12 שנים של עבדות (ספר)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | סולומון נורתאפ |
| איורים | לא ידוע |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | ביוגרפיה |
| הוצאה | |
| הוצאה | Derby & Miller , Auburn, New York |
| תאריך הוצאה | 1853 |
| מספר עמודים | 198 |
12 שנים של עבדות הוא ספר זיכרונות וסיפור עבדות מאת סולומון נורת'אפ האמריקני כפי שסופר ונערך על ידי דייוויד וילסון. נורת'אופ, אדם שחור שנולד חופשי במדינת ניו יורק, מפרט את המעמד בו פותה לנסוע ללוושינגטון הבירה, שם נחטף ונמכר לעבדות בדרום העמוק. הוא סבל כעבד במשך 12 שנים בלואיזיאנה בסופם הצליח לידע בחשאי את חבריו ובני משפחתו שבניו יורק על מצבו, מה שגרם לשחרורו על ידי הרשויות. סיפורו של נורת'ופ מספק פרטים נרחבים על שוקי העבדים בוושינגטון הבירה ובניו אורלינס, ומתאר באריכות את גידול הכותנה והסוכר ותנאי המחיה של העבדים במטעים המרכזיים של לואיזיאנה.
היצירה פורסמה שמונה שנים לפני מלחמת האזרחים על ידי דרבי & מילר מאובורן, ניו יורק, זמן קצר לאחר פרסום רב המכר של הרייט ביכר סטו, הבקתה של הדוד טום (1852), מה שהעניק לספר תמיכה עובדתית. ספרו של נורת'אפ, שהוקדש לסטו, מכר 30,000 עותקים, והפך לרב-מכר בפני עצמו.[1]
לאחר שפורסם בכמה מהדורות במאה ה -19 ואף צוטט בכמה עבודות מדעיות בנושא עבדות בארצות הברית, ספר הזכרונות נפל לתהום הנשיה במשך כמעט מאה שנה. הוא התגלה מחדש בהזדמנויות נפרדות על ידי שני היסטוריונים של לואיזיאנה, סו אקין (אנ') (אוניברסיטת לואיזיאנה באלכסנדריה (אנ')) וג'וזף לוגסון (אנ') (אוניברסיטת ניו אורלינס (אנ')).[2] בראשית שנות השישים פתחו במחקר משותף בו חזרו למסעו של סולומון נורת'ופ[3] וערכו יחד גרסה חדשה של הספר הכוללת הערות היסטוריות מקצועיות שפורסמה על ידי הוצאת אוניברסיטת לואיזיאנה (1968).[4]
תקציר
לסולומון נורת'ופ, תושב העיירה סרטוגה שבניו יורק, כושי חופשי, נגר וכנר מיומן, פנו ביום מן הימים שני מנהלי קרקס. הם הציעו לו עבודה קצרה ומשתלמת מאד כמוזיקאי במסגרת הקרקס הנודד שלהם. מבלי ליידע את אשתו ששהתה בעבודה בעיירה סמוכה, הוא נסע עמהם לוושינגטון הבירה. זמן קצר לאחר שהגיע לבירה, הוא התעורר ומצא את עצמו מסומם, כבול בתא עבדים. כשטען נורת'אפ כי הוא אדם חופשי, הוא הוכה והוזהר שלא להזכיר עוד את חייו החופשיים בניו יורק.
במהלך העברתו באוניה לניו אורלינס, בה נורת'אפ ועבדים שחורים אחרים נדבקו באבעבועות שחורות ואחד מהם מת, פנה נורת'אפ למלח חביב שישלח מכתב למשפחתו. המכתב הגיע בבטחה, אך מחוסר ידיעה על יעדו הסופי, משפחתו של נורת'אפ לא הצליחה לסייע.
הבעלים הראשון של נורת'אפ היה ויליאם הנסיך פורד, שניהל טחנת עצים באבו של הנהר האדום.[5] לאחר מכן היו לנורת'ופר כמה בעלים אחרים, פחות אנושיים מפורד. נגרותו וכישוריו האחרים תרמו לעיתים לכך שטיפלו בו באדיבות יחסית, אך במקרים אחרים הוא סבל מאכזריות קיצונית. בשתי הזדמנויות הותקף על ידי ג'ון טיביץ', אדם לבן אליו הוחכר, וכשניסה להגן על עצמו - נענש קשות. לאחר כשנתיים של שעבוד נמכר נורת'אפ לאדווין אפס, ברונית כותנה אכזרית. אפס החזיקה את נורת'ופ כעבד במשך 10 שנים, ובמהלכן שימש בתפקידים שונים בהם הוכרח לפקח על עבודתם של עבדים עמיתים ולהעניש אותם על התנהגות בלתי רצויה. בעודו במטע של אפס, נורת'אפ התיידד עם נערת עבדים בשם "פטסי", עליה הוא כותב בקצרה בספר.
ברוב שנות עבדותו מכן לא גילה שוב את ההיסטוריה האמיתית שלו כאדם חופשי לאף אחד, עבד או אדון. לבסוף חשף את סיפורו בפני סמואל בס, נגר לבן מקנדה שעבד במטעיה של אפס. בס שלח מכתבים לאשתו ולחבריו של נורת'אפ בסרטוגה, תוך סיכון עצמי גבוה. פארקר, בעל חנות לבן, קיבל את אחד המכתבים וביקש עזרה מהנרי ב' נורת'אפ, עורך דין ופוליטיקאי לבן שמשפחתו שחררה מעבדות את אביו של סולומון נורת'ופ ובינם לבין סלומון הייתה ידידות ארוכת שנים, והנרי יצר קשר עם פקידי מדינת ניו יורק. מכח חוק משנת 1840 למימון הצלת אזרחים שנחטפו לעבדות, הטיל המושל על הנרי לנסוע ללואיזיאנה ולפעול עם גורמי אכיפת החוק כדי לשחרר את סלומון. בלואיזיאנה שכר הנרי את עורך הדין המקומי של אבוילס, ג'ון פ. וודיל, כדי להביא לשחרורו של סולומון נורת'ופ. [6] לאחר מגוון סיבוכים בירוקרטיים וחיפושים נרחבים, הצליח עורך הדין לאתר את סלומון ולשחרר אותו מהמטע. בהמשך הגיש נורת'אפ תביעה נגד מי שמכרו לעבדות, אך לא הצליח בתביעתו. הוא חזר לניו יורק והתאחד שם עם משפחתו.
ערכה ההיסטורי של היצירה
לעתים קרובות הועלו שאלות בנוגע לדיוק או לאותנטיות של ספרים על עבדות, כולל סיפורי עבדים. מבקרים רבים ציינו נקודות דמיון בין ספריו של נורת'ופ ושל הארייט ביצ'ר סטואו ביצירה אוהל הדוד טום' במטרה לערער על אמינותו. סטואו עצמה התייחסה לסיפורו שהתפרסם בעיתונות וכתבה,
תיאורו של נורת'אפ מאשר את התיאור הבדיוני של הספר "אוהל הדוד תום" על התנאים עמהם התמודדו העבדים בלואיזיאנה, שכן האזור בו שועבד נורת'אפ היה קרוב לתפאורה הבדיונית של מטע סיימון לגרי על הנהר האדום. מאידך, ישנן טענות המופיעות ב"אוהל הדוד תום" שאינן מתוארות אצל נורת'אפ, לדוגמה, ההתמקדות באופן שבו מערכת המשפט מונעת מאדונים אדיבים להתייחס לעבדים בצורה טובה, ואיך היא משחררת בעלים אכזריים מהתחייבויות לטיפול שלהם בעבדים.[7]
אריק הרשטל כתב על יצירה זו כי "סיפורי העבדים מעולם לא נועדו לתת מבט אוביקטיבי. הם נועדו להתנגדות השכבות החלשות להתעמרות הממסד."[8] הרשטל מדגיש כי נורת'אופ הביע חמלה בחשבונו, וציטט אותו: "זו לא אשמתו של בעל העבדים שהוא נוהג באכזריות", כותב נורת'אפ, "זו אשמת המערכת שבה הוא חי".[9]
התיאור בגוף ראשון של שתים עשרה שנות השעבוד של נורת'ופ משך את תשומת הלב בוויכוח הפוליטי הלאומי על העבדות שהתקיים בשנים שקדמו למלחמת האזרחים. הוא קיבל את תשומת ליבם של עיתונים גדולים בצפון ארה"ב, ארגונים נגד עבדות וקבוצות אוונגליסטיות. הוא "מכר פי שלושה עותקים ממה שמכר ספרו של פרדריק דאגלס בשנתיים הראשונות להפצתו."[9]
