רב-לשוניות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תלת-לשוני)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלט בסינגפור הכתוב בארבע השפות הרשמיות במדינה: אנגלית, מנדרינית, טמילית ומלאית

רב־לשוניות היא מונח בבלשנות המתאר שתי תופעות:

  • אדם הדובר ברמה סבירה לפחות שתי שפות;
  • קהילה שבה נעשה שימוש במספר שפות.

בעולם ישנם יותר אנשים רב־לשוניים מאשר אנשים הדוברים שפה אחת בלבד[1].

אדם רב־לשוני

אדם רב־לשוני הוא אדם המסוגל לתקשר בעזרת יותר משפה אחת, בין אם בצורה פעילה (על ידי דיבור וכתיבה) ובין אם בצורה סבילה (על ידי האזנה וקריאה). ניתן לציין את מספר השפות שבהן מסוגל אדם לתקשר על ידי שימוש במונחים דו־לשוני לאדם המסוגל לתקשר בעזרת שתי שפות, תלת־לשוני לאדם המסוגל לתקשר באמצעות שלוש שפות וכך הלאה.

בהתאם למידת הגמישות של המשתמש במונח, ניתן להחשיב את "היכולת לתקשר" באמצעות שפה מסוימת ליכולת לתקשר באמצעותה ברמת שפת אם (לדוגמה, אדם הדובר רוסית ועברית ברמת שפת אם ייחשב כדו־לשוני); או להחשיב ידע בסיסי יותר (למשל, אדם הדובר עברית שוטפת ומבין אנגלית ברמה בסיסית ייחשב בהגדרה זו כאדם דו־לשוני). ההגדרה הראשונה היא הנפוצה יותר כאשר משתמשים במונח זה.

אנשים רב־לשוניים הם אנשים אשר רכשו שפה מסוימת בשנות ינקותם ושפה זו נקראת "שפת אם" (L1). שפת אם נרכשת בצורה לא־פורמלית, על ידי מנגנונים אנושיים טבעיים. אופן רכישתה של שפת אם נחקר באופן אינטנסיבי במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20, ועל אף ההתקדמות הרבה בהבנת התהליך, התמונה עדיין אינה שלמה. עדיין שוררת מחלוקת לגבי השאלה עד כמה נעשה תהליך הרכישה באופן אינטואיטיבי ועד כמה מעורבות בו התניות אופרנטיות (מידע נוסף בערכים: בלשנות גנרטיבית וביהביוריזם). בכל מקרה מוסכם כי רכישתה של שפת אם אפשרית עד תחילת ההתבגרות בערך. שפה שנייה (L2) נרכשת באמצעות חינוך פורמלי (בדרך כלל בבתי ספר בהם נלמדת שפה נוספת כשפה בינלאומית) או לאחר מעבר למגורים בקרב קהילה אחרת אשר דוברת שפה שונה (הגירה). רב לשוניות הוא שדה מחקר שנידון בספרות במשך עשרות שנים בתחומי הבלשנות, הפסיכולוגיה והחינוך. המונח רב לשוניות מתייחס גם לאדם רב לשוני וגם לקהילה רב לשונית. ניתן להגיד שתופעת הרב לשוניות נובעת בשל התלות הכלכלית בין מדינות, התפתחות אמצעי התקשורת, קלות הניידות בעולם וההגירה ממקום למקום. כל אלה מובילים למגעים בינלאומיים ובין –לשוניים. ההגדרה של רב לשוניות (multilingualism) המופיעה במסמכי האיחוד האירופי (2007) היא:”The ability of societies, institutions, groups and individuals to engage, on a regular basis, with more than one language in their day-to-day lives (p.6)‎”. אדם רב לשוני הוא כל אדם שמסוגל להפיק מבעים שלמים ובעלי משמעות בשתי שפות שונות או יותר, בין אם על ידי דיבור וכתיבה או על ידי האזנה וקריאה.

