תובענה ייצוגית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תובענה יצוגית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תובענה ייצוגית היא תביעה במשפט אזרחי שבה אדם יחיד תובע בשם קבוצה. התובענה הייצוגית מבוססת על מקרים בהם ישנם נפגעים רבים, אך לכל אחד מהם נגרם נזק קל ולכן לא כדאי לכל אחד מהנפגעים להגיש תביעה (עקב העלויות והטרחה הכרוכים בכך). התובענה הייצוגית מאפשרת לתובע הייצוגי (שהוא חלק מקבוצת הנפגעים) לתבוע בשם הקבוצה כולה ולקבל פיצוי מוגדל מיוחד עבור טרחתו. תביעות ייצוגיות מוגשות לרוב בעניינים כגון בנקאות, ניירות ערך, ביטוח, איכות הסביבה והגנת הצרכן. התובענה הייצוגית מאפשרת לנהל הליך משפטי שלא היה יוצא לפועל אם על כל אחד מהנפגעים היה לייצג את עצמו. בנוסף, היא חוסכת הוצאות התדיינות ועלויות מנהליות כיוון שמספר רב של תביעות מקובצות להליך אחד.

מכח תקנה 16[1] לעניין חוק תובענות יצוגיות[2], היועץ המשפטי לממשלה מקבל דווח על שלבי ההליך המרכזיים בכל תובענה שמתנהלת. בשל העניין הציבורי על היועץ המשפטי לממשלה לבדוק את הסדרי הפשרה המוגשים לבתי המשפט, ולחוות את עמדתו בטרם יינתן אישור השופט. היועץ המשפטי לממשלה בודק מכח תקנה זו, גם בקשות הסתלקות מהתביעה.

מטרת מוסד התובענה הייצוגית

התובענה הייצוגית נועדה לפתור את הכשל בו נגרם נזק רב, אך הוא מתפזר על פני מספר רב של נפגעים. לרוב הנזק נגרם על ידי גוף גדול וחזק (ממשלתי או מסחרי) שפגיעתו בכל אחד מהנפגעים קטנה כשלעצמה, ולא מצדיקה תביעה נפרדת של היחיד (בין אם מדובר בזוטי דברים ובין אם הזמן, המאמץ וההשקעה הכספית בתביעה פרטנית אינם כדאיים). על מנת להתגבר על קושי זה, התובענה הייצוגית מאפשרת לאזרח בודד לתבוע בשם קבוצת תובעים פוטנציאליים. הגשת תובענה כזו היא רבת משמעות ומשקל, שכן על אף שהנזק לכל אחד מהנפגעים קטן יחסית, במצטבר מדובר בסכומי פיצוי גבוהים ביותר.

התובענה הייצוגית היא מכשיר צרכני מהמעלה הראשונה, שנועד לאזן בין הכוחות הלא שוויוניים של האזרח/הצרכן הקטן אל מול גופי ענק, כגון: המדינה ורשויותיה, וחברות המספקות שירותים או מוכרות מוצרים לציבור.

מאפייני התובענה הייצוגית

אישור התובענה הייצוגית

תובענה ייצוגית מוגשת לבית המשפט ככל תובענה רגילה אחרת שמגיש יחיד לבית המשפט; אולם, על מנת לנהלה כייצוגית - ובכך נבדלת היא מכל תובענה אחרת - עליו להגיש גם "בקשה לאישור התובענה כייצוגית", ולקבל את אישורו של בית המשפט לנהלה כייצוגית, ורק לאחר אישורה תהפוך היא לתובענה ייצוגית, והתובע יהפוך לתובע ייצוגי.

במקרים רבים אישורה של תביעה כתובענה ייצוגית מביא לפשרה בין התובע הייצוגי לנתבע, בחסות בית המשפט, לפיצוי קבוצת התובעים היצוגיים. מכאן התפתחות מוסד הבקשה לאישור התובענה כייצוגית ותנאיה.