נורת'אפ מתאר את חיי היומיום של העבדים בבאיו בוף, לואיזיאנה, את תזונתם ותנאי החיים שלהם, את היחסים בין אדון לעבד ואת מעלליהם של לוכדי העבדים. במידה מסוימת דומה סיפורו לאלה של סופרים אחרים שנמלטו מעבדות, כמו פרדריק דאגלס, הרייט ג'ייקובס ווויליאם וולס בראון. עם זאת נורת'אופ שונה מהם בהיותו אדם חופשי מהצפון שנחטף לעבדות. נקודת המבט שלו מתמקדת בהשוואה בין מה שחווה לבין מה שידע על עבדות כשחי כאדם חופשי. אמנם היו מאות חטיפות כאלה, אך הוא היה בין האנשים היחידים שזכו לשוב לחופש.[10]
ההיסטוריונים של העבדות בראשית אמצע המאה העשרים, קנת סטאמפ, סטנלי אלקינס ואולריך בונל פיליפס, אישרו את הדיוק ההיסטורי של הספר. אקין ולוגסון כתבו ב -1968: "בשורה התחתונה, [הסיפור] ראוי לאמון, לא רק משום שנדמה כי [נורת'אפ] מתאר תיאור הגיוני, ולא רק משום שהוא מעטר את סיפורו בפרטים משכנעים, אלא לאור זאת שלגבי כמה מן האירועים המתוארים קיימות אינדיקציות מאמתות, כמו תכתובות, רשומות ויומני מכירת עבדים.[11]
בעוד 12 שנים של עבדות היא הדוגמה המפורסמת ביותר למישהו שנחטף ושוחרר מאוחר יותר - גם אם באמצעות מאמצים יוצאי דופן - מקרים דומים כבר הוצגו על ידי היסטוריונים. מרבית תיקי בית המשפט הידועים של תביעות חופש מצד קורבנות חטיפה הוגשו בניו אורלינס, אם כי חלקם היו במדינות גובלות כמו מיזורי. תביעה כזו הוגשה בטסקלוסה (אלבמה), שם נמכר קורנליוס סינקלייר, שחור חופשי מפילדלפיה (פנסילבניה), לאחר שנחטף באוגוסט 1825 והובל דרומה עם כמה שחורים חופשיים צעירים יותר.[12] בסך הכל כעשרים שחורים צעירים נעלמו מאזור הקיץ בפילדלפיה, חלק מהם נמכרו לעבדות במיסיסיפי.[12][13] בעזרת התערבותו של ראש עיריית פילדלפיה ג'וזף ווטסון, רוב החטופים הוחזרו חופשיים לפילדלפיה עד יוני 1826, אך העבדות של סינקלייר הייתה ארוכה יותר. הוא שוחרר בשנת 1827 בפסק דין של חבר מושבעים לבנים.[13]
הוצאה מחדש
לאחר הדפסות נוספות במאה ה -19, הספר הודפס במהדורה מורחבת ומדויקת ב 1968,[14] על ידי ההיסטוריונים ג'וזף לוגסון וסו אקין. הבעלים של המהדורה הראשונה הראה לאקין, אז ילדה בלואיזיאנה, את הספר, כשמצא אותו בבית מטעים נטוש.
כעבור שנים, לוגדסון, שהיה תלמיד ממשפחה לואיזיאנית ותיקה, הביא לשיעור עותק של הספר המקורי משנת 1853; שהייה בבעלות משפחתו במשך יותר ממאה שנה. לוגדסון ואייקין בחנו יחד את תיאוריו של נורת'אפ, אימתו אותם דרך רישומי מכירות העבדים של וושינגטון, די.סי. וניו אורלינס ותיעודים רשמיים נוספים ממדינת המוצא שלו, ניו יורק, כמו הצו שהוציא לחרות את אביו של נורת'ופ, ורישומי בית משפט בהם מופיעים חזרתו לחופשי של סלומון עצמו ותביעותיו נגד חוטפיו. הם חזרו על מסלול מסעו במדינת המטעים של באו בוף במרכז לואיזיאנה. בשנת 1968 פרסמו את המהדורה המדוייקת והמקצועית של הספר המקורי על ידי הוצאת אוניברסיטת לואיזיאנה, ששפכה אור חדש על תיאוריו של נורת'ופ וביססה את חשיבותו ההיסטורית. ספר זה נמצא בשימוש נרחב על ידי חוקרים וסטודנטים במשך למעלה מ-40 שנה.
