תפירה איטית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תפירה איטית (אנגלית: Slow Stitch)[1], הוא השם שניתן בתחילת שנות ה-2000 ליצירת טקסטיל או עיבוד טקסטיל בעבודת כפיים בצורות מסורתיות ולא מתועשת, לשם קישוט, תיקון או ליצירת אמנות[2]. התנועה היא חלק מתנועת האטה, שבה אנשים החליטו להאט את קצב החיים, בבישול, בקניות והפסקת הבזבוז והנטיה להשתמש בבגדים שקנו לזמן מועט ולזרוק. התפירה האיטית קשורה לרעיונות של קיימות, מיחזור, וחשיבה וכיבוד העשייה בידיים והשתדלות לשוב ולהשתמש בבדים ובגדים שכבר אינם בשימוש[3]. תפירה איטית נחשבת כעיסוק מעורר קשיבות, ומאפשרת התרגעות והרפיה.

היסטוריה

במשך דורות רבים, בגדים לא היו קלים להשגה. אנשים השקיעו זמן רב בגידול צמחים או חיות שמסיביהם או צמרם יצרו חוטים. אחר כך בשיטות שונות יצרו מהם בגדים, וילאות, מצעים, ושאר מוצרי טקסטיל. בגלל העבודה הרבה שהושקעה בייצורם הם הועברו בירושה מדור לדור, השתמשו בהם עד שהתבלו, וגם לאחר מכן השתדלו להשתמש בכל קטע אפשרי.

המהפכה התעשייתית, אפשרה לאנשים ליהנות מבגדים מתועשים, שנתפרו מהר יותר במכונות תפירה ולכן עלו פחות מהתפורים ביד. לאנשים היו מעט יותר בגדים, אבל עדיין מחירם היה ניכר והשתדלו לנקותם, לתקנם, ולהשתמש בהם כמה שאפשר. בספרי תפירה, הקדישו פרקים מיוחדים להוראת תיקונים בצורה בלתי נראית לעין[4].

התיעוש המהיר ועליית הקפיטליזם, ואיתו מאות הפועלים שעבדו ימים ארוכים ומפרכים בתעשיות השונות, עוררו באנגליה את תנועת האמנויות והאומנויות שבין ראשוניה היה ויליאם מוריס. אנשי תנועת האמנויות והאומנויות טענו שיש לשוב ליצירת חפצים אומנתיים בעבודת כפיים, איטית יותר ולכן משמעותית יותר. אחת ההשפעות על תנועת האמנויות והאומנויות באה מהמפגש עם התרבות היפנית[5], שהיא אולי התרבות הראשונה שבה אומנות נתפסה כמבטאת ערכים אתיים של היוצרים ושל המצב שבו היוצר עובד. גם לתנועת התפירה האיטית העכשווית, יש שורשים רעיוניים יפניים[1].

בתרבות המערב רווח המושג של 'תיקון אמנותי', שהוא תיקון הבגד בצורה בלתי נראית לעין. משפחות העבירו בגדים ממבוגרים[6] לילד הראשון וממנו לצעיר ממנו[7]. נשים שינו את גובה המכפלת בהתאם לשינווי האופנה, ובחולצות גברים הפכו צווארונים שהתבלו. עד שנות ה-1960 באירופה ובארצות הברית[8], לא זרקו בגדים כי תיקונים היו יותר זולים מאשר בגדים חדשים. אך את התיקונים עשו בצורה נסתרת במה שמכונה תפר נסתר. בציורים מהמאות הקודמות[9] אפשר לראות נשים עסוקות באחד מתיקונים הנפוצים ביותר, איחוי[10] גרביים שלרוב נסרגו ביד, גרבי משי או ניילון של נשים נהגו להביא לחנות שבה ישבה אשה שבעזרת מחט חשמלית תיקנה אותן ב'תיקון אמנותי'. בעוד טלאים על בגדים נחשבו בתרבות המערבית כסימן של עוני, הרי השימוש בטלאים לייצור שמיכות ויצירות לקיר נחשבו ל'מלאכת מחשבת' מסורתית, אהובה ומכובדת, ובתחילת שנת ה-1970 אף קבלה אומנות זו מעמד של אמנות סיבים שהתחילה להיות מוצגת במוזיאונים.

לעומת זאת בתרבות המזרח אסיאתית קידשו את התיקונים והבליטו אותם. ביפן למשל, כלי חרס שבורים מודבקים קינצוגי ואף מוסיפים לעיתים צבע זהב למקום התיקון. בגדים מוטלאים בשיטות סאשיקו[11] ובורו על החלק החיצוני של הבגד ואף רוקמים עליהם לחיזוק, קישוט והבלטה. בהודו ההטלאה הקישוטית נקראת קנטה.

