנט וינסנט (1780)
מידות
תפוסה 2,047 טון לפי מידת התפוסה הבריטית הישנה
אורך אורך הגוף (בגובה סיפון התותחים): 178 רגל (54.3 מ')
אורך השדרית: "143-5.5 רגל (43.7 מ')
רוחב "51-9.5 רגל (15.8 מ')
עומק הספנה "21-6 רגל (6.6 מ')
נתונים טכניים
מספר תרנים 3 תרנים
סוג המעטה מעטה רוחבי שלם
הנעה מפרשים
אמצעי לחימה
חימוש

100 תותחים:

  • 28 תותחי 42-פאונד בסיפון התותחים הראשי
  • 28 תותחי 24-פאונד בסיפון התותחים האמצעי
  • 28 תותחי 12-פאונד בסיפון התותחים העליון
  • 12 תותחי 6-פאונד בסיפון האחרה
  • 4 תותחי 6-פאונד בסיפון הקדמה

אוניית הוד-מלכותו "רויאל ג'ורג'" (באנגלית: HMS Royal George) הייתה אוניית קו מדרגה ראשונה של הצי המלכותי הבריטי, נושאת 100 תותחים. היא הושקה ב-18 בפברואר 1756, ונחשבה בשעתה לאוניית המלחמה הגדולה בעולם. "רויאל ג'ורג'" מפורסמת בעיקר בשל סופה הטראגי: היא טבעה ב-29 באוגוסט 1782 בעודה עוגנת בספיטהד, במהלך ההכנות ליציאת צי משלוח גדול אל גיברלטר הנצורה. תקלה התגלתה בצינור האספקה של המשאבה לשטיפת סיפונים, והאונייה הוטתה על צידה (אנ') כדי לתקנה. תוך כדי ההטייה איבדה "רויאל ג'ורג'" את יציבותה (אנ'), מים חדרו לתוכה דרך אשנבי התותחים של הסיפון התחתון, היא התהפכה וטבעה. כ-1200 איש קיפחו את חייהם באסון.

פעולות חילוץ ומשייה (אנ') החלו זמן קצר לאחר טביעתה של "רויאל ג'ורג'", הן כדי להציל את תכולתה הן כדי לסלקה, משום שהייתה סכנה לשיט. צ'ארלס ספולדינג (אנ') ירד בנובמבר 1782 אל הטרופת בפעמון צלילה פרי תכנונו וחילץ מתוכה חמישה-עשר תותחים. ב-1834 חודשו העבודות, ובמהלך שנתיים משו האמודאים צ'ארלס וג'ון דין תותחים נוספים, כשהם משתמשים בקסדת צלילה מתכנונם. ב-1839 החל קולונל צ'ארלס פֶּסְלִי (אנ') מחיל ההנדסה המלכותי לסלק את שרידי האונייה באמצעות חומר נפץ. הפעולות נמשכו עד 1842, במהלכן פוצצו האמודאים את שרידי גוף האונייה ומשו מתוכו תותחים, חלקי עץ ופריטי ציוד שונים.

תולדות שירותה בצי

דגם של "רויאל ג'ורג'", ציור מאת ג'וזף מרשל, 1779, מאוסף המוזיאון הימי הלאומי (גריניץ')

ב-29 באוגוסט 1746 הורתה האדמירליות על בניית אוניית-קו מדרגה ראשונה נושאת 100 תותחים מִתֶּכֶן חדש (אנ') שתיקרא "רויאל אן" (Royal Anne). הבנייה החלה עוד באותה שנה במספנת הצי בווליץ'. ב-1748, תוך כדי העבודות, הסתיימה המלחמה וקצב הבנייה הואט. בעודה על מדרון הבנייה הוחלף שמה של האונייה ל"רויאל ג'ורג'". הבנייה ארכה עשר שנים והסתיימה ב-1756, חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת שבע השנים (1756–1763). היא הורדה למים ב-18 בפברואר 1756.[1][2]

