תקופת השיקום
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
תקופת השיקום (באנגלית: Reconstruction, ידוע בעברית גם כ"בנייה מחדש" ו"רקונסטרוקציה") הוא כינוי לתקופה שאחרי מלחמת האזרחים האמריקנית, בין השנים 1865 ל-1877, שבמהלכה ניסתה ממשלת ארצות הברית לפתור את הבעיות ארוכות הטווח שהתעוררו כתוצאה מהמלחמה. על הסוגיות שאליהן התייחס השיקום נמנים חזרת מדינות הקונפדרציה לאיחוד, מצבם של מנהיגי הקונפדרציה ומצבם החוקתי והחוקי של העבדים המשוחררים. נושאים אלה עוררו זעם ומחלוקת, כך שעד סוף שנות ה-70 של המאה ה-19, כשל הניסיון לשלב את העבדים המשוחררים לתוך החברה בתור אזרחים שווי זכויות.
ניתן לחלק את השיקום לשלושה שלבים עיקריים: השיקום הנשיאותי (1863-1866), שבמהלכו ניהלו הנשיאים אברהם לינקולן ואנדרו ג'ונסון מדיניות מתונה כלפי מדינות הדרום; השיקום הרדיקלי (1866-1873), שבמהלכו נטרלו הרפובליקנים הרדיקלים את הנשיאות ופתחו במדיניות שהדגישה את הענשת הדרום ואת מתן זכויות האזרח לשחורים; והגאולה (1873–1877), שבמהלכה לבנים גזעניים השתלטו על מדינות הדרום והדיחו את הפוליטיקאים הרפובליקנים בהן. כתוצאה משלב הגאולה ומחוסר עניין גובר מצד הצפון, תם עידן השיקום במסגרת בחירות 1877.
נושאים עיקריים של השיקום
ריכוז הכוחות
לפני מלחמת האזרחים מדינות רבות, לרוב בדרום, תמכו ברעיון זכויות המדינות בארצות הברית. למעשה, מדינות הדרום נימקו את פרישותיהן האינדיבידואליות מהאיחוד לאור זכויות המדינות הניתנות בתיקון העשירי לחוקת ארצות הברית. עם זאת, במלחמת האזרחים הוכיח הנשיא לינקולן כי מעוז הכוח אינו במדינות אלא בוושינגטון הבירה, אצל הממשלה הפדרלית. למדינות הדרום, בעקבות תבוסתן הצבאית והריסתן הכלכלית, לא נותרה ברירה אלא להסכים עם הצפון המנצח.
אולם המחלוקת לא הסתיימה בריכוז הכוח בבירה. במשך המלחמה, לינקולן ריכז את הכוח לא רק בוושינגטון אלא בבית הלבן, למורת רוחם של חברי קונגרס. הם הבינו שאי אפשר יהיה לשנות את מאזן הכוחות בעוד לינקולן, גיבור המלחמה, מכהן, אך חולשתו של יורשו, אנדרו ג'ונסון, נתנה להם הזדמנות לתפוס את מוסרות השלטון.
החזרת הדרום לאיחוד
בתקופת השיקום רווחו שתי דעות עיקריות בנוגע להחזרת מדינות הדרום לאיחוד. הראשונה, דעתם של לינקולן וג'ונסון, שהתבססה על העיקרון שכל פרישה מהאיחוד היא בלתי חוקית, ומדינות הקונפדרציה לא היו עצמאיות אלא מרדניות, ולפיה אין להחזיר את מדינות הדרום, אלא להכריח אותן לאשר את החוקים שנחקקו בעת "היעדרותן", כלומר התיקון השלושה עשר – שחרור העבדים. השנייה, דעתם של הרפובליקנים הרדיקלים, לפיה יש להעניש קשות את מדינות הדרום ולהקשות על חזרתן לאיחוד. המאמינים בדעה זו גם השתמשו באזרוח השחורים ובמתן זכויות להם כתנאי לחזרת המדינות.
מעמדם של העבדים המשוחררים
עם תום מלחמת האזרחים נותר מעמדם החוקי של העבדים המשוחררים מעורפל ביותר. התיקון ה-13 אמנם שחרר את העבדים, אך לא קבע בדיוק מה מעמדם, ולא היה ברור אם העבדים המשוחררים הם אזרחי המדינה ויש להם למשל זכות הצבעה. בסופו של דבר, הקונגרס הכריע ואושרו התיקונים ה-14 וה-15 שהשיגו מטרות אלו.
