A&R
אמנים ורפרטואר (באנגלית: Artists and repertoire; בקיצור: A&R) היא חטיבה של חברת תקליטים או חברת הפצה של מוזיקה שאחראית על איתור כישרונות ופיקוח על ההתפתחות האמנותית של מוזיקאים (זמרים, נגנים, להקות וכו') ופזמונאים.[1] היא גם משמשת כמקשרת בין האמנים לבין חברת התקליטים או חברת ההפצה; כל פעילות שמערבת אמנים עד לנקודת יציאת האלבום נחשבת בדרך כלל תחת הסמכות והאחריות של A&R.
אחריות
מציאת טאלנטים
חטיבת A&R של חברת תקליטים אחראית על איתור מוזיקאים חדשים והבאת אותם אמנים לחברת התקליטים. צוותי A&R עשויים ללכת לשמוע להקות מתפתחות מנגנות במועדוני לילה ופסטיבלים כדי לחפש כישרונות. אנשי חטיבת A&R צפויים להבין את המגמות הנוכחיות של השוק ולהצליח למצוא אמנים שיצליחו מסחרית. מסיבה זו, אנשי A&R הם לעיתים קרובות צעירים ורבים מהם הם מוזיקאים בעצמם, עיתונאי מוזיקה או מפיקים מוזיקליים.[2]
בכיר ב-A&R מוסמך להציע חוזה הקלטות כמסמך לא פורמלי קצר הממסד את מערכת היחסים העסקית בין המוזיקאי לבין חברת התקליטים.[2] המשא ומתן על החוזה בפועל יתבצע בדרך כלל על ידי עורכי הדין שנשכרו על ידי הסוכן של המוזיקאי וחברת התקליטים.
מנהלי A&R מסתמכים בעיקר על ידיעות מפה לאוזן של מקורבים מהימנים, מבקרים ועמיתים עסקיים, ולא על קלטות דמו.[3] הם גם נוטים להעדיף את הלהקות שמנגנות באותה עיר של משרדי חברת התקליטים.[3]
פיקוח על תהליך ההקלטה
חטיבת A&R של חברת תקליטים מפקחת על סגנון המוזיקה ותהליך ההקלטה. זה כולל עזרה לאמן למצוא את המפיק המוזיקלי המתאים, קביעת זמן באולפן ההקלטות וייעוץ לאמן בכל ההיבטים של הקלטת חומרים איכותית. הם עובדים עם האמן כדי לבחור את השירים הטובים ביותר להקלטה. לאמנים שאינם כותבים מוזיקה משלהם, איש ה-A&R יסייע באיתור שירים, כותבי שירים ומעבדים. צוות ה-A&R יעזור למצוא נגנים להקלטה. מנהלי A&R מקיימים קשר עם עמיתיהם בחברות הוצאת מוזיקה כדי לקבל שירים וחומרים חדשים מפזמונאים ומפיקים.
כאשר השיר או האלבום מתקרב לסיום, מחלקת ה-A&R עובדת בשיתוף פעולה הדוק עם האמן כדי לקבוע האם הפרויקט מקובל על חברת התקליטים. תהליך זה עשוי לכלול הצעה שצריך לכתוב שירים חדשים, שהשירים צריכים עיבוד חדש, או שיש להקליט מחדש כמה שירים מאלבום. סוגיה מרכזית היא האם לאלבום יש סינגל: רצועה מסוימת שניתן להשתמש בה כדי לשווק את האלבום.
סיוע בשיווק וקידום
לאחר השלמת הפרויקט, מחלקת A&R מתייעצת עם מחלקות השיווק והקידום, עם האמן והצוות שלו כדי לבחור סינגל אחד או יותר שיסייעו בקידום האלבום.
