אברהם וינשל
 | |
| לידה | 27 בדצמבר 1893 |
|---|---|
| פטירה | 11 בינואר 1968 (בגיל 74) |
אברהם וֶיְנְשַל (27 בדצמבר 1893 – 11 בינואר 1968) היה משפטן ביישוב ובתקופת המדינה, יושב ראש לשכת הסתדרות עורכי הדין בישראל, חבר אספת הנבחרים ואזרח כבוד של חיפה.
קורות חיים
וינשל נולד בקווקז, באזור שבשנות האלפיים הוא שטח אזרבייג'ן, לקרולינה וד"ר זאב וינשל, ממייסדי הליגה למלחמה בשחפת בחיפה ומנהל בית החולים תימנעה. אחיו היה יעקב וינשל ובן דודו לב לנדאו, זוכה פרס נובל לפיזיקה.
למד משפטים בגרמניה ובשווייץ, וקיבל תואר דוקטור למשפטים ב-1916. במקביל לעבודתו המקצועית התמסר לפעילות ציונית, ובשנת 1920 נשא את זינה (לבית שלמה קבש ולאה מבית בבקוב)[1], עלה לארץ ישראל, השתקע בחיפה והיה מראשוני עורכי הדין העבריים בעיר[2]. במלחמת העצמאות שכל את בנו שאול (1927–1948)[3], חייל בחיל התותחנים[4].
קריירה
עבודתו המשפטית
וינשל עסק רבות במשפטי קרקעות שונים כמו גם ניהול משא ומתן על רכישתן באופן עצמאי (כאדמות חניתה שנקנו בידי אחיו אליעזר וינשל)[5]. וינשל היה יועץ משפטי של גופים כלכליים גדולים, בהם ממגורות דגון, שבהן שימש דירקטור וחברת הכשרת היישוב שעסק בשירותה ברכישת קרקעות בגליל[6]. ב-1931 מונה ליועץ המשפטי של עיריית חיפה, ושימש בתפקיד זה שנים רבות.
היה ממייסדי אגודת עורכי הדין העבריים בחיפה וראש לשכת הסתדרות עורכי הדין בישראל (אחד הגופים שקדם ללשכת עורכי הדין בישראל).
וינשל היה מועמד להרכב הראשון של בית המשפט העליון[7][8] אך סירב ויותר מאוחר שימש עורך דינו של ד"ר ישראל שייב במאבק על זכותו של האחרון לשמש מורה[9].
היה חבר ועדת דורי לקביעת מבנה ההתאחדות לספורט בישראל[10] כנציג מכבי[11].
פעילותו הפוליטית
השתתף בוועידת היסוד של הסתדרות הסטודנטים הציונים "החבר" והיה לאחד ממנהיגיה.
ב-1925 היה בין מקימי המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ ביחד עם אחיו יעקב, בנימין זאב פון וייזל, ישראל בנימין רוזוב וארתור קסטלר. וינשל עמד בראש אגודת "זכותנו" שקמה ב-1926 במטרה להגן על זכויות היהודים, תושבי ארץ ישראל, מפני קיפוח מצד השלטון[12].
היה חבר ועד הקהילה בחיפה, חבר הוועד הפועל שלו, וחבר באספת הנבחרים השנייה והשלישית.
בסוף שנות השלושים עזב בשל חילוקי דעות את ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח), הצטרף להנהלת תנועת "בני-חורין" והגיש בשמהּ לממשלת בריטניה תזכיר המוקדש לפתרון בעיית ארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה דרש להקים חזית לאומית אחידה, להקים מורשון יישובי ולהכניס שיטת בחירות אזוריות במקום בחירות יחסיות המפצלות את הצבור. הרעיון נתקל בהתנגדות מפלגות שונות שראו בהקמת חזית לאומית אחידה סוף לדרכן העצמאית.
באוגוסט 1947 נעצר בידי השלטונות הבריטיים על פעילות פוליטית, והוחזק 40 יום במעצר במחנה המעצר בלטרון[13].
עיסוקו בעיתונות
ב-1916 היה עורכו של העיתון הלאומי היהודי "ההתעוררות" (Das Erwachen), שבו השתתפו טובי הסופרים היהודים. וינשל היה חבר מערכת "המבשר ליהודי קווקז" (בשפה הרוסית), שאביו היה עורכו, ופרסם בו שורת מאמרים המוקדשים לבעיות ההתיישבות העברית בא"י.
