אדריכלות מוגולית
אריכטקטורה מוּגוּלית (מפרסית: مغل, מבוטא "מוּרוּלית") היא סגנון אדריכלות אשר התפתח בקרב המוגולים מאמצע המאה ה-16 ועד המאה ה-19 בתחומה של האימפריה המוגולית ששלטה בהודו. סגנון אדריכלות זה התפתח והתעצב במהלך שנות שלטונה של האימפריה תחת מנהיגיה השונים, והוא שואב ממספר מקורות בהם – ארכיטקטורה אסלאמית, ארכיטקטורה פרסית וארכיטקטורה הינדית, כמו גם ממקורות חוץ-אסלאמיים.[1]
באבור (1483-1530), מייסד האימפריה המוגולית, כבש את הודו בשנת 1526. הוא נולד כצאצא לשושלת הטימורית שהתבססה במרכז אסיה, ומוצאו השפיע רבות על חזון הבנייה האדריכלי שלו בעת ביסוס האימפריה.[2] אולם רק שני דורות אחריו, תחת שלטונו של אכבר הגדול, החל להתעצב ולפרוח סגנון האדריכלות המוגולי, אשר את שיא פריחתו נהוג לציין תחת שלטונו של שאה ג'האן שבנה את המבנה המוגולי המפורסם ביותר – הטאג' מאהל.[3] סגנון האדריכלות המוגולי מאופיין בתבנית צורה אחידה הכוללת סימטריה מושלמת, כניסות קמרון מקושתות, אולמות גדולים, כיפות עגולות גדולות, צריחי מסגד צרים, ועיטורים עדינים.[4]
סגנון האדריכלות המוגולית התפתח מן המרכז החוצה באופן מושכל, כאשר מדיניות פוליטית, ואידאולוגיה תרבותית מהוות נדבך מכריע באופן התגבשותו. השליט אינו אחראי לבדו על הבנייה מחוץ לאזורים מאוכלסים, אלא האצולה הגבוהה, העשירה והמשכילה אחראית לבנייה באזורים עליהם היא חולשת. בנייה זו הייתה כמעט תמיד בסגנון אדריכלות מוגולי אך גם שיקפה טעם וסגנון מקומי, תוך ניסיון לאזן בין הרצון לביטוי של מסורת מקומית, יחד עם הצורך לרצות על השליט כדי לזכות בכבוד ובטובות הנאה מצד השלטונות. מבני ציבור, כגון מסגדים, מקדשים, ארמונות וגנים, שימשו הן כסמלים לנוכחות וסמכות והן כמשקפים ערכים תרבותיים וחברתיים שנוצקו תחת שלטונם של המוגולים.[5]
היסטוריה
תקופת באבוּר והוּמאיוּן
השנים הראשונות של האימפריה המוגולית המתהווה התאפיינו במיסוד השלטון, ומטבע הדברים הוקדשו פחות משאבים למפעלי בנייה גרנדיוזיים. שלטונו של באבור ערך פחות מחמש שנים, אולם הוא היה משמעותי לארכיטקטורה המוגולית בכך שהניח את היסודות להתפתחותה. יסודות אלו שאובים מתוך הארכיטקטורה הטימורית, שאפיינה את מחזות ילדותו ובגרותו של באבור במרכז אסיה. נוסף על כך, טבע באבור את תבנית ה"צ'אר באג" (char bagh), גן סימטרי המחולק לארבעה חלקים אשר הפך בהמשך לסימן היכר מוגולי מובהק. סגנון אדריכלות נופי זה הפך לסממן מייצג המשקף את תפיסת השלטון המוגולי בצורך בסדר ובשליטה באוכלוסייה המקומית.[6]
על מנת לבסס את שלטונו ולהעניק הכשר לתפקידו כשולט תחת נס האסלאם בנה באבור מבני דת ומסגדים. בנייה דומה נמשכה גם תחת שלטונו של הומאיון, יורשו של באבור. הומאיון לא התאפיין בהצלחה פוליטית, ובמהלכה של תקופת שלטונו לא נצפו מפעלי בנייה מוגולית מרשימים. אולם, במהלך תקופה זו ובייחוד בהמשך, הלכה וגדלה חשיבות המבנה הארכיטקטוני של הארמון המוגולי. במהלך שלטונם של באבור והומאיון נעשו ניסיונות להטמיע בהודו את הסגנון האדריכלות הטימורי שרווח במרכז אסיה. ניסיונות אלו אומנם לא צלחו, אך עקרונות הסגנון יושמו בהמשך על ידי המנהיגים יורשי האימפריה.[7]
תקופת אכבר
בעוד שבאבור מזוהה כמייסד האימפריה, אכבר, נכדו, מזוהה כמבסס האימפריה. מגמה זו ניתן לזהות גם באמצעות הפריחה האדריכלית המאפיינת את תקופת שלטונו (1556–1605). תחת הנהגתו נכבשו שטחים רבים שאבדו בזמן שלטונו של אביו הומיאיון, והממשל המוגולי הגיע לכדי בשלות והפך לכוח מכריע ובעל עוצמה צבאית ופוליטית. מתקופתו ועד נפילתה של האימפריה המוגולית, עשייה אומנותית ואדריכלית הייתה קשורה קשר הדוק עם אידאולוגיה פוליטית, דת ומלוכה.[8]
מפעלי הבנייה של אכבר שילבו אדריכלות טימורית מסורתית עם צורות, מאפיינים וטכניקות בנייה הודיות מקומיות. כתוצאה מכך, ניתן לזהות במבנים רבים שילוב בין טעם וסגנון הודי קדום, ומבנה ארכיטקטוני בעל עקרונות טימוריים. אכבר בנה מעט מבני דת, למעט יוצא הדופן קהאנקאה (Kanhqah) שנבנה בבירתו, פטהפור סיקרי. אכבר המשיך במורשת בניית גני הצ'אר באאה שהנחיל סבו הומאיון, ומרכז הבנייה שלו התמקד בבירותיו ובערים מרכזיות נוספות. אף-על-פי-כן סגנון האדריכלות המוגולית התפרש על-פני האימפריה כולה ולא הצטמצם לערים המרכזיות בלבד. מחוץ לערים המרכזיות מפעלי הבנייה לא היו תחת חזקתו של המושל, כי אם תחת האצולה שסגנון בנייתה שיקף את הלכי הרוח של השלטון המרכזי. כפועל יוצא, עם התרחבותה של האימפריה, האדריכלות שימשה בהדרגה יותר ויותר כסמל לנוכחות של השושלת המוגולית ברחבי האימפריה. מבצר אגרה, שנבנה בעיר אגרה לאחר כיבושה מחדש, משמש כדוגמה מובהקת למאפייני האדריכלות המוגולית תחת שלטון אכבר.[9] המבצר הוכר כאתר מורשת עולמי על ידי אונסק"ו,[10] וזוכה למבקרים רבים כל שנה. בהמשך, תחת שלטונו של שאה ג'האן שופץ המבצר ושונה שמו לאכבראבאד (Akbarabad).[11]
קבר הומאיון
קבר הומאיון הוא דוגמה נוספת לאדריכלות מוגולית מובהקת. מתחם הקבר משלב את אדריכלות הבניין המוגולית עם אדריכלות הנוף של גני הצ'אר באאה. את מבנה הקבר בנה אכבר כמאוזולאום לזכר אביו הומאיון. בניית הקבר הושלמה ב-1571 וערכה כתשע שנים. ניכרים במבנה המאפיינים האדריכליים המוגולים – מבנה הקבר שוכן במרכז, בנוי בצורה סימטרית מושלמת, עטור צריחי מינרט וכיפות דמויות פקעת, וסביבו גני הצ'אר באאה המחולקים באופן סימטרי על ידי תעלות מים. גנים אלו, שנועדו לשקף עיקרון של שלמות, מתוכננים בקפידה ובתבנית סימטרית, ונועדו ליצור בבואת גן עדן בה שוכנים השליטים לאחר מותם. בשני צדי המאוזולאום תעלות מים היוצרות אשליה של הופעה והיעלמות. מראה זה נועד להעלות בצופה פסוקים מהקוראן המתארים נהרות שזורמים מתחת לגנים של גן העדן. קבר הומאיון, על מבנהו וגניו, הפך למודל לחיקוי ולסטנדרט לבניית מבני קבר של שליטים מוגולים, ובמקרים מסוימים אף של האצולה הגבוהה גם כן. בהמשך אף שימש השראה לבניית הטאג' מאהל.[12]
תקופת גַ'אהנְגִיר (Jahangir)
התפיסה הרווחת גורסת כי תקופת שלטונו של ג'אהנגיר, שערכה כ-22 שנה (1605–1627 לספירה), הייתה דלה בבניה ובהתפתחות ארכיטקטונית עקב התמקדותו של ג'האנגיר באומנות הציור. אולם, בספר זיכרונותיו מעיד ג'האנגיר מספר פעמים רב יותר על התלהבותו מארכיטקטורה מאשר על תשוקתו לאומנות הציור. תקופת שלטונו התאפיינה ביציבות וביטחון, ואצילים קיבלו עידוד מהמדינה לפתח ערים, לבנות פונדקי ציד ודרכים מפוארים, גנים ומקדשים כעדויות לפריחתה ושגשוגה של האימפריה.[13] עם זאת, ניתן דגש קטן יותר על מבני דת. תחת שלטונו נראה כי חלה בשלות בסגנון האדריכלות המוגולית, שבשלב זה התגבש והתעצב לכדי עקרונות מגובשים. בדומה לאכבר אביו, השתמש ג'האנגיר בארכיטקטורה ומפעלי בנייה כדי לשוות לשליט מעמד אלילי למחצה. דוגמאות לכך ניתן לראות במבנה הקאלה בורג' (Kala Burj) שבמבצר לאהור (Lahore Fort). בדומה לסבו, באבור, שם ג'האנגיר דגש רב גם על הסביבה בה ממוקם המבנה, ולא רק על תכנון המבנה עצמו. כך מבנה כמו צ'סמאי נור (Chesma-i Nur) אינו מרשים מבחינה ארכיטקטונית כלל, אך מיקומו מרהיב עין.[14]
