תום העיוור
תומאס ויגינס, "תום העיוור" (Blind Tom Wiggins; 25 במאי 1849 - 14 ביוני 1908) היה עבד ממוצא אפרו-אמריקאי, עיוור מלידה ואוטיסט, שנתגלה כבעל כישרון יוצא דופן בנגינה והלחנה של יצירות לפסנתר. ויגינס סבל מתסמונת סוואנט - תסמונת נדירה הפוקדת אחד מתוך 16 מיליון מהלוקים באוטיזם, כאשר הלוקים בה מתאפיינים על ידי כישרון מיוחד בתחום ספציפי.
קורותיו
ויגינס נולד במחוז האריס, ג'ורג'יה במטעי וילי אדוארד ג'ורג' ונמכר ב-1850 יחד עם הוריו לגנרל בשם ג'יימס נייל בת'ון ששינה את שמו לתומאס גרין בת'ון או לפי מקורות אחרים לתומאס ויגינס בת'ון, מאוחר יותר כשהתפרסם קוצר שמו לתומאס ויגינס או "תום העיוור". בשל היותו עיוור, לא יכול היה ויגינס לבצע את העבודה הנדרשת בדרך כלל מעבדים ובעליו שקלו בתחילה להמיתו משום שלא היה לו ערך כלכלי לגביהם, אולם בסופו של דבר הותירוהו בחיים תוך שהם מאפשרים לו לשחק לבדו ולשוטט במטע שהשתייך לאדונו.
כבר בגיל מוקדם ביותר גילה ויגינס עניין בפסנתר לאחר שהאזין לנגינתן של בנותיו של בת'ון. לפי דיווחים שונים ויגינס, שהיה ככל הנראה בעל שמיעה מוזיקלית יוצאת מגדר הרגיל, זכה לראשונה בגישה אל הפסנתר בגיל 4. לפי המדווח בגיל 5 הלחין ויגינס את יצירתו הראשונה "סערת גשם" בהשראת הצליל של גשם סוחף שהומטר על גג מפח לו האזין. בת'ון שהבחין בכישרונו אפשר לו להתגורר בחדר סמוך למגורי המשפחה המצויד בפסנתר. ויגינס נהג לשבת בחדר זה ולהתאמן כ-12 שעות מדי יום בנגינה בפסנתר.
כבר בגיל צעיר ביותר (לפני שהחל לנגן) נהג תום לחקות את הצלילים בסביבתו כשהוא מחקה בצורה מושלמת צלילי קריאת תרנגול או שירת ציפורים. כאשר הושאר לבדו במטבח נהג לתופף על סירים ומחבתות ולגרור כיסאות על הרצפה על מנת להפיק צלילים שונים. בגיל 4 יכול היה לחזור בעל פה על שיחות שלמות ששמע עד 10 דקות של שיחה אבל התקשה לתקשר עם אנשים בצורה מילולית על מנת לספק את צרכיו הבסיסיים ביותר.
בהיותו בן 8 לקח בת'ון את "תום העיוור" למסע הופעות ברחבי ארצות הברית כשהוא מופיע לעיתים בתדירות של 4 פעמים ביום. מסע ההופעות נחל הצלחה מסחררת והכניס לבת'ון ולאמרגנו של תום סכום של מעל ל-100,000 דולר בשנה, סכום עצום באותה תקופה מה שהפך את תום לאחד הפסנתרנים המצליחים ביותר במאה ה-19. משפחתו של תום התעשרה הודות לתום בהון המוערך ב-750,000 דולר. האמרגן אוליבר שיווק את תום כסוג של פריק-שואו ההופך מחיה לאמן. בתקשורת הושווה תום לעיתים קרבות לדב, בבון או כלב מסטיף. בת'ון העסיק מוזיקאים מקצועיים שינגנו עבור תום שיכול היה בקלות לשחזר את נגינתם לעיתים קרובות לאחר שמיעה אחת בלבד. לפי המדווח הוא למד בעל פה כ-7,000 קטעים מוזיקליים כולל המנונים, שירים פופולריים, ואלסים ויצירות קלאסיות.
ב-1860 הופיע תום בבית הלבן לפני הנשיא ג'יימס ביוקנן והפך לאפרו-אמריקאי הראשון שהורשה להופיע בבית הלבן. הסופר הידוע מארק טוויין נכח ברבות מהופעותיו של תום העיוור במשך מספר עשורים ותיעד את התרשמויותיו. תום עצמו נהג לדבר על עצמו לעיתים קרובות בגוף שלישי (למשל "תום מרוצה ממך") והיה בעל מודעות מוגבלת בלבד למתרחש סביבו. נראה כי כישוריו של תום תרמו למאמץ המלחמתי של הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית כאשר שירו המפורסם ביותר "קרב מנזאס", מספר על ניצחונו של הדרום בקרב בול ראן משנת 1861. כתוצאה מכך סירבו עיתונים שחורים רבים מלשבח את תום כשהם מציגים אותו כמנציח סטריאוטיפים שליליים על אוכלוסיית האפרו-אמריקאים והדגישו כי הוא בסך הכל משמש כמקור רווח לבעלי עבדים.