ישנן אבחנות בין סוגים שונים של רב-לשוניות: הראשונה מתארת מצב של שליטה ושימוש בשתי שפות שונות או יותר, הנרכשות באופן טבעי מרגע הלידה. בדרך כלל השפה בבית היא שפת המיעוט, השפה בחוץ היא שפת הרוב.

ניתן לסווג את הדו לשוניות על פי גיל התחלת החשיפה לכל אחת מהשפות, אופן לימוד השפות וכישוריו ויכולותיו של כל דובר בכל אחת מהשפות. ההבחנה לפי גיל החשיפה לשפה מסווגת לפי דו לשוניות בו זמנית, בה הילד נחשף לשתי השפות על ידי הוריו או דמות משמעותית בחייו לפני גיל 3, ודו לשוניות ברצף, בה הילד נחשף לשפה נוספת אחרי גיל 3. הבחנה נוספת נעשית לפי אופן הרכישה; רכישה טבעית לפני גיל 3, כבר מלידה ההורים מדברים עם הילד בשפת האם שלהם והילד נחשף לשפה אחרת במסגרת החינוכית. לימוד שפה שנייה, ילדים לומדים אנגלית בחוגים ובבית הספר אך אינם חיים בסביבה שדוברת את השפה. סיווג נוסף נעשה על פי יכולות ועושר בחשיפה לכל שפה; דו לשוניות חלקית, הילד יכול להבין את השפה אך לא לכתוב ולקרוא. דו לשוניות מלאה, לילד יש יכולת להבין, לכתוב ולקרוא בשפה.

ילדים הרוכשים שתי שפות בו־זמנית מכונים "דו־לשוניים סימולטניים". אף במקרה שלהם, שפה אחת היא בדרך-כלל השפה הדומיננטית יותר והיא זאת הנמצאת בשימוש רב יותר בשנות ילדותם. סוג זה של דו־לשוניות נוצר בדרך כלל כאשר את הילד מגדלים הורים דוברי שפות שונות, או כשהשפה שמדברים ההורים וקרובי המשפחה שונה מהשפה המדוברת בקהילה הרחבה יותר. לא ידוע על מגבלה על מספר השפות שיכול ילד לרכוש. ילד שגדל בסביבה שבה מדברים שלוש או ארבע שפות עשוי לרכוש את כולן כשפות אם, אם כי סביר שלא ישלוט בכולן באותה מידה. כמו כן, ברוב המקרים רכישת שתי שפות או יותר במקביל מאטה את תהליך הרכישה, כך שילדים רב-לשוניים סימולטניים מתחילים לדבר בגיל מאוחר יותר, ומגיעים לשליטה מלאה בשפות האם שלהם באיחור מסוים לעומת ילדים חד-לשוניים.

ילדים דו לשוניים בו זמניים נחשבו עד לפני 30 שנה כילדים עם עיכוב שפתי[2] אך במחקרים שנערכו נמצא כי לא קיים איחור ברכישת השפה אצל ילדים אלו מלבד היכולת להשתמש בצורני זמן- הטיה לזמנים ושימוש בפועלי עזר המציינים זמן. בנוסף נמצא כי אוצר המילים של ילדים אלו לרוב מצומצם יותר משל ילדים חד-לשוניים בשל מגבלת הזמן, כמות החשיפה והאיכות של החשיפה לכל שפה. מהשוואה שעשו בין שתי קבוצות האוכלוסייה, דו לשוניים בו זמניים וחד לשוניים, נמצא כי עד גיל שנתיים וחצי יש לילדים הדו לשוניים חסר בכל אחת מהשפות, אך אם מסתכלים על כמות אוצר המילים של ילדים אלו כמקשה אחת רואים כי לא קיים פער בין מכלול המילים שלהם מבחינת שימוש בשמות עצם, פעלים ותארים לבין  אוצר המילים של ילדים חד לשוניים. ניתן אף לראות כי ילדים דו לשוניים מבינים ומפיקים בשתי השפות יחד יותר מילים מאשר ילד חד-לשוני. חשוב לציין כי לא כך הדבר אצל ילדים שהוריהם אינם מודעים לחשיבות החשיפה לשתי השפות, או שלא פנויים להשקיע מאמץ בלימוד הילדים מילים בשתי השפות. אצל ילדים אלו יהיה פער גדול בכמות אוצר המילים בשתי השפות ביחס לחד לשוניים.