במאי 1756, זמן קצר לאחר תחילת המלחמה, צורפה "רויאל ג'ורג'" לשייטת המערבית (אנ') (לימים צי התעלה) שבסיסה בפלימות',[3] ושימשה אוניית הדגל של סגן אדמירל (אנ') אדוארד בּוּסְקוֹוֶן (אנ'). מפקדה הראשון של "רויאל ג'ורג'" היה קפטן ריצ'רד דוריל (Dorrill). בספטמבר 1757 השתתפה עם אוניות השייטת בפשיטה על נמל רושפור (אנ').[3] מתחילת נובמבר 1759 הניף עליה את דגלו אדמירל אדוארד הוק, וב-20 בנובמבר 1759 נלחמה עם אוניות השייטת בקרב מפרץ קיברון (אנ').[2] בקרב הטביעה את אוניית המלחמה הצרפתית "סופרב" (אנ').

ביוני 1760 השתתפה במסקר הצי (אנ') בספיטהד.[3] פעמי השלום המתקרב וההוצאות הרבות שהיו כרוכות בהפעלת אוניית מלחמה כה גדולה הובילו לפיזור הצוות (אנ') ולהוצאת האונייה מפעילות מבצעית ב-18 בדצמבר 1762. בסיום המלחמה, ב-1763, הושמה האונייה בעתודה (אנ') יחד עם מרבית האוניות מדרגה ראשונה של הצי. בין 1765 ו-1768, בעודה בעתודה, נעשו בה שיפוצים נרחבים במספנת הצי בפלימות'.

ב-1778, במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית, לצידן הצטרפו צרפת וספרד, הוחלט להשיב את האונייה לפעילות. בין מאי לאפריל 1778 הוחזרה "רויאל ג'ורג'" לכשירות מבצעית במספנת הצי בפורטסמות', וביולי 1778 הוצבה כאוניית הדגל של השייטת המערבית. בדצמבר 1779 הייתה חלק מצי המשלוח הראשון (אנ') שיצא לסייע לגיברלטר הנצורה על ידי צבא ספרדי.[4] הצי בפיקודו של אדמירל ג'ורג' רודני כלל 100 אוניות אספקה ומובלות חיילים, שלוו על ידי 21 אוניות-קו. ב-8 בינואר 1780, בעודם בדרך, השתתפה כאוניית הדגל של סגן-אדמירל לוקהארט-רוס (אנ') בתקיפת שיירת אוניות סוחר ואוניות מלחמה ספרדיות (אנ'). ב-16 בינואר נלחמה בקרב כף סנט וינסנט, וב-25 בו נכנס צי המשלוח למפרץ גיברלטר.[5][3][2]

"רויאל ג'ורג'" שבה לבריטניה עם שאר אוניות הצי, ובאפריל 1780 ציפו את תחתיתה בפחי נחושת. בקיץ אותה שנה חזרה לפעילות.[3] במרץ 1781 הייתה חלק מצי המשלוח השני לגיברלטר הנצורה (אנ'),[3] עליו פיקד סגן-אדמירל ג'ורג' דרבי (אנ'). כ-100 אוניות אספקה ומובלות חיילים מלוות על ידי 29 אוניות מלחמה נכנסו למפרץ גיברלטר ב-12 באפריל 1781, לאחר שהניסו את הצי הספרדי המטיל הסגר על המפרץ. הרעשה כבדה נפתחה על האוניות הבריטיות תוך כדי פריקת האספקה והתגבורות, אך הן השלימו במהירות את משימתן, ולאחר שחמקו מהצי הספרדי במפרץ, שבו לאנגליה. הספרדים נערכו להתקפה גדולה שתכריע את הנצורים, אך הגעת הסיוע הכשילה את מאמציהם. בפשיטת נגד הצליחו החיילים הבריטיים להשמיד חלק ניכר מסוללות התותחים הקדמיות של הצבא הספרדי וההתקפה נהדפה.[6]

