כבשי עצרת

שני כבשים צעירים

כבשי עצרת
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק י"ח
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ה עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף י"ג עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ב עמוד א'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות תמידים ומוספין, פרק ח', הלכה ט"ו

כבשי עצרת הם שני כבשים שציוותה התורה להביא בחג השבועות יחד עם שני הלחם והוקרבו כקרבן שלמי ציבור.

בתורה

חובת הבאת הכבשים יחד עם שני הלחם מפורשת בתורה:

(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם וגו' (יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וגו' וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים

— ספר ויקרא, פרק כ"ג.

גיל הכבש

בהגדרת כבשים בני שנה, שמשמעותו להקריב את הכבש בתוך השנה הראשונה לחייו ולא לאחר מכן., נחלקו התנאים בברייתא: לפי רבי יהודה הנשיא ”כבשים בני שנה האמור בתורה שלש מאות וששים וחמשה כנגד ימות החמה” ולפי החכמים גיל הכבש אינו נקבע לפי מספר ימיו כלל אלא לפי לוח השנה היהודי, לדוגמא: אם נולד בא' בניסן, מותר להקריבו בא' בניסן לאחר שנה. גם אם אותה שנה היתה שנה מעוברת, הוא נחשב בן שנה רק לאחר 13 חודשים, לפי התאריך היהודי בו נולד.

גדר הקרבן

קרבן זה הינו היחיד שמוגדר כ"שלמי ציבור", והוקרב בחג השבועות "כי ביום הזה יש שלום וחיבור לעליונים עם התחתונים".

נחלקו שני ברייתות האם יש לקרבן זה גם הגדרה של קרבן חטאת מכיון שהוא בא לחובה ואם כן מחשבת שלא לשמה פוסלת בה, - כפי שמסר רב יצחק, או כפי הברייתא שמסר לוי בר סיסי שהם דומים לשאר קרבנות שלמים, שמחשבת שלא לשמן אינה פוסלת בהם.

התרת שני הלחם

נחלקו התנאים האם הכבשים הם אלו שמתירים את הלחם (כדעת רבי שמעון בן ננס), או להיפך, ששתי הלחם מתירים את הכבשים להקרבה (כדעת רבי עקיבא). להלכה נחלקו: ישנה דיעה ששתי הלחם מעכבים את הכבשים, ושני הכבשים אינם מעכבים את הלחם, ויש אומרים שהלכה שהכבשים עיקר.

לפי הדעה שכבשי העצרת הם אלו שמתירים את שתי הלחם. נחלקו התנאים אם הם מתירים את הלחם על ידי מעשה השחיטה בלבד, או שהתרתם תלויה גם בזריקת הדם: ”כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, כיצד שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קידש הלחם. שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קידש הלחם. שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לחם קדוש ואינו קדוש, דברי רבי, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אינו קדוש הלחם עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן”. ומפרשת הגמרא, שאפילו רבי אלעזר ברבי שמעון מודה שסובר שהתרת לחמי העצרת לאכילה תלויה גם בזירקת דמם של כבשי העצרת, מודה הוא שאם נתקבל הדם במזרק ואחר כך נשפך, כשרים הכבשים והם מתירים את הלחם, מכיון שהוא סובר כאביו שכל העומד לזרוק כזרוק דמי.

זיקת כבשי העצרת זה לזה

ערך מורחב – זיקה (קדשים)

לפי חידוש הלכתי אותו חידש רבי יוחנן, מראשוני אמוראי ארץ ישראל, הרי שגם לפי הדעה האומרת שהכבשים אינם מעכבים את שתי הלחם, הרי שאם הכבשים נשחטו כבר לצורך ההקרבה, הם נקשרים הלכתית בשתי הלחם - שהם למעשה חלק מהקורבן, וחלה זיקה ביניהם, כך שאם הכבשים יפסלו לאחר השחיטה, יהיה אסור להקריב את שתי הלחם.

חכמי ארץ ישראל הסתפקו, מה דינה של התנופה, בהם מרימים את שני הלחם צמוד לשני הכבשים, שגם היא חלק ממהלך ההקרבה; האם הסיבה לכך שרבי יוחנן פסק כי שחיטה עושה זיקה ולא הזכיר את התנופה היא מכיוון שתנופה איננה עושה זיקה, או שמא מסופק היה בכך.

סדר ההקרבה

לאחר הקרבת קרבנות המוסף של חג השבועות, היו מניפים את הלחם ביחד עם שני הכבשים.

סדר ההנפה

הכהן הניח על כלי שרת את שני הלחמים ולידם את שני הכבשים והיה "מעלה ומוריד מוליך ומביא" דהיינו מוליך את ידיו (עם מה שעליהן) קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה. רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן אמר: "מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו", כלומר כיווני התנועה מסמלים שכל הכיוונים של העולם הם של הבורא. רבי חמא בר חנינא מפרש: "מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומביא - כדי לעצור את הטללים (גשמים) רעים", כלומר למנוע צרות מהכיוונים השונים. רבי יוסי בר אבין הסיק מדבריו ששיירי מצווה (פרטים במצווה שאינם עיקריים), מעכבים את הפורענות, שהרי התנופה היא שיירי מצווה - שהרי הקורבן כשר גם בלעדיה, והיא עוצרת את הרוחות הרעות ואת הטללים הרעים.

באופן הנחת הכבשים יחד עם שני הלחם נחלקו התנאים: ”והניף הכהן אותם על לחם הביכורים... מה מצינו בכל מקום לחם למעלה אף כאן לחם למעלה. חנינא בן חכינאי אומר מניח שתי הלחם בין ירכותיהן של כבשים ומניף. אמר רבי לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עושין כן? אלא מניח זה בצד זה ומניף”.

שחיטת הכבשים

לאחר מכן, היו שוחטים את שני הכבשים בצפון המזבח. סדר הקרבת כבשים אלו שהינם היחידים המוגדרים כשלמי ציבור, מוזכר במשנה: ”זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר.... שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע”. לאחר מכן הוציאו את החזה והשוק מהקרבן ומניפים אותו שוב עם שתי הלחם.

קיימות הגבלות על מקום אכילת בשר הקרבן ”וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל”. הגבלות אלו על מקום אכילת הקורבן הם עקב היותו מסוג קדשי קדשים: בשרו נאכל על ידי הכהנים בבית המקדש, והוא נמנה עם אחד ממתנות כהונה. כשאר קדשי קדשים, מוגבלת אכילתו ביום הקרבתו ובלילה שאחריו בלבד, וכלשון המשנה - ”לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת”.

קישורים חיצוניים

• הערך "כבשי עצרת (שלמי צבור)", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה