אדית האיוש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית רופא ריקה. אדית האיוש מחוץ להונגריה אדית בון (במקור הירש, בהונגרית: Hajós Edit; באנגלית: Edith Bone;‏ בודפשט, 28 בינואר 1889[1]לונדון, 14 בפברואר 1975) הייתה רופאה, מתרגמת ספרותית, עורכת עיתון, אשתו הראשונה של בלה באלאז'. קורות חייה הסוערים על פני ארבעה עשורים מסופרים חלקית בספריה.

ביוגרפיה

אדית האיוש נולדה במשפחה יהודית כבתם של ד"ר ז'יגמונד האיוש (הירש) (1858–1922)[2] עורך דין, ושל ינקה שטיין (1860–1945).[3] סבה וסבתה מצד אביה היו ליפוט הירש (1823–1899)[4] סוג של עצמאי (אדם ללא עבודה, המתקיים מרכושו או מהכנסה מזדמנת לא מוגדרת) ותרזיה פיליפ, וסבה וסבתה מצד אמה היו ירמיהו שטיין ואמה הרץ. היא למדה רפואה משנת 1908, תחילה בבודפשט, אחר כך בברלין, מונפלייה, פריז וברן. ב-1 באוקטובר 1906 התחתנה עם עורך הדין מור בדה, בנם של יוז'ף בדה ופאולינה קוטאני. הם התגרשו ב-1909.[5] ב-19 במרץ 1913 היא נישאה לבלה באלאז' בבודפשט,[6] ממנו התגרשה מאוחר יותר ב-1918.[7] זולטאן קודאי היה אחד העדים בנישואים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היא שבה להונגריה וקיבלה תואר דוקטור לרפואה בבודפשט. יחד עם ג'רג' לוקאץ', קרל מנהיים, אנא לסנאי, ארנה לורשי ואחרים השתתפה במפגשים של חוג יום ראשון שהתקיימו בדירת בעלה. היא עבדה כרופאה צבאית בזמן המלחמה. בינואר 1919 הוא נסעה למוסקבה עם משלחת של הצלב האדום, ולאחר מכן לסנקט פטרבורג, שם ערכה את העיתון באנגלית של הקומינטרן והצטרפה למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. בשנת 1920 נקראה למוסקבה ולאחר מכן נשלחה לווינה כשליחה. היא חיה בווינה ולאחר מכן באיטליה עד 1923. מאוחר יותר עברה לברלין, שם עבדה זמן מה במשרד הסחר הסובייטי. בשנת 1933 ברחה תחילה לפריז ולאחר מכן לאנגליה. היא נישאה בשלישית בפברואר 1934 לג'רלד מרטין. באנגליה לקחה חלק בפעילותה של המפלגה הקומוניסטית של בריטניה. היא הייתה אחד מהחברים המייסדים של Partit Socialista Unificat de Catalunya במהלך מלחמת האזרחים בספרד. היא הייתה בשירות המפלגה עד 1939, ולאחר מכן עסקה בעיקר בתרגום לרוסית.

היא ביקרה בהונגריה שוב, לראשונה ב-1946, וכאשר חצתה את הגבול בפעם השנייה ב-1949 נעצרה על ידי "הרשות להגנת המדינה" (המשטרה החשאית ההונגרית). היא ישבה בכלא שבע שנים. כדי להגן על עצמה מפני טירוף דעת ביצעה באופן קבוע תרגילים מנטליים. שנות המאסר שלה נתנו לה השראה לכתוב את יצירתה הידועה ביותר "שבע שנים של בידוד". בזכות המרד ההונגרי ב-1956 שוחררה ב-1 בנובמבר וחזרה לאנגליה, שם המשיכה בעבודתה כמתרגמת עד סוף ימיה. ב-1974 ראיינה אותה ההיסטוריונית הספרות ארז'בט וזר.[8]

היא נפטרה בשנת 1975 בריצ'מונד על התמזה, לונדון.[9]

עבודות עיקריות

  • Seven Years Solitary. אוטוביוגרפיה. לונדון, 1957, 1966
  • שבע שנים בבידוד ; תִרגוּם יוליה לאזאר; Noran, בודפשט, 2007

טריוויה

  • לאחר שחרורה ערכה ראיון קצר ב-British Pathé News שניתן היה לראות במהדורת החדשות של 11 בנובמבר 1956.[10]

לקריאה נוספת

  • חוג יום ראשון. מסמכים. ליקט, הקדמה והערות נכתבו על ידי אווה קאראדי, ארז'בט וזר. בודפשט, 1980, הוצאת גונדולה
  • Magyar életrajzi lexikon א' (לקסיקון ביוגרפי הונגרי)
  • "Hajós Edit". Petőfi Irodalmi Múzeum. נבדק ב-2015-05-11.
  • ↑ Bone : אדית בון: שבע שנים בבידוד. נורן, 2007
  • ↑ שארקזי : מתיאש שארקזי: גברת זקנה קטנה כועסת. (אפילוג לתרגום ההונגרי של שבע שנים של בידוד). 2007
  • צ'אבה נאג': לקסיקון של ספרות מהגרים הונגרית. בודפשט, הוצאת המוזיאון הספרותי פטפי ומרכז לספרות עכשווית, 2000
  • לקסיקון ביוגרפי חדש הונגרי. עורך ראשי. לאסלו מרקו. בודפשט, מועדון הספר ההונגרי
  • ארז'בט וזר : על מותה של אדית האיוש (כתב העת חיים וספרות 23 באוגוסט 1975)
  • יאנוש צ'ימה: חייה של רופאה-מהפכנית הונגרייה (מגזין הנשים, 7 באוגוסט 1976)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39414836אדית האיוש