ספרי תפירה[4], עיתוני תפירה או סריגה ותעשייה שלמה של מוצרים לעידוד מלאכות היד המשיכו לעזור לנשים ליצור לעצמן במו ידיהן ביגוד, ומוצרי טקסטיל אחרים. עד שנות ה-90 של המאה ה-20 אפשר היה למצוא עיתוני נשים ולעיתים אף ספרי בישול שהכילו פרקים[12] או מאמרים עם הסברים כיצד לתקן ולשנות בגדים וכיצד לנקות אותם כך שיאריכו ימים. למשל בישראל ספר הבישול 'כך נבשל' בהוצאת 'ויצו' מכיל 'מדריך למשק הבית' ובו פרקים על הלבוש ודרכי הטיפול בו, הוראות כביסה, גניזת הבגדים מעונה לעונה וכיצד לנקות כתמים.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 התחילו תעשיות האופנה בייצור אופנה מהירה, זולה ומאיכות ירודה, ותעשיית הטקסטיל הפכה לאחד המזהמים הגדולים של כדור הארץ. חברות המיצרות בגדי אופנה מהירה נפטרות מבגדים שלא נמכרו ושולחות אותם למטמנות. על פי מחקרים שונים יש כיום פי 5 בגדים מאשר היו לסבינו, ואנשים רבים אינם לובשים אותם יותר מחמש פעמים[13] גם בגלל איכותם הירודה וגם כי האופנה המהירה משתנה במהירות ואנשים רוצים להיות חלק ממנה.

לצד זה קמה גם תעשייה גדולה של ייצור ומכירה של מוצרים חדשים ואופני יצירה חדשים[1] שעודדו את היוצרים והיוצרות לקנותם.

תפוצת הקורונה בעולם הביאה לכך שהמוני אנשים נסגרו בבתיהם לעיתים בלי מספיק בגדים ועם צורך ליצור[14], אנשים התחילו לתפור מסיכות מבד[15] ובגדים[16] עם בדים שהיו בבית, כמו מצעים, מפות שולחן, בגדים ישנים, ואלו הפכו לבגדים ממוחזרים.

תיוג ה'תפירה ביד' כ'תנועה'

גם אחרי המהפיכה התעשייתית, היו אנשים שמסיבות שונות המשיכו לתפור ביד או בשילוב של מכונת תפירה ועבודת ידיים בבית, אם לשם חסכון, ואם על מנת להיות ייחודיים. עד אמצע המאה ה-20 היו משפחות שהיו מזמינות תופרת הביתה לצורך תפירת שמלות לכל בנות המשפחה. כמו כן תמיד היו אנשים שראו בתפירה האישית או ב שינויי בגדים ישנים ובמיחזור המשביח שלהם את צורת הביטוי האמנותי שלהם. היו אלה אנשים שמאסו בבגדים המתועשים הדומים זה לזה ואשר נמכרים במאסות ונלבשים במאסות. בספרה Sewing Without a Pattern[17] כותבת פילס פיקארוטה (Phyllis Ficarotta) במבוא: אם מתלה אחר מתלה של בגדים הנראים אותו הדבר, גורם לך לתהות כיצד תבלטי משאר הקהל, מדוע אינך מעצבת ותופרת בעצמך את בגדייך?' לאחר מכן היא מסבירה כיצד בשיטה של תפירה ללא גזרות תעשייתיות אלא בהתאמה לגופן מובטח לתופרות כי בגדיהן יהיו ייחודיים.

בזמננו כשהכל מהיר ומתויג, גם האנשים שהתחילו להאט את הקצב הרגישו צורך לתייג את עצמם. באמצע שנות ה-1980, התחיל השף האיטלקי קרלו פטריני (Carlo Petrini)[18] את תנועת המזון האיטי (Slow Food), כהתנגדות לחברות המזון המהיר שלדעתו שוחקות את תרבות הבישול האיטלקית העתיקה. הוא דיבר על שימוש במזונות שגדלים בסביבה הקרובה למקום הבישול, בני קיימא, וכן על מודעות למורשת, וקשרים חזקים לתרבות ולקהילות מקומיות.