בתחילת 1782 הצטרף אל הספרדים הצרים על גיברלטר צבא צרפתי בפיקוד הדוכס דה קרילו (אנ'), שנטל לידיו את הפיקוד העליון. ב-13 בספטמבר 1782, לאחר הפוגה ארוכה, ערכו הצרפתים והספרדים התקפה גדולה מן היבשה והים כאחד. השתתפו בה 60,000 חיילים, 49 אוניות קו ו-10 סוללות תותחים מושטות מול 5,000 חיילים בריטיים, אך גם היא הסתיימה בכישלון צורב. חודש קודם לכן, ב-11 באוגוסט 1782, כשהגיעו ידיעות מודיעיניות על ההכנות של הצבא הצרפתי-ספרדי להתקפה הגדולה, החליט הקבינט הבריטי לשגר צי משלוח שלישי (אנ'), גדול עוד יותר מקודמיו, שיכריע סופית את המערכה. הצי, בפיקודו של אדמירל ריצ'רד האו (אנ'), מפקד שייטת התעלה, נאסף בספיטהד. הצי כלל 35 אוניות-קו, שיירה גדולה של אוניות אספקה ומובלות חיילים, ועוד שתי שיירות שהצטרפו למסע ויעדן איי הודו המערבית והודו.[7]

טביעת האונייה

מדליון מ-1783 המנציח את טביעת "רויאל ג'ורג'"
"רויאל ג'ורג'" על קרקעית הסולנט כשתרניה מזדקרים מעל המים, איור משנת האסון
טביעת "רויאל ג'ורג'"
אובדן "רויאל ג'ורג'" בספיטהד
אנדרטת הזיכרון ל"רויאל ג'ורג'" ברייד, האי וייט

"רויאל ג'ורג'", בפיקודו של קפטן מרטין ווגהורן (אנ'), הייתה אוניית הדגל של ריצ'רד קמפנפלט (אנ'), סגן אדמירל של הדגל הכחול (אנ'), וכמו שאר אוניות שייטת התעלה עמדה על עוגן בספיטהד, טענה אספקה והתכוננה ליציאה לים. כל אנשי הצוות נמצאו באונייה ביום האסון, מלבד מחלקה של 60 חיילי צי שירדה בבוקר לחוף.[8] כמו כן היו בה באותו יום 200–300 קרובים שבאו להיפרד מהקצינים ואנשי הצוות, 100–200 נשים שנהגו לפקוד את אוניות המלחמה בעת עגינתן, ומספר גדול של רוכלים שהגיעו בסירותיהם כדי למכור מצרכי מזון וסדקית למלחים. המספר הכולל של האנשים באונייה אינו ידוע, אך ההערכה כי מדובר ב-1,200 איש לערך. צוותה הרגיל של "רויאל ג'ורג'" מנה 867 קצינים ומלחים.[9][4]

יום לפני האסון, במהלך שטיפת הסיפונים, גילה נגר האונייה (אנ') שצינור האספקה למשאבה יצא מכלל שימוש.[10] באוניות קו מדרגה ראשונה, כמו "רויאל ג'ורג'", היו בדרך כלל שתי משאבות בוכנאיות ידניות לשטיפת סיפונים ולשימוש כללי, אחת על סיפון התותחים התחתון והשנייה על סיפון התותחים האמצעי. צינור עופרת, מצויד במגופה קונית, הוליך מי ים מחור כניסה בדופן האונייה מתחת סיפון התותחים התחתון, כ-3 רגל מתחת לפני המים, אל שוקת עץ (cistern) בתחתית האונייה, וממנה שאבה המשאבה את המים. כשסיימו להשתמש במשאבה, סגרו את המגופה. כדי לתקן את התקלה בצינור צריך היה להכניס את האונייה למבדוק או להטותה על צדה בעודה עוגנת (Parliamentary heel), כך שחור הכניסה יימצא מעל פני המים. הטיית אונייה על צדה לצורך תיקונים קטנים כמו אלה הייתה פרקטיקה מקובלת בצי, ומה גם שתיקון במבדוק היה מעכב את יציאת האונייה לים.[11][4][12]