ניתן לזהות בסגנון הבנייה של ג'האנגיר אלמנטים אדריכליים רבים ששורשיהם במורשת אביו אכבר. יחד עם זאת, ניתן לזהות תשומת לב רבה יותר לסוג ציפוי המבנים. שיש לבן, שנהוג היה להשתמש בו רק עבור מבני קבורה ומקדשים, הפך פופולרי גם בקרב ארמונות. התהודה לה זכה השיש הלבן תחת שלטונו של ג'האנגיר מהווה את הפלטפורמה עבור תפיסתו האדריכלית של יורשו, שאה ג'האן, אשר מאופיין בשימוש בציפוי זה עבור בנייתו המונומנטלית. גם אשתו של ג'האנגיר, נור ג'אן, הייתה בעלת השפעה רבה על התפתחות האדריכלות תחת שלטונו. היא בנתה פונדקים, גנים ומבני קבורה מפוארים, ועשתה גם היא שימוש בציפוי השיש הלבן שהלך ותפס תהודה רבה בכל תחומי הבנייה המוגולית.[15]
ג'האנגיר עודד תנופת בנייה בקרב האצולה ותגמל בקידום ובמשרות את העוסקים במלאכה. בעוד בתקופת אכבר ארכיטקטורה ייצגה את העוצמה מוגולית, בזמן ג'האנגיר היא היוותה סמל לנוכחות יציבה באזור, שימשה באופן פרקטי את האוכלוסייה המקומית ועודדה מסחר ברחבי האימפריה.[16]
תקופת שאה ג'האן
תקופת מלכותו של שאה ג'האן (1592–1666 לספירה) ערכה כשלושים שנה ונודעת כתור הזהב של האימפריה המוגולית ושל האדריכלות המוגולית בפרט. שאה ג'האן, אשר ידוע יותר מכל בבנייה המונומנטלית של הטאג' מהאל, נזכר כפטרון הגדול בהיסטוריה שקם לאדריכלות המוגולית. תחת שלטונו חלה תנופת בנייה אדירה ואדריכלות קיבלה מקום גבוהה בסדר העדיפות השלטוני. סכומי כסף כבירים הושקעו בתחום זה ומעורבותו הפעילה בתכנון ובבנייה הייתה גדולה בהרבה מקודמיו. השיש הלבן, בעל המראה הבוהק והמלוטש המאפיין את סגנונו של שאה ג'האן, הפך בהדרגה לסגנון המזוהה כיום כהודי-קלאסי.[17] בתקופתו הגיעו לשיא פריחתם ושגשוגם עקרונות האדריכלות המוגולית. גולת הכותרת של מפעלו הוא הטאג' מאהל, שנבנה כמאוזולאום עבור אשתו האהובה ארג'ומנד באנו בגום הידועה כמומטאז מהאל (Mumtaz Mahal). מבנה זה, אשר עקרונות עיצובו נעוצים במבנה הקבר של הומאיון, מביאים לכדי שיא את סגנון האדריכלי המוגולי, המבטא את רעיון גן העדן.[18] גם המצודה האדומה בדלהי, שבנייתה ערכה כתשע שנים, משמשת כדוגמה מייצגת לחזון האדריכלי של שאה ג'האן. ניכר במצודה שימושו הבולט בשיש לבן, ותכנונה הארכיטקטוני מייצג את תפיסת המלכות של שאה ג'האן כפי שבאה לידי ביטוי באדריכלות תחת שלטונו.[19]
יותר מכל שליט אחר, שאה ג'האן השתמש באדריכלות כדי לרומם את תהילתו של השליט ולהציגו כבעל נופך אלילי. הוא הגדיל לעשות ואימץ מוטיבים מערביים וסממנים הודיים מקוריים, שילב אותם בעיצוב המוגולי והעניק להם מראה מלכותי. בנוסף, הוא הרחיב את היקפי הבנייה של מבני דת ומסגדים ובכך ניכס לעצמו דמות של מרומם האסלאם הפועל תחת חסדיו של הקל.[20] גם בתחום אדריכלות הנוף – גני הצ'אר באג, חלה פריחה תחת שלטונו. גני שאלימאר המפורסמים, לדוגמה, המייצגים את האהבה המוגולית לסדר וארגון מופתי של הטבע, מבטאים את חיבתו הרבה של שאה ג'האן לתחום זה. גנים אלו, אשר ממוקמים בקשמיר ובלאהור שבפקיסטן, מושכים עד היום מבקרים רבים ומהווים דוגמה לאדריכלות מוגולית בשיאה.[21]
תקופת אוּרַנְגְזֶב (Aurangzeb)