תולדות השיקום
הניסיונות לגיבוש מדיניות שיקום במהלך מלחמת האזרחים
הרפובליקנים הרדיקלים בקונגרס טענו שהמדינות הפורשות איבדו, בעצם מעשה הפרישה, את מעמדן כחברות בברית ושטחיהן שבו להיות, מבחינה משפטית, טריטוריות כמו טריטוריות-הסְפַר הריקות-מאדם אשר במערב. לפי החוקה כפופות הטריטוריות לקונגרס ולא לנשיא או לממשלות מקומיות. הרפובליקנים הרדיקלים יצרו פרשנות זו כדי שבאמצעות הרוב הרפובליקני בקונגרס יענישו את הדרום על הפרישה.
לינקולן טען כי מבחינה רשמית, מדינות הדרום לא פרשו אף פעם מהברית, שכן הפרישה לא הייתה חוקית, ולכן הרשויות המוסמכות שלהן הם הממשלים המדינתיים – והנשיא, בתוקף תפקידו כמפקד הצבאי העליון. הוא לא הכיר בקונפדרציה או ברשויותיה, ובכל משא ומתן שהתקיים מטעמו עם הדרום, היה התנאי היחיד שלו להפסקת המלחמה – שיבת מדינות הדרום לברית, ונציגיהן לקונגרס. גישה זו נקט לינקולן נוכח האיום של הרפובליקנים הרדיקלים לנקום בדרום הכבוש ולהשית עליו מדיניות נוקשה.
לינקולן לא ביקש להתוות תוכנית שיקום אחידה לכל מדינות הדרום, שכן היו ביניהן כאלה, כארקנסו ולואיזיאנה, ששבו לברית עוד ב-1862, כאשר בתי המחוקקים שלהן אימצו חוקות חירות, למרות שלא כל שטחן נכבש. הרפובליקנים הרדיקלים רצו לבטל את השבתן של לואיזיאנה וארקנסו לברית, שכן החוקה לא כללה גם מתן זכות הצבעה לשחורים. לינקולן טען שיש בכך צעד לאחור מבחינת השגת מטרות המלחמה. הוא ביקש להשיג מטרה אחת בכל פעם. את מדיניות השיקום המזגזגת שלו הסביר במשל מניסיון נעוריו: "נווטי הנהרות במערב חותרים מנקודה לנקודה, כפי שהם קוראים לכך – קובעים את מסלולה של הסירה לנקודה שאינה רחוקה יותר מכפי שהם יכולים לראות; וזה כל מה שאני מציע לעצמי, בבעיה גדולה זו" (הדגש במקור). או, בקצרה: "מדיניותי היא - לא להיות בעל מדיניות" (My policy is to have no policy). בכך הרגיז רבים בממשלו, שבלבלו קביעה זו עם הדעה שאין ללינקולן גם עקרונות.
נכונותו של לינקולן לא להיצמד לדגם נוקשה של שיקום סייעה להשבה מהירה של מדינות הדרום לברית. הוא דרש שבית המחוקקים של כל מדינה שפרשה יאמץ חוקת חירות שתזכה לתמיכתם של 10% בלבד מבעלי זכות ההצבעה באותה מדינה ב-1860 – גם אם כולם הצביעו בעד פרישה. הוא נמנע ממשפטים צבאיים לחיילים ולקצינים זוטרים של הדרום, למרות שמעמדת הכוח שהחזיק בה, ועל פי הגדרת המלחמה כ"מרד", היה מוסמך לעשות זאת. תוכניתו זו נחשבה כמתונה מדי על ידי הרפובליקנים הרדיקלים בקונגרס, ואימוצה יצר סכנת קרע בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. הסנטורים וייד ודייוויס הציעו תוכנית שיקום נוקשה (The Wade-Davis Bill): קביעת שיעור המצביעים הדרוש לשם השבת מדינה לברית, ל-50% ממצביעי 1860, ועד אז - שלטון צבאי. לינקולן עיכב את הגשתה של הצעתם לקונגרס, על ידי יצירת קואליציה של דמוקרטים ורפובליקנים מתונים שתתמוך בתוכנית השיקום המתונה-יחסית שלו. משהוגש חוק וייד-דייוויס נמנע לינקולן מלחתום עליו. החוק הוגש בתוך עשרת הימים האחרונים של מושב הקונגרס, בסתיו 1864, וכך היה בהימנעותו של לינקולן משום "וטו של כיס" (Pocket Veto): החוקה הסמיכה אותו להחזיק את הצעת החוק עשרה ימים, וכך נמנע מהקונגרס להעביר את החוק.