ב-19 בפברואר 1926 ייסד את עיתון "הצפון", שהיה המקומון הראשון בארץ ישראל (על אף שווינשל ייעד אותו גם לידיעות כל ארציות) והעיתון הרוויזיוניסטי הראשון בארץ ישראל[14]. העיתון ייצג אמנם את דעות התנועה, אך האחים וינשל היו בעליו ולפחות בתחילה הם נזהרו מכתיבת דעות אלו[15]. הוא הופיע תחילה כשבועון, ואחר כך כדו-שבועון עד לסגירתו ב-14 באוגוסט 1927[16] אחרי 99 גיליונות. העיתון היה הראשון בעל מדור ספורט מקיף. כיאה לעיתון רוויזיוניסטי המדור תקף את הפועל[17].
בשנת 1926 הקים עם ארתור קסטלר סוכנות ידיעות בחיפה[18].
ב-1936 חזר וינשל לנהל שבועון; הפעם את הירדן עיתונה הרשמי של התנועה. העיתון נסגר על ידי השלטונות הבריטיים.
על שמו רחוב בחיפה.
לקריאה נוספת
- 'וינשל, אברהם', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 199. (הספר בקטלוג ULI)
- נפתלי ליפשיץ, יצחק גנון, ראובן הכט (עורכים), אברהם וינשל: לקט כתבים לזכרו, חיפה: שקמונה בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, 1977.
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר אברהם וינשל", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 879
- משפחת וינשל, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- הצפון, בלקסיקון לתקשורת ועיתונות, העין השביעית
- ד"ר אברהם וינשל, דבר, 13 באוקטובר 1968
- אמציה פלד, רחוב אברהם ויינשל, בתוך "מדריך רחובות חיפה", באתר האינטרנט של עיריית חיפה
- אורי קיסרי, משפחה והשקפת עולם, מעריב, 21 בדצמבר 1962
- יוסף קיסטר, "הצפון" המקומון הראשון בארץ, קשר, 1990, מס' 782
הערות שוליים
- ^ עוד עליה ראו בדוד תדהר (עורך), "זינה וינשל", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 949
- ^ י. העליון, יוסף קיסרי ז"ל, מעריב, 31 בדצמבר 1963
- ^ כשם סבו מצד אביו.
- ^ לזוג בת נוספת - יהודית.
- ^ עודד ישראלי וצמרת אביבי, יעקב ברגר - נפגע למוות בלילה הראשון להקמת חניתה במצבות מדברות.
- ^ יוסי בן-ארצי, להפוך מדבר לכרמל, הוצאת מאגנס, 2004, עמ' 87
- ^ היוקם בית הדין העליון הקבוע על ידי מועצת המדינה הזמנית, על המשמר, 15 ביולי 1948
- ^ אליקים רובינשטיין, שלבי ההקמה של בית-המשפט העליון בתש"ח, שנה ראשונה לעצמאות 1948–1949, עורך: מרדכי נאור, יד בן צבי, עמ' 89
- ^ ניר קידר, הממלכתיות הרפובליקנית של בג"ץ ושל בן-גוריון, עיונים בתקומת ישראל 14, (2004), עמ' 135
- ^ אהרן להב, יורחבו סמכויות ועדות ההתאחדות שיורכבו על בסיס דמוקרטי, דבר, 24 בנובמבר 1963
- ^ מרדי נאור, הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי, מודן - הוצאה לאור והוצאת מערכות, 2012, עמ' 432
- ^ זאב ז'בוטינסקי, הרוויזיוניזם הציוני במאבקיו, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, עמ' 185
- ^ שמות העצורים, דבר, 6 באוגוסט 1947
- ^ פרוטוקול יום עיון בסוגיות בתולדות התנועה הרוויזיוניסטית בחיפה מטעם מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה .
- ^ אמיר גילת, צמיחתה של העיתונות המקומית הממסדית בחיפה, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת חיפה
- ^ חיים קאופמן, ייסודה של 'התאגדות הספורט הפועל', קתדרה יוני 1996
- ^ חיים קאופמן, ראשיתם של דיווחי הספורט בעיתונות העברית המנדטורית, בתנועה: כתב-עת למדעי החינוך הגופני והספורט, גיליון 1, אייר תשנ"ז מאי 1997
- ^ סוכנות מדינית לאומית "סמל", הצפון, 18 ביוני 1926
−
26926623אברהם וינשל