מבחינה מעשית נמצא כי ילדים דו לשוניים בני שנתיים-שלוש מסוגלים לזהות מיהו הדובר ולהתאים את השפה שלהם כלפי הדובר. כאשר הילדים באים במגע עם אדם שאינו מוכר להם לרוב ישלבו את שתי השפות יחד (Comeau & Genesee,2001). [דרוש מקור]. בנוסף נמצא כי ילדים אלו מסוגלים להבחין כבר בגיל שלוש האם הכשל בתקשורת נוצר עקב שימוש בשפה לא נכונה כלפי המאזין או שיש צורך לחזור על המשפט בשנית כדי שיבינו אותם.

מבחינת ההתפתחות הפונולוגית נמצא כי ילדים דו לשוניים מסוגלים להבחין כבר החל מגיל 5 חודשים באינטונציה של כל שפה וכבר החל מגיל שנה מסוגלים להשתמש בהנגנה של כל שפה בנפרד.

דו-לשוניות היא תופעה שכיחה ביותר בכל העולם. קיימים דיווחים על כך שמחצית מאוכלוסיות העולם היא דו-לשונית כלומר משתמשת בשתי שפות או יותר בתפקוד היומיום, ורובה עושה זאת מתקופת הילדות. קיימת הסכמה בקרב חוקרי השפות שהילדים שמגיל צעיר רוכשים באופן טבעי יותר משפה אחת, אינם שונים באופן משמעותי מילדים חד-לשוניים בדרך שבה לומדים את השפות.

שתי הקבוצות נותנות תשומת לב רבה לשפה הדבורה בסביבה שבה הם גדלים, והם מבחינים מוקדם יחסית שתשומה זו משתנה בהתאם לזהותו של הדובר, לעיתוי ולמיקום שבהם דברים נאמרים. וכמו הילדים החד-לשוניים, ילדים דו-לשוניים, נוטים לדבר בשפה שבה משתמשים אנשים סביבם. תופעת הדו-לשוניות מתקיימת בשתי צורות עיקריות: רכישה בו זמנית של שתי שפות או יותר ורכישה ברצף, כלומר שפה שנייה שנרכשת לאחר שפת האם.

מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים

גרעיני הבסיס אחראיים ללמידה ויישום של תמורות מורכבות בתגובות לגירויים, מהסוג הדרוש לשימוש בכללי הדקדוק של שפה[3]

במוחם של אנשים רב לשוניים, לגרעיני הבסיס יש תפקיד נוסף המתייחס לקבלת ההחלטות בנוגע לשפה בה יש להשתמש עבור סיטואציה מסוימת[3].

במוחו של אדם רב לשוני נצפתה פעילות עוצמתית יותר בעת ביצוע משימות הדורשות שימוש ביכולות שפתיות. כתוצאה מכך, באזורים אלו נוצרים יותר חומר אפור ולבן ולכן הם חזקים יותר מאשר אלו של אדם חד-לשוני. בין אזורים אלו בולטת האונה המצחית.

הפלסטיות של מוחם המתפתח המאפשרת להם להשתמש בשתי ההמיספרות בעת למידת שפה, ילדים מסוגלים ללמוד שפות בקלות יותר. בעת הבגרות, יכולות השפה הנרכשות מוטות בעיקר להמיספרה השמאלית. מחקרים מעידים שעקב כך, אנשים הלומדים שפה נוספת במהלך בגרותם נוטים להפגין התנהגות רציונלית יותר כאשר הם מתמודדים עם בעיות בשפה שאינה שפת האם המקורית שלהם.