על מנת שתביעה תאושר להתברר כתובענה ייצוגית, צריכה היא לעבור משוכה לפיה בית המשפט יכריע אם ראויה היא להיות תובענה ייצוגית, במסגרתה על התובע והתובענה לעמוד במספר תנאים, בהם:

  • קיומה של "עילת תביעה אישית" לתובע הספציפי.
  • כי העילה מבוססת כדי כך שישנה "עילת תביעה לכאורה" לתובע הייצוגי. כאן בודק בית המשפט אם יש לתובע סיכוי לכאורה לזכות בסוף המשפט בתביעתו.
  • על בית המשפט להתרשם כי התובע מביא בפניו עילת תביעה "משותפת", המהווה בסיס משותף לתביעה של קבוצה גדולה של תובעים, לבד מהתובע הספציפי. עילת התובענה הייצוגית תתאפיין בדרך כלל בכך שהיא מביאה בפני בית המשפט מערכת עובדות המקיימות עילת תביעה טובה לקבוצה מסוימת של תובעים כנגד הנתבע, אלא שלכל תובע בנפרד אין עניין להגישה בנפרד מפאת סכומה הקטן או הטרחה הרבה הכרוכה בניהולה, בעוד שכקבוצה יש לה משמעות ניכרת. הגשת התובענה הייצוגית ובירורה ככזו פותרת את הכשל העומד ביסוד הגשת ההליך על ידי כל תובע בנפרד.
  • עוד יבדוק בית המשפט אם התובע הוא "תובע הולם" (קרי: אינו קנטרן, רודף פרסום, תובע סדרתי ועוד), כמו גם באי-כוחו, קרי עורכי דינו הם כאלה המסוגלים לעמוד במעמסה של תובענה ייצוגית וראויים לשאת בנטל מבחינת שמם הטוב וכדומה.
  • שהסעד הנתבע הוא סעד אחיד ומשותף לכלל התובעים הפוטנציאליים, ואין הוא מעורר בחינה נפרדת של כל פרט בתובענה.
  • עוד יבדוק בית המשפט כתנאי להגשת התביעה כי התובענה הוגשה בתום לב, ולמשל - אין כוונה נסתרת מאחרי התובענה למוטט או להתנקם או לסחוט את הנתבע הייצוגי.

בהרבה מקרים נגמרת התביעה הייצוגית עוד בשלביה המוקדמים בשל הסתלקות התובע הייצוגי מההליך. במקרה כזה על בית המשפט לוודא, שהנתבע לא העביר תמורה כספית לתובע, במסלול שאין בו שקיפות או שאיננו מוצדק מבחינת ציבור הניזוקים, אותו ביקש התובע לייצג. בית המשפט יבדוק האם ראוי להמשיך בתביעה, ויחליט בהתאם על אחת מארבע אופציות:

  • לדחות את ההסתלקות ולהכריח את התובע ובא כוחו להמשיך בתביעה בעל כורחם.
  • לקבל את ההסתלקות אך לחפש תובע ייצוגי חלופי שייצג את הקבוצה הנפגעת.
  • לקבל את ההסתלקות ולאשר את תנאי הגמול ושכר הטרחה שהוסכמו בין הצדדים.
  • לקבל את ההסתלקות אך להתערב בנוגע לסכומי הגמול ושכר הטרחה שסוכמו בין הצדדים.

הסעדים

בתובענה ייצוגית יכול התובע לבקש סעד המחייב את הנתבע כלפי קבוצה מוגדרת של אנשים, שהוחלט כי התובע ראוי לייצג, והוא סעד אחיד ומשותף לכלל התובעים הפוטנציאליים, למשל: צו מניעה, החזר כספי או פיצוי, ובלבד שהוא אחיד כלפי כל הקבוצה (כך, לדוגמה, יכול תובע אחד לתבוע חברה סלולרית שהעלתה שלא כדין את מחירי הקישוריות, ופסק הדין שיקבל יחייב את הנתבע כלפי כל מנויי החברה).

משמתקבלת תובענה ייצוגית, תיקבע בפסק דין הדרך שבה הנתבע הייצוגי יתקן את המעוות. בדרך כלל ייקבע מנגנון, בפיקוח התובע הייצוגי או בית המשפט, על מנת שכל בני קבוצת התובעים הייצוגיים יקבלו את המגיע להם מכוח התובענה, אף שלא היו צד לתובענה ולא השתתפו בהליכים.