ב-1866, בהיותו בן 16, לקח גנרל בת'ון את תום למסע הופעות מוצלח ביותר באירופה שתרם למוניטין הבינלאומי שלו כפסנתרן. ב-1875 העביר גנרל בת'ון את ניהול ענייניו המקצועיים של תום לידי בנו ג'ון בת'ון שהתלווה לתום במסע הופעות בן 8 שנים שערך ברחבי ארצות הברית.
המאבק על חזקתו של תום
ב-1882 התחתן ג'ון בת'ון עם בעלת האדמות שלו אליזה סטוצבאך שגילתה כישרון רב ביכולתה להשפיע ולמתן את מצבי הרוח ההפכפכים והעגמומיים של תום. עם זאת זמן קצר לאחר נישואיהם יצא ג'ון בת'ון למסע הופעות של 8 חודשים עם תום ברחבי ארצות הברית כשהוא נוטש למעשה את בת זוגו. כתוצאה מכך הגישה כנגדו אליזה תביעת גירושין, תום נשאר בחזקתו של ג'ון בת'ון אך אליזה לא ויתרה והתפתח בין השניים מאבק משפטי חריף על חזקתו של תום כאשר השופטים נוטים לטובתו של ג'ון.
ב-1884 נהרג ג'ון בתאונת רכבת ותום הוחזר על אף מחאותיה של אליזה לחזקתו של גנרל בת'ון שהתגורר עתה בווירג'יניה. אליזה לא ויתרה ותבעה את גנרל בת'ון כאשר אמו הזקנה של תום מצטרפת כצד בתביעה כנגד בת'ון. לאחר מאבק שהתנהל במספר בתי משפט זכתה לבסוף אליזה ב-1887 בחזקה על תום ושבה עמו לניו יורק. אמו של תום הצטרפה אליהם בתקווה לזכות בחלק מרווחיו של תום אולם לאחר שתקוותה נכזבה שבה לג'ורג'יה.
תום המשיך במסע הקונצרטים שלו וסיוריו ברחבי ארצות הברית במשך מספר שנים כשהוא מלווה על ידי אליזה ועורך הדין שלה (ומאוחר יותר בעלה) אלברכט לרץ'. בהיותו בסיור במערב פנסילבניה במאי 1889 במהלך שיטפון ג'ונסטאון (אנ') פשטה שמועה שהוא היה בין קרבנות האסון. שמועה זו נמשכה במשך מספר שנים על אף שתום המשיך בהופעותיו ברחבי המדינה כאשר חלק מהצופים טענו שהאדם שהופיע על במות הקונצרטים לא היה "תום האמיתי".
בשלב זה הציג תום את עצמו על הבמה בדרך כלל כאדם אחר כשהוא מחקה את מנהליו השונים במשך השנים בדברו על מצבו המנטלי בחוסר מודעות עצמית מוחלט. כפי שתואר על ידי וילה קאת'ר, עיתונאית שסיקרה קונצרט מסוג זה:
- "היה זה מחזה מוזר לראות אותו מדבר על הבמה בשפתיו שלו – דרך מילותיו של אדם אחר - כשהוא מציג עצמו ומדבר בשקט על פיגורו שלו. היה זה טירוף, מציאות גרוטסקית איומה שהייתה כלל בלתי נעימה. לכאורה אתה אמור לצחוק על מעשיו המוזרים של האדם, עם זאת המחזה בכללותו איננו מצחיק כלל. הדבר גורם לנו להיות קרובים מידי לדברים שאנו כאנשים שפויים איננו אוהבים לחשוב עליהם".
תום המשיך לסייר ברחבי ארצות הברית וככל הנראה גם להופיע עד 1894. לאחר מכן נתקלה אליזה בקשיים משפטיים בנוגע להמשך חזקתה בתום והפסיקה את מסע הופעותיו באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19.
שנותיו האחרונות
תום בילה את 4 השנים הבאות תחת חסותם של אליזה ובעלה שחילקו את זמנם בין ניו יורק וניו ג'רזי. ב-1903 ארגנה אליזה עבור תום מופע בתיאטרון וודוויל. המופע הוכתר בהצלחה והוא המשיך להופיע שם במשך כשנה עד שבריאותו החלה להדרדר. בדצמבר 1904 סבל תום משבץ שגרם לו לשיתוק חלקי מה שהוביל לקיצה של הקריירה המקצועית שלו והופעותיו הפומביות. לאחר מות בעלה עקרה אליזה יחד עם תום להובוקן, ניו ג'רזי. השניים נמנעו מלהופיע בפומבי, אם כי שכנים טענו ששמעו את תום מנגן במשך כל שעות היום והלילה. באפריל 1908 סבל תום משבץ חמור נוסף והלך לעולמו ב-14 ביוני 1908 בגיל 59 כשהוא אדם חופשי.
קישורים חיצוניים
- אתר לזכרו של תומאס ויגינס, הבלדה של "תום העיוור"
- "סערת הגשם" בביצועו של ג'ון דייוויס
29109250תום העיוור