ביום חמישי 29 באוגוסט, בין שבע לשמונה בבוקר, החלו מלחי האונייה להטותה על צדה השמאלי. תותחי צד שמאל בסיפונים התחתון והעליון הוסעו על עגלותיהם החוצה עד שקניהם בלטו מלוא אורכם מן האשנבים. תותחי צד ימין הוסעו פנימה אל אמצע האונייה ואובטחו בחבלים. עובדי המספנה נצמדו בסירתם לדופן ימין של האונייה, מול חור הכניסה לצינור המשאבה, והחלו עבודתם. בתשע בבוקר, מיד לאחר ארוחת הבוקר, הגיעה אל "רויאל ג'ורג'" סירת המשא האחרונה, "לארק" בת 50 טון, עמוסה חביות רום. הסירה נצמדה לדופן שמאל, והחביות הורמו אל סיפון האונייה לקראת הורדתן אל הסַפנה. משקל החביות והאנשים שעסקו בפריקתן הגדיל עוד יותר את נטיית האונייה, ועם כל אוושת גל חדרו מים פנימה דרך אשנבי התותחים. הנגר ראה שהאונייה בסכנה ופנה לקצין המשמרת על הסיפון, לוטננט מונין הולינגברי (Hollingbery), כדי שיורה למלחים להסיע חזרה את התותחים וליישר את האונייה, אך הקצין דחה אותו פעם ופעמיים. מכת רוח חזקה היטתה לפתע את האונייה עוד יותר, ומים פרצו פנימה דרך אשנבי התותחים של הסיפון התחתון. הולינגברי הורה למתופף להזעיק מיד את כל המלחים אל התותחים, אבל היה זה מאוחר מדי. האונייה התמלאה מים, התהפכה על צדה ותוך דקות ספורות טבעה.[11][4]

כ-900 נפשות ובהן כ-300 נשים ו-60 ילדים שביקרו באונייה קיפחו את חייהם. 255 ניצלו, וביניהם אחת-עשרה נשים וילד אחד. חלק מאנשי הצוות עוד הספיקו לטפס על התרנים, אחרים נמשו מן המים על ידי סירותיהן של אוניות אחרות שנחלצו לעזרה.[9] סגן-אדמירל קמפנפלט לא יכול היה להיחלץ מתאו וטבע עם האונייה.[2] לוטננט הולינגברי ניצל. הנגר ויליאמס נמשה על ידי מלחי האונייה "ויקטורי" אך מת לאחר כמה שעות.

רבות מגופות הנטבעים נשטפו אל חופי העיר רייד, בחוף הצפון-מזרחי של האי וייט, והן נטמנו בקבר אחים לאורך החוף. קטע חוף זה שוקם בתקופה הוויקטוריאנית והוקמה בו טיילת, וכיום מצויים בו טיילת רייד (Ryde Esplanade) והסטרנד (The Strand).[13] באפריל 2009 הציבה מועצת האי וייט טבלת זיכרון בגני אשלי (Ashley Gardens), בטיילת רייד. טבלה זו היא העתק של לוח הזיכרון שנחנך ב-1965 על ידי לורד מאונבאטן והועבר ב-2006 לגן הזיכרון "רויאל ג'ורג'", גם הוא בטיילת.