פסק דין בתובענה ייצוגית - בין לקבלה ובין לדחייה - מחייב את כל חברי קבוצת התובעים המיוצגים, לטוב ולרע, בין שהיו צד לתובענה ובין אם לאו, ויוצר כלפיהם מעשה בית דין, במובן זה שאף אחד מהתובעים הפוטנציאליים הייצוגיים, על אף שלא היו צד לתובענה הייצוגית ולא השתתפו בהליכים, לא יוכל להגיש תביעה נפרדת בגין אותה עילת תביעה.

פיצוי התובע הייצוגי

אם התובענה הייצוגית מתקבלת (התובע זוכה), בית המשפט יקבע פיצוי מיוחד לתובע הייצוגי שיזם את התובענה בשם הקבוצה. זהו פיצוי הבא לפצות על הזמן והמשאבים שהושקעו על ידו, שלרוב עולים על הנזק הממשי שנגרם לו. פיצוי זה נועד להוות תמריץ לאנשים להגיש תביעות ייצוגיות, כיוון שעל אף שהיא דורשת השקעה רבה של משאבים, מדובר בפעולה יעילה אשר מביאה לתוצאה הוגנת.

כמו כן, ייפסק שכר טרחה לעורך הדין של התובע הייצוגי. גם שכר הטרחה הוא חלק מהפיצוי שעל הנתבע לשלם וזאת על מנת להקטין את העלויות שהתובע הייצוגי יישא בהן. שכר הטרחה שייפסק על ידי בית המשפט ייגזר מסכום הפיצוי שנפסק ביחס לכלל הקבוצה, ותוך התחשבות בנסיבות ניהולה ובירורה של התובענה.

כל אלה מהווים תמריץ חשוב להגשת תובענות ייצוגיות בידי תובע, לפתרון הכשל הטבוע בסוג זה של תביעות, שאחרת כל אחד מבני הקבוצה כלל לא היה מגיש את התובענה.

הבעייתיות בהסדרי הפשרה והפתרון בחוק

שתי בעיות עלולות להיווצר כתוצאה מהגעה להסדר פשרה: בעיית נציג וחשש מתביעות סרק.

בעיית הנציג

לתובע ולעורך דינו אינטרס שונה מזה של קבוצת התובעים אותם הם מייצגים. מאחר ששניהם נושאים בעלויות התביעה ועל גבם הסיכון, הם ייטו להסכים לפשרות נמוכות ולקבל את הפיצוי המגיע להם מבלי לחשוב על הסכום שבאמת היה ראוי לפצות את הקבוצה שניזוקה. כך נוצר מצב של תביעות בעלות עילות טובות ומבוססות אשר היו יכולות להעניק החזר משמעותי לנפגעים, אך בשל בעיית הנציג התביעה מגיעה לפשרה ומסתכמת בפיצוי זעיר בהרבה כשהתובע ובא כוחו קיבלו את מבוקשם.

הפתרון בחוק: כדי למנוע הסדרים הפוגעים באינטרס הציבורי, כגון סגירת תובענה בפיצוי גבוה לתובע, אך בפיצוי נמוך לכלל הניזוקים, החוק מחייב לעדכן את היועץ המשפטי לממשלה בפרטי ההליך כדי שיבדוק בקפידה כל ההסדר. ואמנם, על רקע זה היועץ המשפטי התנגד פעמים רבות להסדרים ומנע את אישורם. כך למשל התנגד להסדר בין חברת הוט לתובעים נגדה[3], התנגד להסדרים אליהם הגיעו חברות סלקום[4], פלאפון[5], בזק[6] עם תובעים נגדם.

