תקנות הגאונים
| תקנות | |
|---|---|
|
תקנות הגאונים הם תקנות שתוקנו במהלך 500 השנים בערך שלאחר תקופת התלמוד - במהלך תקופות הסבוראים והגאונים. תקנות אלו כוללות חידושים שלא היו כתובים בתלמוד ואף תוספות על דין התלמוד לאור הנסיבות. תקנות אלה שייכות לסוג ביניים של סמכות הלכתית; מחד, קדמו להן תקנות חז"ל שמקור הסמכות שלהן היה התלמוד הבבלי והספרות ההלכתית שקדמה לו, שהיו בלתי ניתנים לערעור, ואילו לאחריהן בוזרו הסמכויות לכל קהילות ישראל, כך שתקנות הגאונים מהוות סוגה שהגדרת מקור סמכותה אינה חד-משמעית.
מקרה פרטי של תקנות בעלות מעמד מיוחד הוא חרם דרבנו גרשום. תקנות אלה תוקנו בתפר שבין תקופת הגאונים לתקופה בה תוקנו תקנות הקהילה, אך למרות זאת הן זכו למעמד שפשט בכל תפוצות ישראל, ובמידה מסוימת אף יותר מזה שזכו לו תקנות הגאונים.[1]
הגדרה
קיים חוסר בהירות באשר להגדרת תקנה של הגאונים. אין קובץ הלכתי אחיד מתקופת הגאונים ונותרה בידינו רק ספרות שו"ת מתקופה זו, שגם היא חסרה ומקוטעת. פעמים שתקנות אלה נודעות רק מפי השמועה או באמצעות ספרות הלכתית מאוחרת יותר מתקופת הראשונים, אך בשום אופן אין לה מעמד הלכתי-משפטי מסודר ומוגדר. בהתאם לכך נעשו ניסיונות שונים לכמת את תקנות הגאונים, וההבדלים ביניהם משמעותיים ביותר; החל מהטענה כי הגאונים תקנו 2 תקנות בלבד,[2] 19 תקנות,[3] והאומדן המרחיב יותר של 97 תקנות.[4]
בעקבות חוסר בהירות זה קיימים דינים שונים שמעמדם ההלכתי בתחום אפור; כך לדוגמה הדין שמותר להטיל חרם על אדם שטוען טענת שקר בבית דין, מוגדר על ידי הרמב"ם כ”תקנה קלה שתקנוה הגאונים האחרונים... ואין מעכבים שבועתו של זה מפני תקנה זו הקלה.”[5] עולה מכאן כי תקנת הגאונים אינה מונח פורמלי וקשיח בעל כללים מחייבים, כמו תקנת חכמים, אלא מונח תלוי־הקשר שכלליו יכולים להשתנות בהתאם לנסיבות.
רקע היסטורי
לאחר תקופת התלמוד, לאמצע שנות ה-ד'ר', הפך התלמוד הבבלי למקור סמכות הלכתי בלעדי כלפיו היו מחויבים כל תפוצות ישראל, כפי שכתב הרמב"ם: ”כופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.”[6] לאור מעמד זה קיבלו תקנות חכמים מעמד מחייב ובלעדי.
תקופת הגאונים סמלה פתחה של תקופה בה לא היה מקור סמכות אחיד ובלעדי ובמהלך תקופה זו לא נוצר קודקס הלכתי מחייב. התקנות שתיקנו הגאונים חסרות הסמכות שיש לתלמוד, והן מהוות מענה לבעיות מסוימות שהתעוררו לאור הנסיבות החברתיות והכלכליות.[7]
עם זאת, תקנות הגאונים נתקנו במרכז הלכתי גאוגרפי אחד, שעמד בראש מדרגת הסמכות של פסיקת ההלכה בכל תפוצות ישראל - מרכז התורה בבבל שכלל את הישיבות השונות. זאת בשונה מתקנות הקהילה שהתפשטו לקראת תום המחצית הראשונה של האלף החמישי, אז חרב מרכז התורה בבבל וההלכה בוזרה ליחידות קהילתיות בתפוצות.[8]
זהות המתקנים
במונח "תקנות הגאונים" מתייחסים לתקנות שתוקנו גם על ידי הסבוראים, שחיו כ-200 שנה בסיום תקופת התלמוד.