היסטוריה והשפעה
הטעם של מנהלי A&R מסוימים השפיע על מהלך ההיסטוריה של המוזיקה. איש ה-A&R, ג'ון האמונד, גילה את בילי הולידיי, בוב דילן, אריתה פרנקלין וברוס ספרינגסטין. עמיתיו של האמונד היו בהתחלה סקפטיים כלפי האמנים הללו, כי נראה שאף אחד מהם לא יוצר מוזיקה "מסחרית". האינסטינקטים של האמונד התגלו כנכונים, והאמנים הללו מכרו מאות מיליוני אלבומים וסינגלים.[4] גארי גרש החתים את להקת נירוונה בחברת DGC רקורדס של דייוויד גפן בתקופה שבה מוזיקת רוק אלטרנטיבית לא נחשבה למסחרית.[5] גרש הצליח לשכנע את עמיתיו לקדם את האלבום למרות חששותיהם.[6] במקרים כאלה, אנשי A&R שינו באופן קיצוני את הכיוון של הסגנונות המוזיקליים הפופולריים ושינו מגמות בתעשיית המוזיקה העולמית.
עם זאת, סוג זה של איתור מוקדם הוא היוצא מן הכלל ולא הכלל. מבחינה היסטורית, מנהלי A&R נטו להחתים אמנים חדשים שמשתלבים בטרנדים האחרונים ושדומים למוזיקאים שמצליחים כיום. לדוגמה, איש ה-A&R של קולומביה רקורדס בשנות ה-50, מיץ' מילר, העדיף זמרי פופ מסורתיים כמו גאי מיטשל ופטי פייג', ודחה את המוזיקאים אלביס פרסלי ובאדי הולי.
הלך הרוח הזה של "טרנדיות" יצר כמה גלים של ז'אנרים קצרים, שהובילו לתפיסה של מוזיקאים שטחיים, כולל טין פופ (1998–2001), רוק אלטרנטיבי (1993–1996), גלאם מטאל (1986–1991) ודיסקו (1976–1978). מעקב אחר מגמות יכול להיות לא מועיל, מכיוון שלעיתים קרובות זה מוביל לקידום יתר ואחריו אנטגוניזם (כמו שקרה לז'אנר הדיסקו למשל). לקראת סוף חייו של כל גל או טרנד, חברות התקליטים מצאו את עצמן מתמודדות עם הפסדים עצומים, כשטעמם של הצרכנים משתנה. לדוגמה, בסוף גל הדיסקו ב-1978, מיליוני תקליטים הוחזרו על ידי קמעונאים לחברות ההפצה, מה שגרם למיתון עמוק בעסקי המוזיקה שנמשך עד שנת 1982, אז האלבום "Thriller" של מייקל ג'קסון החזיר סוף סוף את הציבור לחנויות התקליטים.
המהלך הכללי לעבר החתמות שמרניות ועסקיות יותר משנות ה-80 ואילך הפך לנורמה בתעשייה שבה הדמויות החזקות ביותר אינן עוד חובבי מוזיקה או אנשים עם רקע מוזיקלי אלא מנהלים עסקיים. באופן מסורתי מנהלי A&R היו מלחינים, מעבדים ומפיקים - ראשי אטלנטיק רקורדס ג'רי וקסלר ואהמט ארטגון היו מפיקים ומלחינים בהתאמה - אבל איש A&R עם יכולת וידע מוזיקלי הפך לדבר נדיר.[7]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Cook, Richard (2005). Richard Cook's Jazz Encyclopedia. London: Penguin Books. pp. 16. ISBN 0-141-00646-3.
- ^ 2.0 2.1 Albini 1993.
- ^ 3.0 3.1 Weissman 2003, p. 25.
- ^ Prial 2006.
- ^ Shoemer 1992.
- ^ Goldberg 2009, p. 179-180.
- ^ "Interview with Richard Niles". HitQuarters. 23 באפריל 2007. אורכב מ-המקור ב-29 במרץ 2012. נבדק ב-17 בנובמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה)
A&R35461294Q610225