תביעות סרק

בעיה נוספת שיוצרות הפשרות הרבות היא התמריץ להגשת תביעות סרק. כאשר תובעים ייצוגיים ועורכי דין רואים את הקלות בא ניתן להגיע לפיצוי כספי מספק, הדבר מהווה תמריץ להגשת תביעות ייצוגיות רבות כשבבסיסן אין עילה טובה ויכול להיות שדינן היה להידחות, אך מאחר שהחברה הנתבעת לרוב מגיעה לפשרה עוד לפני אישור התובענה כייצוגית, כדי להימנע מפרסום מידע שלה והוצאת שם רע, הן מסתיימות בפשרה לשביעות רצונם של התובע ועורך דינו. שוב נוצר מצב של עומס על בתי המשפט ושימוש לא נכון בכלי התובענה הייצוגית כשמדובר בתביעות סרק לא מועילות.

הפתרון בחוק: ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת אשרה העברה לקריאה שנייה ושלישית של תיקון לחוק. על פי התיקון תוטל אגרה חריגה בגובהה בעת הגשת תובענה יצוגית[7].

התפתחות מוסד התובענה הייצוגית בישראל

בעבר מוסד התובענה הייצוגית לא היה מפותח, והתאפשר, אך לא כל כך יושם, מכוח סעיף 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אולם, תקנה זו עוררה בעיות רבות להגשת תובענות ייצוגיות בשל התנאים המיוחדים הקבועים בה, ונוכח היותה חקיקת משנה ולא חוק של הכנסת (ראו ערך חקיקה בישראל).

בשנות ה-90 של המאה ה-20, עם השתכללות החיים המודרניים והיווצרות חברות הענק, התפתחו קבוצות גדולות של תובעים בעלי אינטרס מוגן זהה כלפי אישיות משפטית אחת. כל פרט מהקבוצה בנפרד לא היה מגיש תובענה לקיום עניינו בנפרד אך בשם כל הקבוצה היה צובר כוח מספיק לניהולה. כתוצאה מכך החלה הכנסת לגבש חוקים ספציפיים המסדירים את הזכות התנאים והפרוצדורה להגשת תובענות ייצוגיות בתחומים ייחודיים, למשל: בחוק הגנת הצרכן, בחוק הבנקאות, בחוק החברות, בחוק ההגבלים העסקיים וחוק ניירות ערך.

בבתי המשפט עלתה לא פעם השאלה אם הסדרי התובענה הייצוגית בחוקים המיוחדים מגבילים את עילות התובענה הייצוגית לחוקים הספציפיים, או שמא בעניינים שלא הוסדרו בחוקים אלה קנויה, עדיין, לבית המשפט הסמכות לדון בתובענה ייצוגית גם מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין ומכוח פסיקה ותיקה של בית המשפט העליון (הלכת פרנקישה). בסוגיה זו לא התקבלה הכרעה ברורה. בשנת 2005 נחלקו הדעות בבית המשפט העליון (5 שופטים), לגבי היכולת להגשת תובענה ייצוגית מכוח תקנה 29 במקום שאין עילה מכוח חוקים ספציפיים. דומה כי הנטייה היא לאפשר הגשת תביעות ייצוגיות אך ורק מכוח חוקים ספציפיים שהכנסת ייחדה אותם לכך במפורש ועדיין כלי התובענות הייצוגיות פעל לטובת הציבור[8].

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 אושרו והתקבלו מספר תובענות ייצוגיות.

בשנת 2006 נחקק בכנסת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, שמאפשר הגשת תובענות ייצוגיות במגוון נושאים:

דומה כי מאז תחילת המאה ה-21, זזה המטוטלת לכיוון מדיניות שעיקרה דחיית בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, משלא פעם נוצלו כאמצעי הפחדה וסחיטה כנגד גופים גדולים[9]. רוב התובענות אשר מקבלות אישור אינן מתבררות ולא מתנהל משפט לגביהן. במקום זאת הן מסתיימות בפשרה, אשר במסגרתה מוסכם על סכום פיצוי נמוך מהיקף התביעה, מבלי שיש בכך הודאה של הנתבע בטענות כנגדו. הסכם הפשרה (כולל הסכום המוצע) טעון אישור של בית המשפט בו מתנהלת התובענה.