ככלל, רוב התקנות אינן מיוחסות לגאון מסוים, אלא ידוע שכך הונהג על ידי הגאונים ראשי הישיבות בבבל, וכך מקובל לפסוק.[9] דבר זה בא לידי ביטוי בחיבורו של הרמב"ם, משנה תורה, בו הוא מביא בכמה מקומות דינים מתקנות הגאונים, אך אינו מייחס אותם לגאון מסוים.[10]
יש הטוענים כי תהליך תיקון התקנות היה משותף לשלושת הגופים החשובים שבבבל: שתי הישיבות הגדולות - סורא ופומבדיתא - ולראש הגולה. התקנה התגבשה בישיבות על ידי הגאונים ראשי הישיבות ובשיתוף עם החכמים, הועברה לאישור אצל ראש הגולה, והופצה במכתבים חתומים כתקנה מחייבת.[11] לעומת גישה זו, יש שגורסים כי התקנות התגבשו באופן תנועתי ומבוזר יותר. ייתכן אמנם כי היו תקנות חשובות שהתגבשו באורח רשמי, אולם תקנות רבות אחרות התפשטו אט אט מישיבה אחת עד שהכירו בה שאר האזורים.[12]
יש המתייחסים לתקנות הגאונים כאל תקנות שתוקנו על ידי גוף סטטוטורי בן 70 חברים, כמו הסנהדרין, ושבעקבות כך חלו באופן הלכתי-פורמלי על כל תפוצות ישראל.[13] למולם, הדעה הקיצונית השנייה, של הרב יצחק אייזיק הלוי, מכחישה את עצם קיום תופעה זו של תקנות הגאונים; לדבריו היו בסך הכול 2 תקנות, ורוב מוחלט של פעילות הגאונים התמקדה בפרשנות התלמוד ומתן תשובות הלכתיות על בסיס דימוי מלתא למלתא.[2] לעומת שתי גישות קיצוניות אלו, הגישה הרווחת גורסת כי הגאונים תיקנו כמה עשרות תקנות שפשטו במידה זו או אחרת בתפוצות ישראל, על אף שסמכותם הייתה פחותה מזו של התלמוד וודאי שפחותה גם מזו של הסנהדרין.[14]
”הגאונים שהסכימו ותקנו כמה תקנות וכל ישראל נוהגין על פיהם לפי שהיו כבית דין לישראל.”[15]
חרם דרבנו גרשום
ערך מורחב – חרם דרבנו גרשום
חרם דרבנו גרשום הוא שם כולל למספר תקנות שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה, מגדולי חכמי לותרינגיה וראש ישיבת מגנצא, בקהילות אשכנז. רבנו גרשום קבע את התקנות באזור שנת ד'תש"ס, וגזר עליהן בעונש חרם.
במספר התקנות ישנם מחלוקות רבים, ויש החולקים על תקנות שונות אם רבנו גרשם הינו המקור הראשון לתקנות אלו.
שלוש התקנות הידועות ביותר שמיוחסות לרבנו גרשום הן:
- איסור על נשיאת יותר מאישה אחת.
- איסור על גירוש אישה בעל כורחה.
- איסור על קריאת דברים השייכים לאחר ללא רשות.
נוסף על אלו, כלולות בחרם תקנות נוספות של רבנו גרשום.
לקריאה נוספת
- חיים טיקוצ'ינסקי, תקנות הגאונים, 1929 (בגרמנית); תורגם לעברית בידי מאיר חבצלת, ירושלים, תש"כ
- שמחה אסף, תקופת הגאונים וספרותה, ירושלים, תשט"ו
- הרב ישראל שצ'יפנסקי, התקנות בישראל (כרך ג' - "תקנות הגאונים"), הוצאת מוסד הרב קוק, 1992
- פרופ' אליאב שוחטמן, "לדרך קביעתן של תקנות הגאונים", בתוך: שנתון המשפט העברי (כרך יא-יב, עמ' 686-665), תשמ"ד-תשמ"ו
- ד"ר אהרון נחלון, קהל ותקנות קהל בתורתם של הגאונים, לפי תשובותיהם ודבריהם, המכון לחקר המשפט העברי, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2001[16]
קישורים חיצוניים
- ד"ר יהושע הורוביץ, בתי הדין בתקופת הגאונים, אתר דעת, במקור: מחניים, גיליון 13, תשנ"ו
- משה וייס, "תקנות הגאונים", בתוך: מבוא לתורה שבעל פה, Google Books
הערות שוליים
- ^ שו"ת הרא"ש, כלל מג, ח.
- ^ 2.0 2.1 הרב יצחק אייזיק הלוי, דורות ראשונים, חלק ג, תקופת הגאונים, פרק טו.
- ^ טיקוצ'ינסקי, מצוטט אצל שצ'יפנסקי, עמ' סב.
- ^ שצ'יפנסקי, עמ' סא.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות שלוחין ושותפין, פרק ג', הלכה י"א.
- ^ בהקדמה למשנה תורה.
- ^ שצ'יפנסקי, עמ' ב-ג.
- ^ שמחה אסף, עמ' סד; שצ'יפנסקי, עמ' ד.
- ^ כך זה ברוב גדול של התקנות, למעט כמה, כדוגמת תקנת "גט מורדת" (מר רבא גאון ומר רב הונא) וגביית חובות ממטלטלים של יתומים (מרב רב הונא ומרב רב ביבו הלוי); שצ'יפנסקי, עמ' ז.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות גזילה ואבידה, פרק ה', הלכה ו'; משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק י"א, הלכה י"א; משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, פרק ח', הלכה י"ב ובמקומות נוספים.
- ^ שמחה אסף, עמ' סב.
- ^ טיקוצ'ינסקי, עמ' 124.
- ^ צבי גרץ, דברי ימי ישראל, חלק ג, עמ' 137.
- ^ שמחה אסף, עמ' סא; שצ'יפנסקי, עמ' ב; טיקוצ'ינסקי, עמ' 10.
- ^ שו"ת הרשב"א, חלק ג, נ ע"א.
- ^ השופט משה דרורי כתב אודות ספר זה, כי הוא "מבוסס על עבודת הדוקטורט למשפטים של המחבר, שאושרה בשנת תשנ"ה, בהיותו בן 84, אך הוא לא זכה לראות את הספר מודפס והספר יצא לאור על ידי חבריו במכון לחקר המשפט העברי, בשנת תשס"א." (הבטחה מנהלית, אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, ת"א (י-ם) 1376/98).