קרל הונור (Carl Honore)[1] הוציא ב-2004 את ספרו `In Praise of Slow' שבו הגדיר את תנועת ההאטה כמהפיכה תרבותית כנגד הרעיון ש'מהר יותר תמיד טוב יותר'. בספרו הוא כותב שתנועת ההאטה אינה בעד עשיית הכל באיטיות של שבלול, כמו שאינה ניסיון לודיטי לגרור את כל כדור הארץ חזרה לאוטופיה טרום תעשייתית מדומיינת. לדבריו, פילוסופית ההאטה יכולה להסתכם במילה אחת שיווי משקל[...] ניסיון לחיות במה שהמוזיקאים קוראים 'קצב מתאים' (tempo giusto).

תנועת המזון האיטי הובילה לתנועות האטה אחרות, כולל ערים איטיות[19], שכוונתן לעודד מקומות מחיה שקשובים לצורכי הדיירים ולשיפור איכות החיים. תנועת האופנה האיטית שקייט פלטצ'ר (Kate Fletcher) תיארה בספרה 'אופנה וטקסטילים ברי קיימא', עוסקת בעיצוב, ייצור, צרכנות וחיים טובים יותר.

בארצות הברית מרק ליפינסקי (Mark Lipinski)[20] טבע את המושג 'תנועת התפירה האיטית' כשליחות לעידוד מטליאות ורוקמות להאט את הקצב, כדי ליצור אמנות יותר משובחת. הוא לא שלל שימוש במכונת תפירה אבל הציע ליוצרות להקדיש לעצמן מקום וזמן לייצירה שתהיה משמעותית עבורן[21]. כאמור, התנועה אינה מטיפה לאיטיות לשם איטיות, אלא מדברת בזכות מציאת שיווי המשקל הנכון לכל אדם.

בארצות הברית ב-2007, מסבירה האמנית והכותבת איליין ליפסון (Elaine Lipson) בעלת רקע של תנועת המזון האורגני, את הרעיון של בד איטי וקושרת בין הרעיונות של תנועת המזון והטקסטיל במנשר הבד האיטי[22] (Slow Cloth Manifesto). במנשר שלה היא מסבירה שיוצר הבד האיטי מתרכז בתהליך היצירה, באיכות, בכשרון, בקהילה, בשמירת מסורות, וכן שהוא מביע כבוד למקוריות ולביטוי העצמי. היא גם כותבת שהבד האטי כולל את אריגה, סריגה, תפירה, רקמה, הטלאה, עיצוב אופנה, עיצוב טקסטיל, יצירת שטיחים, עבודות חרוזים, וכל צורה אחרת של עבודה בטקסטיל.

הקשר בין תפירה איטית ובריאות

התפירה האיטית נחשבת בעיני אנשים רבים כפעולה מרגיעה. שבה האשה או האיש יושבים ועוסקים בפעילות ידיים ומתמקדים בתפירת שתי פיסות בד או פיסת בד ובגד שהתבלה, ועל ידי הכנסת המחט לבד העברתה מתחת והוצאתה תוך שהיא גוררת אחריה חוט רקמה שבולט על רקע הבד. בספרה Slow Stitch and the art of Knowing yourself כותבת איבון פוקס[23] (Yvonne Fuchs) שלדבריה, לאחר שסגלה לעצמה את התפירה האיטית היא נרפאה מבעיות גופניות ונפשיות, והתפירה איפשרה לה מקום ועיסוק שישחררו אותה ממחויבויות ואילוצים.

תפירה איטית כזיכרון משפחתי

במשפחות שונות ברחבי העולם, נוהגים לתרום בגדים במצב טוב לצדקה, משפחות אחרות נוהגות או לשמור את בגדי הקרובים שנפטרו. יש משפחות בהן תופרים מבגדי הנפטרים צעצועים כגון בובות פרווה לנכדים.

סליה פים (Celia Pym)[24] כתבה בספר On Mending' stories of Damage and repair', תיאורים של בגדים שנשמרו במשפחתה. היא כותבת שתהליך האיחוי של בגד דומה לאיחוי הגוף ומזכיר לאנשים את קרוביהם וכי מבחינה לשונית אנו מדברים גם על איחוי הגוף[25].