בתובענה ייצוגית שהגיש דב כהנא נגד "כור תעשיות" בעניין עסקה למכירת חברת "מכתשים אגן תעשיות", שבשליטתה של "כור תעשיות", נקבע ביוני 2011 בהסכם פשרה ש"כור" תשלם לבעלי המניות האחרים סכום של 45 מיליון דולר. זהו סכום הפשרה הגבוה ביותר שהושג בתובענה ייצוגית בישראל.

עד שנת 2011 כמעט ולא נפסקו בישראל הוצאות משפט על מגישי תובענות ייצוגיות. אולם עם התגברות כמות התובענות, ובמיוחד תובענות שהוגשו באופן לקוי, החלו השופטים לפסוק הוצאות משפט על מגישי התובענות. במקרים בהם הוגשו תובענות ייצוגיות נגד חברות רבות במקביל, ההוצאות הגיעו לשיעורים גבוהים[10]. עם זאת, עדיין נקבע ש"בגדר הליכים המוגשים על ידי מי שיזם תובענה ייצוגית ואשר אינם הליכי סרק שהוגשו בחוסר תום לב הנטייה תהא, דרך כלל, לפסוק הוצאות על הצד המתון וזאת אפילו יידחה ההליך. כך, על מנת להימנע מהרתעה של תובעים ייצוגיים פוטנציאליים, ודומני כי הדברים יפים אף ביחס להליך ערעורי המוגש על ידי תובע ייצוגי"[11].

הקליניקה לתובענות ייצוגיות

הקליניקה לתובענות ייצוגיות היא גוף ללא מטרות רווח, הפועל מאז 2011, תחילה במרכז הבינתחומי-הרצליה ובשנתיים האחרונות באוניברסיטת תל אביב. הקליניקה פועלת ליישום מיטבי של התובענה הייצוגית, לאכיפת הוראות החוק, ולצמצום הקשיים העולים מן השימוש בתובענה הייצוגית. הקליניקה משלבת פעילות מעשית ואקדמית ומדי שנה לוקחים בה חלק כעשרים סטודנטים מצטיינים מהפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן באוניברסיטת תל אביב.

לקריאה נוספת

  • אביאל פלינט, חגי ויניצקי, תובענות ייצוגיות, הוצאת "נבו", 2017
  • אלון קלמנט, "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית", משפטים מא  5 (תשע"א).
  • רונן עדיני, "גם זו דרך לסיים- על הסדרי הסתלקות בתובענה ייצוגית" הפרקליט נא  3 (תשע"ב).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הודעת משרד המשפטים
  2. ^ http://www.nevo.co.il/law_html/Law01/999_586.htm#Seif25 חוק תובענות יצוגיות, תשס"ו 2006]
  3. ^ התנגדות היועץ המשפטי לממשלה להסדר עם הוט
  4. ^ התנגדות היועץ המשפטי לממשלה להסדר מול חברת סלקום
  5. ^ ספיר כלפון, ‏היועמ"ש נגד פשרה בייצוגית נגד פלאפון: "שתחזיר כסף", באתר גלובס, 6 ביולי 2015
  6. ^ שיתוף היועץ המשפטי בדיון הביאה לתיקון הסכם הפשרה. בית המשפט קבל את ההסכם המתוקן על אף שהיועץ המשפטי התנגד גם אליו
  7. ^ חדשות 2, ‏בקרוב: אלפי שקלים לתביעה ייצוגית, באתר ‏מאקו‏‏, ‏29 בנובמבר 2017‏
  8. ^ איתי הר אור, תובענה ייצוגית בטענה להטעיה, כלכליסט, 2.10.12
  9. ^ ענת רואה, לשופט נמאס מהייצוגיות, כלכליסט, 11.03.09
  10. ^ יסמין גואטה והילה רז, חושבים שתרוויחו מהגשת תביעה ייצוגית? זה עלול לעלות לכם ביוקר, באתר TheMarker‏, 14 באוקטובר 2012
  11. ^ עע"מ 2439/16 - א', החלטה מ-16 במאי 2016
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תובענה_ייצוגית&oldid=474938"