שלטונו של אורנגזב (1658–1707), יורשו של שאה ג'האן, מאופיין בדעיכת האימפריה. יציבותה של האימפריה התערערה ואורנגזב נאלץ להשקיע את רוב מרצו ומשאביו בלחימה ובפלגנות פוליטית שאיימו על שלטונו. כפועל יוצא, תפסה האדריכלות מקום משני ומקומה בסדר עדיפות שלטוני גבוה ירדה באופן משמעותי.[22] תחת אורנגזב וממשיכיו, מקומו של השליט כפטרון האדריכלות השתנה בצורה ניכרת, ומושכות ההובלה בתחום זה עברו לידי האצולה, שהיקפי בנייתה היו חסרי תקדים ביחס לאלו שהיו נהוגים תחת השליטים הקודמים. עם זאת, כיוון שנעדרה הסמכות האדריכלית, שיקפה בנייתם את סגנונו של הפטרון הקודם – שאה ג'האן. עם זאת, ניתן לזהות המשך בנייה בממדים קטנים יותר, בייחוד של מבני דת. בנייה זו מאופיינת בהתארכות לגובה ונעדרת סממנים המקנים לשליט דמות בעלת מאפיינים אליליים. כמו כן, הופחת השימוש בשיש היקר וחל מעבר לאבן ולטיח. בנוסף, סממנים אדריכליים שהיו נהוגים רק בקרב מבני השליט החלו להימצא גם בקרב מבני האצולה אשר ניכסה אותם לעצמה.[23]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Cathrine Blanshard Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 1-2
- ^ Cathrine Blanshard Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 19
- ^ Cathrine Blanshard Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 131
- ^ Nath Ram, History of decorative art in Mughal Architecture (Delhi: Motilal Banarsidass, 1976), p. 8
- ^ Cathrine Blanshard Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 17-18
- ^ Cathrine Blanshard Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 30
- ^ Cathrine Blanshard Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), pp. 37-38
- ^ Cathrine Blanshard Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 39
- ^ Wolseley Haig, "The Mughal Period", in: The New Cambridge History of India: Vol 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1937), p. 89-90
- ^ "Agra Fort", UNESCO, updated: unknown, accessed: 8 May 2016
- ^ S.K. Saraswati, "Mughal Architecture", in: R. C. Majumdar (ed.), The History and Culture of the Indian People: the Mughal Empire (Bombay: Bharatiya Vidya Bhavan, 1974), p. 784
- ^ [null Cathrine Blanshard] Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 45
- ^ [null Cathrine Blanshard] Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 99
- ^ [null Cathrine Blanshard] Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 167.
- ^ [null Cathrine Blanshard] Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 167
- ^ [null Cathrine Blanshard] Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 168
- ^ [null Cathrine Blanshard] Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 169
- ^ [null Cathrine Blanshard] Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 169
- ^ Gülru Necipoğlu, "Framing the Gaze in Ottoman, Safavid, and Mughal Palaces", Ars Orientalis 23 (1993), p. 312
- ^ Cathrine Blanshard Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 250
- ^ [1] Cathrine Blanshard Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), pp. 207-208
- ^ Cathrine Blanshard Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 252
- ^ Cathrine Blanshard Asher, "Architecture of Mughal India", in: The New Cambridge History of India: Vol. 4 (Cambridge: Cambridge University Press, 1992), p. 290-291
| אדריכלות אסלאמית | |
|---|---|
| |
| פורטל אדריכלות |