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Claire Wellesley-Smith, Introduction, What is the Slow Movement and how does it relate to textiles, Practical and Beautiful, Japanese boro, SLOW STITCH Mindful and contemplative textile art, Batsford, United Kingdom: BATSFORD, 2015, עמ' 6,12,72,80, מסת"ב 9781849942997. (באנגלית)
  2. ^ Ruth woods, What is slow stitching? The mindful DIY craft you need to try., Craft School OZ, updated 13/10/2021, ‏20/3/2020 (באנגלית)
  3. ^ Brown Susan, Mathilda McQuaid, Reconsidering Materials, Reinvesting in Handwork, SCRAPS Fashion, Textiles, and Creative Reuse, 2019, New York USA: COOPER HEWITT, 2016, עמ' 20-47,77-117, מסת"ב 978-1-942303-17-6. (באנגלית)
  4. ^ 4.0 4.1 THE THREE R`S - REPAIRING, REMODELING, REMAKING & Invisible Patching, McCall`s SEWING in Colour, London: Hamlyn, 1964, עמ' 262,265, מסת"ב 0600024571. (באנגלית)
  5. ^ Edward Lucie-Smith, The Eastern World, The Story of CRAFT The Craftsman`s Role in Society, 1981, Ithaca, New york: Cornell/Phaidon, 1981, עמ' 90, מסת"ב 0-8014-1428-8. (באנגלית)
  6. ^ Donna Lawson, FOR KIDS: HANDSOME HAND-ME-DOWNS, OLDIES BUT GOODIES, New york: Butterick, 1977, עמ' 88-126, מסת"ב 0-88421-032-4. (באנגלית)
  7. ^ אסתר קל, השמלה הירוקה, לבת וגם לבן לא יזיק לדעת, חמישית, תל אביב: נ.טברסקי, עמ' 42. (בעברית)
  8. ^ Alison Gwilt, FASHION AND SUSTAINABILITY: REPAIRING THE CLOTHES WE WEAR, ACADEMIA, ‏2014 (באנגלית)
  9. ^ Kevin Carter, Woman Darning Socks – Adrian de Lelie 1817, Sifting the past, one Studing the past' one image at a time, ‏13/12/2012 (באנגלית)
  10. ^ Jamine Harding, How to Darn a Sock by Hand, bobvila, ‏29/12/2022 (באנגלית)
  11. ^ Karen KIM Matsunaga, Introduction:What is Sashiko, JAPANESE COUNTRY QUILTING Sashiko patterns and projects for Beginners, Tokyo: KODANSHA INTERNATIONAL, 1990, עמ' 7, מסת"ב 4-7700-1436-8(apan ). (באנגלית)
  12. ^ Jean Kinmond (ע), CARE & REPAIR, Collins Encyclopedia of HOME SEWING, עמ' 209, מסת"ב 0004346033
  13. ^ What`s wrong with the fashion industry, Sustain Your Style (באנגלית)
  14. ^ Nikki Sullivan, Hand stitching, the Slow Movement, and the time of COVID-19, STITCH & RESIST (באנגלית)
  15. ^ Coronavirus (COVID-19) – How to make a cloth mask, Australian Government Department of Health, ‏28/7/2020 (באנגלית)
  16. ^ Lucy Maguire, With Gen Z under lockdown, DIY fashion takes off, VOGUE Business, ‏4/5/2020 (באנגלית)
  17. ^ Phyllis Ficarotta, Before You begin, SEWING without a pattern, 1972, New York: Sterling, 1969, Little Craft Book, עמ' 5, מסת"ב 0-8069-5162-1. (באנגלית)
  18. ^ Carla A. Canonico, The Slow Stithing Movement and the Running Stitch, Life goes better needlework A NEEDLE PULLING THREAD, ‏15/5/2019 (באנגלית)
  19. ^ Slow cities and the slow movement, Slow Movement (באנגלית)
  20. ^ MARK LIPINSKI — MARCHING TO THE BEAT OF HIS OWN DRUMMER!, SCHMETZneedles, ‏26.2.2020 (באנגלית)
  21. ^ The SLOW STITCHING MOVEMENT, The SLOW STITCHING MOVEMENT, ‏2019 (באנגלית)
  22. ^ Elaine Lipson, The Slow Cloth Manifesto: An Alternative to the Politics of Prodution, University of Nebaraska Lincoln, ‏September 2012 (באנגלית)
  23. ^ Yvonne Fuchs, How this book came to be, Slow Stitch And The Art Of Knowing Yourself, A Mindful Journey Of Self - Discovery Through Stitching, United Kingdom: Lighting Source, עמ' iii, מסת"ב 9781716929526. (באנגלית)
  24. ^ Celia Pym, Mending and the body, On Mending Stories od damage and repair, עמ' 9-10, מסת"ב 978-1-912480-58-6. (באנגלית)
  25. ^ ליטל אשכנזי, שלוש דרכים יעילות לאיחוי שברים, באתר רעות תל אביב בית חולים שיקומי, ‏4.8.2022
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38521429תפירה איטית

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תפירה_איטית&oldid=2591359"