שעבוד צף

שעבוד צף (floating charge) הוא שעבוד על נכסים בלתי מוגדרים של חברה בע"מ או אגודה שיתופית. שעבוד זה "צף" עד שאירוע מסוים (לרוב פירוק החברה, אך גם מגוון אירועים אחרים, הנקבעים בתנאי השעבוד וקשורים בדרך כלל לחדלות פרעון של החברה) מביא להתגבשותו ולהתייחסותו לנכסים מסוימים העומדים לרשות החברה בעת קרות האירוע. מטרת השעבוד הצף היא מתן בטוחה ראויה לנושי החברה, תוך שלחברה יש חופש פעולה בנכסיה. בכך יתרונו של השעבוד הצף, מבחינת החברה, על השעבוד הקבוע.

שעבוד צף בדין הישראלי

בישראל, שעבוד צף מוגדר בסעיף 1, הוא סעיף ההגדרות, בפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. סעיף 1 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 מייבא את אותה הגדרה לתוכו.

סעיף 1 לפקודה קובע:

"שעבוד צף" - שעבוד על כל נכסיה ומפעלה של החברה או על מקצתם אותה שעה, כפי מצבם מזמן לזמן, אך בכפוף לסמכותה של החברה ליצור שעבודים מיוחדים על נכסיה או על מקצתם;

על פי המשפט האנגלי, היה שעבוד קבוע על נכס מסוים של חברה, לרוב נכס מקרקעין, גובר על שעבוד צף אף אם השעבוד הצף נרשם לפניו. סעיף 169 לפקודה, החל גם לאחר חקיקת חוק החברות, מסדיר מצבים של התנגשות בין שעבוד צף ושעבוד קבוע במספר מקרים. הוא קובע כי שעבוד צף המכיל הגבלה על זכות החברה ליצור שעבודים, שנרשם כדין, יגבר על שעבוד קבוע שנוצר בניגוד לאותה הגבלה לאחר הרישום. כן קובע הסעיף קדימה של שעבוד נכס שנעשה להבטחת אשראי שאיפשר רכישתו, על גבי שעבוד צף קודם.

עיקר פועלו של השעבוד הצף הוא ביצירת קדימות לבעליו בעת פירוק. כאמור, שעבוד צף עם הגבלה על יצירת שעבודים גובר, על פי סעיף 169 לפקודה, על שעבוד קבוע, לרבות משכנתא. אולם, שעבוד קבוע על נכס שנעשה להבטחת אשראי גובר על שעבוד צף קודם. בנוסף, שעבוד צף נמצא בסדר החלוקה מתחת לחובות בדין קדימה (לדוגמה, שכר עובדים).

חוק החברות כולל מספר התייחסויות למצב של שעבוד צף במיזוג חברות. על פי סעיף 325 לחוק, שעבוד צף בחברה אחת המתמזגת עם האחרת אינו גובר על שעבוד על נכסי החברה האחרת שנוצר קודם למיזוג.

בעת הבראת חברה, בית המשפט רשאי, לפי סעיף 350(ו) לחוק החברות, לגבש שעבוד צף לבקשת נושה. כמו כן, ניתן לאפשר לנושה לממש נכס מהנכסים שעליהם חל השעבוד הצף, בתנאים הנקובים בסעיף. סעדים אלו עשויים להינתן לנושה בתור הגנה הולמת על בטוחתו, אותה בדרך כלל לא ניתן לממש בעת הליך הבראת חברה, עקב הקפאת ההליכים.

ב-1968 קבע בית המשפט העליון כי לא ניתן לגבש שעבוד צף על נכסי יחיד. פסק דין זה עסק בהתחייבות שניתנה קודם לחקיקת חוק המשכון בשנת 1967. מאז, נשמעה הדעה כי על פי חוק המשכון ניתן לגבש שעבוד צף על נכסי יחיד. בשנת 2005 פסק בית המשפט המחוזי בירושלים כי בדומה למוסד אחריות נכסים במשפט התורני, ניתן לרשום שעבוד צף על נכסי יחיד. בערעור על פסק דין זה קבע בית המשפט העליון (ברוב קולות של השופטים אליעזר ריבלין ויוסף אלון ובניגוד לדעתו של השופט סלים ג'ובראן) כי לא ניתן לרשום שעבוד צף על נכסי יחיד. על פסק דין זה הוגשה בקשה לקיום דיון נוסף, שנדחתה על ידי הנשיאה דורית ביניש, בנימוק שפסק הדין של הרוב ממשיך את ההלכה הנוהגת במשך שנים רבות.

ראו גם

• אחריות נכסים (שעבוד בהלכה)

קישורים חיצוניים

• חוק החברות, התשנ"ט-1999

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.