בית דין של הצי זיכה את הקצינים והצוות מאשמה (מרביתם ניספו באסון), וקבע כי האסון נגרם בשל קורות עצים רקובות של מצלעת האונייה, שלא עמדו בעומס בזמן שנטתה על צדה.[2][14] מרבית ההיסטוריונים סבורים כי האשמה רובצת על כתפיו של לפטננט הולינגברי.[15] ההיסטוריון הימי ניקולס טרייסי סבור "קצין משמרת עירני יכול היה למנוע את הטרגדיה...", ולא להניח לסיפון התותחים התחתון להתמלא מים. אפקט פני הנוזל החופשיים (אנ') הוא שגרם, לדעתו, לערעור יציבותה של האונייה ולטביעתה בסופו של דבר.[15]

בית קפה לויד'ס (אנ') הקים קרן כדי לסייע לאלמנות וליתומי המלחים שניספו באסון. הקרן הפכה לימים ל"Lloyd's Patriotic Fund" (אנ').[9] המשורר ויליאם קופר (אנ') הנציח ב-1782 את המאורע הטרגי בפואמה "The Loss of the Royal George".

פעולות החילוץ והמשייה

דין וקסדת הצלילה החדשנית שהמציא צולל לטרופת "רויאל ג'ורג'". הדפס מ-1 במאי 1833 באוסף המוזיאון הימי בגריניץ'
פיצוץ מבוקר של שרידי האונייה על ידי קולונל פרסי, 23 בספטמבר 1839. הדפס מאת רוברט סטריקלנד, באוסף המוזיאון הימי בגריניץ'.

ניסיונות ראשונים

נעשו כמה ניסיונות למשות את האונייה, הן כדי להציל את תכולתה הן משום שהיוותה סכנה לשיט, משום שהטרופת נמצאה בליבה של תחנת עגינה סואנת ובעומק 20 מ' בלבד.

ב-1782 חילץ צ'ארלס ספולדינג (אנ') שישה תותחי ברזל של 12 פאונד ותשעה תותחי ברונזה של 12 פאונד בעזרת פעמון צלילה פרי תכנונו.[16]

האחים דין (1834)

פעולות המשייה והחילוץ חודשו רק ב-1834, על ידי האחים צ'ארלס וג'ון דין, שהשתמשו לראשונה בקסדת צלילה עם אספקת אוויר לנשימה שאותה המציאו. מ-1834 עד 1836 משו השניים 7 תותחי ברזל של 42 פאונד, 18 תותחי ברונזה של 24 פאונד ו-3 תותחי ברונזה של 12-פאונד, וקיבלו דמי חילוץ ממִנהלת החימוש (אנ') של הממשלה. שאר התותחים היו קבורים עמוק בקרקעית הבוצית, ואת חלקי העץ של האונייה הטרופה לא ניתן היה להציל.

צ'ארלס פֶּסלי (1839)

ב-1839 החל קולונל צ'ארלס פֶּסְלִי מחיל ההנדסה המלכותי בפעולות לסילוק שרידי האונייה. שנים אחדות קודם לכן פוצץ באמצעות מטעני אבק שריפה את שרידיהן של כמה אוניות ישנות שטבעו בתמזה והפריעו לשיט. תוכניתו הייתה לפרק את טרופת "רויאל ג'ורג'" ואחר כך למשות בעזרת אמודאים חלקים רבים ככל שניתן. המטענים הוכנו מחביות עץ אלון עם מכסי עופרת שמולאו אבק שריפה. תחילה השתמש בנפצים כימיים, אך אחר כך החליף אותם בנפצים חשמליים.[17][18]

מלאכת הפיצוץ המבוקר והמשייה נמשכה עד ספטמבר 1840. עוצמת אחד הפיצוצים של חיל ההנדסה המלכותי הייתה כה עזה, שחלונות התנפצו הרחק משם בפורטסמות' ובגוספורט.[19]

פסלי ואנשיו משו 12 תותחים נוספים ב-1839, 11 ב-1840 ו-6 ב-1841. ב-1842 הועלה מקרקעית הים רק תותח ברזל אחד של 12 פאונד, משום שהעבודה התרכזה בסילוק שרידי גוף האונייה ולא בחיפוש אחר תותחים. ב-1840 נמשו גם פריטים אחרים, וביניהם כלי הניתוח של רופא האונייה.[20] ב-1843 נמשתה שדרית האונייה כולה וחלקי העץ התחתונים של הגוף, ואזהרת הסכנה לאוניות הוסרה.[21]