קהילה רב־לשונית

שילוט תלת־לשוני, כדוגמת זה שבתמונה בירושלים, נפוץ מאד בקהילות רב־לשוניות

בעבר, בקהילות אשר היו מצויות באזורי השקה של שתי שפות או יותר, חל צורך של הקהילה לתקשר עם בני קהילות שונות הדוברות שפות שונות, בדרך כלל על מנת לקיים מסחר. הדבר הצריך את בני אותה קהילה לשלוט ברמה בסיסית לפחות ביותר משפה אחת. בימים שבהם כמעט לכל קהילה קטנה־יחסית הייתה שפה משלה, תופעת הרב־לשוניות הייתה הרבה יותר נרחבת מאשר בימינו. הדבר נכון גם בימינו במקומות כדוגמת הודו ואפריקה, בהם ישנן שפות רבות בשימוש. הבלשן אקהארד וולף (Ekkehard Wolff) מעריך כי כ־50% מאוכלוסיית אפריקה היא רב־לשונית[4].

בחברות רב־לשוניות, לא כל הדוברים הם בהכרח רב־לשוניים (יש לשים לב להבחנה בין שתי המשמעויות של המושג אשר נעשתה בתחילת ערך זה). כאשר כמעט כל הדוברים הם רב־לשוניים, ניתן לסווג את הקהילה בהתאם לחלוקה הפונקציונלית של השפות:

  • דיגלוסיה – מצב שבו בקהילה מסוימת שפה אחת נחשבת כשפה ה"עליונה", והיא השפה המדוברת במשלבים רשמיים והשפה האחרת (או מספר שפות אחרות) נחשבות כשפות ה"תחתונות", ומשתמשים בהן בהקשרים פאמיליאריים, בלתי־רשמיים. ההחלטה באשר לשימוש בשפה מסוימת על פני רעותה היא החלטה פונקציונלית.
  • בילינגואליזם – במקרה זה ההחלטה באשר לשימוש בשפה מסוימת על פני שפה אחרת אינה החלטה פונקציונלית, וכמעט שלא ניתן לדעת באילו מצבים ייעשה שימוש בשפה אחת ובאילו מצבים בשפה אחרת. מצב של אמבילינגואליזם טהור נדיר מאוד. במידה מסוימת, קהילת הדוברים בלוקסמבורג היא אמבילינגואלית, וכן קהילות רבות באזורי השקה של מספר שפות (למשל גבול גרמניההולנד).
  • רב־לשוניות חלקית – קהילה אשר בה דוברים מספר שפות, אך רוב הדוברים באוכלוסייה הם חד־לשוניים, מכיוון שאין אינטראקציה רבה בין החלקים השונים באוכלוסייה. זהו הסוג הנפוץ ביותר. בין הדוגמאות הקלאסיות לרב־לשוניות חלקית ניתן למצוא את אזור הבלקן, אוכלוסיית שווייץ ובמובן רחב יותר את תושבי האיחוד האירופי. ניתן אף לראות את אוכלוסיית ישראל כקהילה דו־לשונית חלקית, שבה ישנם דוברי עברית ודוברי ערבית, ורק מיעוטם שולטים בשתי השפות ברמה סבירה. דוגמה נוספת היא פפואה ניו גינאה, בה דבורות 839 שפות על ידי שבטים שונים, אך אחוז הבילינגואלים בה נמוך יחסית.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רב-לשוניות בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ De Bot, K and Kroll, J.K (2002). 'Psycholinguistics'. In N. Schmitt (Ed.) Applied Linguistics. Oxford University Press: London.
  2. ^ המאמר היכולות הלשוניות והחברתיות של ילדים חד-לשוניים ודו-לשוניים בגן חובה, מאת ד"ר אניטה רום וד"ר עדה בקר. המכללה לחינוך, אומנויות וטכנולוגיה סמינר הקיבוצים. תל אביב, 2009.
  3. ^ 3.0 3.1 Stocco, A., Yamasaki, B., Natalenko, R., & Prat, C. S. (2014). Bilingual brain training: A neurobiological framework of how bilingual experience improves executive function. International Journal of Bilingualism, 18(1), 67-92.
  4. ^ Wolff, Ekkehard (2000). Language and Society. In: Bernd Heine and Derek Nurse (Eds.) African Languages - An Introduction, 298-347. Cambridge University Press.


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0