בשנת 1998 הוזמן לוגדסון על ידי חוקרים ניו יורקים להשתתף בחיפוש אחר קברו של סלומון. מזג אוויר גרוע מנע את החיפוש באותה שנה, ולוגסון נפטר ביוני 1999 לאחר מכן. בשנת 2007, זמן קצר לפני מותה בגיל 90, השלימה אקין גרסה מעודכנת ומורחבת של ספרם; הוא כולל יותר מ -150 עמודים של חומר רקע חדש, מפות ותצלומים. בשנת 2013 יצאו לכבודה גרסה אלקטרונית ומהדורת שמע של הספר. אוסף סו אקין חשוף למחקר היסטוריוני וארכיוני באוניברסיטת לואיזיאנה באלכסנדריה, לואיזיאנה. הארכיון של ג'וזף לוגסון זמין בבאוניברסיטת ניו אורלינס.
ההיסטוריון ג'סי הולנד ציין בראיון בשנת 2009 כי הסתמך על ספר הזיכרונות של נורת'אפ כדי לזהות את מיקומם של כמה משווקי העבדים בבירה. הולנד חקר גם את תפקידי העבדים האפרו-אמריקנים, שכפועלים מיומנים סייעו בבניית כמה ממבני הציבור החשובים בוושינגטון, כולל הקפיטול וחלק מבנין ההנהלה המקורי.[15]
קישורים חיצוניים
- קנלר, מייקל. "סולומון נורת'אפ: מחופש לעבדות לחירות שוב", עבדות באמריקה
- "נחטף ונמכר לעבדות: סיפורו של סלומון נורת'אפ", טרק ארצות הברית, אודיסיאה (משלים את תכנית הלימודים בהיסטוריה לתלמידי חטיבות הביניים והתיכון)
- "New York: Solomon Northup Day – A Celebration of Freedom (Local Legacies: Celebrating Community Roots)". Library of Congress. נבדק ב-2012-04-09.
- "סולומון נורת'אפ ", לימודי eBlack
- שיעור EDSITEment שתים עשרה שנים לעבדים: ניתוח נרטיבים לעבדים
- שיעור המחקר שתים עשרה שנים לעבדים: האם המקרה של סולומון נורת'אפ היה יוצא דופן?
הערות שוליים
- ^ Northup, Solomon. Twelve Years a Slave: Summary, online text at Documenting the American South, University of North Carolina, accessed 19 July 2012
- ^ "'12 Years a Slave' prompts effort to recognize work of UNO historian in reviving tale". Nola.com. נבדק ב-2013-09-27.
- ^ "An Escape From Slavery, Now a Movie, Has Long Intrigued Historians". The New York Times. נבדק ב-2013-09-26.
- ^ "Twelve Years A Slave by Solomon Northup". Lsupress.org. נבדק ב-2013-09-26.
- ^ Ford became a leader of the Restoration Movement in Louisiana as he and his Baptist congregation were influenced by the writings of Alexander Campbell.
- ^ Melancon, Meredith. "Avoyelles Parish Courthouse, Marksville". Acadiana Historical. Robert Carriker. אורכב מ-המקור ב-28 בפברואר 2014. נבדק ב-28 בפברואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Stowe, H. B. A Key to Uncle Tom's Cabin, Inkling Books, 2005 (reprint), p.245
- ^ Eric Herschtal, "The Passion of Solomon Northup" The New York Times
- ^ 9.0 9.1 Eric Herschtal, "The Passion of Solomon Northup" The New York Times
- ^ Northup, Solomon. Twelve Years a Slave: Summary, online text at Documenting the American South, University of North Carolina, accessed 19 July 2012
- ^ Northup, Solomon; edited by, Sue Eakin; Joseph Logsdon (1968). Twelve Years a Slave. Baton Rouge: Louisiana State University Press. pp. x' and xvi. ISBN 0807101508.
{{cite book}}:|last2=has generic name (עזרה) - ^ 12.0 12.1 Judson E. Crump and Alfred L. Brophy, "Cornelius Sinclair's Odyssey: Freedom, Slavery, and Freedom Again in the Old South", Social Science Research Network, July 2014, UNC Legal Studies Research Paper No. 2469529, accessed 16 April 2015.
- ^ 13.0 13.1 John Henderson, Joseph Watson, Job Brown, Thomas Bradford Junr., R. L. Kennon, Joshua Boucher, H. V. Somerville and Eric Ledell Smith, Notes and Documents: "Rescuing African American Kidnapping Victims in Philadelphia as Documented in the Joseph Watson Papers", Pennsylvania Magazine of History and Biography, Vol. 129 (2008), pp. 317, 330-332
- ^ "Twelve Years A Slave by Solomon Northup". Lsupress.org. נבדק ב-2013-09-26.
- ^ "Jesse Holland on How Slaves Built the White House and the US Capitol". Democracynow.org. נבדק ב-2012-04-09.