לקריאה נוספת

  • Adkins, Roy and Lesely (2009). Jack Tar: The Extraordinary Lives of Ordinary Seamen in Nelson's Navy. Abacus.
  • Adkins, Roy and Lesley (2017). Gibraltar: The Greatest Siege in British History. Little, Brown.
  • Bevan, Dr. John (5 November 2005). "Paper: Charles Spalding's Diving Bells". Presented to a Meeting of the Historical Diving Society at Norwegian Underwater Institute, Bergen.
  • Goodwin, Peter (1987). The Construction and Fitting of the Sailing Man of War 1650–1850. London, Conway.
  • Gulliver, Commander Louis J., USN. "One Hundred Brass Guns". USN Proceedings, Vol 65, No. 1, January 1939, pp. 74–79.
  • Hodges, H.W. and E.A. Hughes, (1922, 2nd edition 1936). "The loss of the Royal George" in: Select Naval Documents. Cambridge, at the University Press, pp. 151–157. Digitized copy in Internet Archive.).
  • Knight, Charles (1847). The National Cyclopaedia of Useful Knowledge. Vol. III.
  • Lavery, Brian (2003). The Ship of the Line – Volume 1: The Development of the Battlefleet 1650–1850. London, Conway Maritime Press.
  • Potter, E.B., editor (1981). Sea Power – A Naval History. Annapolis, Naval Institute Press.
  • Rubinstein, Hilary R. (2020). Catastrophe at Spithead: The Sinking of the Royal George. Seaforth. Book review by C. Herbert Gilliand at navyhistory.org, August 13, 2020.
  • Sanders, P. (1979). Portraits of the Isle of Wight. Bath, Kingsmead Press.
  • Slight, Julian (1847, 8th ed.). A Narrative of the Loss of the Royal George, at Spithead, August 1782 etc.. Portsea, S. Horsey. Digitized copy in hathitrust.org.
  • Thorn, Benjamin (1845), Compiler. An Account of the “Royal George,” sunk at Spithead, August 29, 1782, with the particulars relative to her Sinking. London, Printed by J. Bowry. Digitized copy in google.books.
  • Tracy, Nicholas (2006). Who's Who in Nelson's Navy: 200 Naval Heroes. London, Chatham Publishing.
  • Winfield, Rif (2007). British Warships in the Age of Sail 1714–1792: Design, Construction, Careers and Fates. Seaforth.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אה"מ רויאל ג'ורג' בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Lavery (2003), vol. 1, p. 173.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 "The Loss of HMS Royal George", Royal Naval Museum.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Winfield (2007), p. 5.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Adkins (June 2023).
  5. ^ Potter (1981), pp. 41–42.
  6. ^ Adkins (2017), pp. 185–219.
  7. ^ Syrett (2006), p. 103–105.
  8. ^ Adkins (2017), p. xxiv.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 Adkins (2009), pp. 161–163.
  10. ^ באוניות מפרשים מלחמתיות עשויות עץ – קצין־משנה (אנ') שהיה אחראי לתיקון ולתחזוקת גוף האונייה, התרנים והסירות.
  11. ^ 11.0 11.1 Slight (1847), pp. 13–16.
  12. ^ Goodwin (1987), p. 142.
  13. ^ Sanders (1979).
  14. ^ Hodges (1922), pp. 151–157.
  15. ^ 15.0 15.1 Tracy (2006), pp. 131–2.
  16. ^ Bevan (2005).
  17. ^ Knight (1847), vol. 3, p. 414.
  18. ^ Hampshire Telegraph (30 September 1939).
  19. ^ BBC, 4 September 2011.
  20. ^ The Times, London, article CS117993292 dated 12 Oct 1840, retrieved 30 Apr 2004.
  21. ^ Percy (1843).
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39020165אה"מ רויאל ג'ורג' (1756)

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אה%22מ_רויאל_ג%27ורג%27_(1756)&oldid=2636063"