השיקום לאחר רצח לינקולן
הירצחו של לינקולן הסב את מהלך השיקום הזהיר וההדרגתי למסע נקמה של הרפובליקנים הרדיקלים. הם השתלטו על הקונגרס, העמידו לדין את הנשיא המתון ג'ונסון בהליך הדחה (impeachment) וכמעט הצליחו להדיחו, והשליטו בדרום משטר צבאי, בניגוד מוחלט לכוונות השיקום הליברליות של לינקולן.
לאחר הירצחו של לינקולן אימץ הנשיא ג'ונסון תוכנית דומה, שלא הייתה חריפה מזו של לינקולן, כלומר - תוכנית עשרת האחוזים, לפיה התנאים היחידים שיועמדו בפני מדינות הדרום החוזרות יהיו אישור התיקון השלושה עשר והישבעות עשרה אחוזים בלבד מקהל הבוחרים ב-1860 אמונים לארצות הברית. עד סוף 1865, כל מדינות הדרום חזרו לאיחוד במסגרת תוכנית זו.
יחד עם זאת, הרפובליקנים הרדיקלים כלל לא התכוונו להשתתף בתוכנית מתונה ופייסנית כמו זו. בתחילה, התנגדותם באה לידי ביטוי בהרחקת חברים דרומיים מהיכל הקונגרס, סמכות שניתנת לחברי הקונגרס בחוקה. אחרי כן, החליטו הרפובליקנים לקחת את מוסרות השלטון ולהפוך את תהליך השיקום. בתגובה לחוקים הגזעניים שמיהרו ממשלות הדרום לחוקק, הוצעו חוק זכויות האזרח של 1866 וחוק לשכת העבד המשוחרר (שהעניקה סיוע חירום לשחורים בדרום). בצעד אגרסיבי ביותר, עקף הקונגרס את הווטו שהטיל ג'ונסון על שתי הצעות החוק ואישר אותן ברוב גדול. הרפובליקנים הציעו לאחר מכן את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. תיקון פורץ דרך ומהפכני זה אזרח את כל הנולד בתחומי ארצות הברית, העניש מדינות ששללו את זכות ההצבעה מעבדים משוחררים ונתן לממשלה הפדרלית סמכויות להגן על זכויות האזרח. ג'ונסון שכנע את מדינות הדרום לא לאשר את התיקון, והדבר דחה את אישורו במשך שנתיים.
בעוד מעשה מרחיק לכת, ביטל הקונגרס את חזרתן של מדינות הדרום לאיחוד והעמיד בפניהן תנאים קשים. לפי תוכניתו, מחצית מקהל הבוחרים ייאלצו להישבע אמונים, וכל מדינה חוזרת תצטרך לאשר גם את התיקון ה-14. נוסף על כך, חוקק חוק השיקום, שחילק את מדינות הדרום לחמישה מחוזות צבאיים. תחת השגחתו הקפדנית של צבא ארצות הברית נוצרו ממשלות חדשות ונערכו בחירות בכל מדינות הדרום – שחורים הצביעו, אך חיילים ופוליטיקאיים קונפדרטיים לא.
בבחירות לנשיאות ב-1868, ניצח מועמד המפלגה הרפובליקנית, יוליסס גרנט ברוב קלוש. גרנט ויועציו הבינו שהשחורים עשויים היו להוות גוש תמיכה גדול עבור מפלגתם. לכן הם עודדו את התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, האחרון של תקופת השיקום. תיקון זה אוסר על שלילת זכות ההצבעה מכל אזרח על רקע גזעי או אתני. באותה שנה נבחר חירם רודס רבלס להיות הסנטור האפרו-אמריקאי הראשון שכיהן בסנאט של ארצות הברית. בחירתו לוותה בהתנגדות מצד נציגי המפלגה הדמוקרטית הדרומית. לטענתם כל האפרו-אמריקאים לא נחשבו כאזרחי ארצות הברית לפני התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. הבחירות נערכו בשנת 1868, החוקה דרשה כי סנטור חייב להיות אזרח המדינה 9 שנים לפחות לפני שנת היבחרו, לפיכך הם טענו כי רבלס הוא אזרח רק מתאריך כניסת התיקון לתוקף – כלומר שנתיים בלבד. לטענת רבלס ותומכיו התיקון ה-14 התייחס רק לשחורים בעלי דם אפריקני, לעומת זאת, רבלס, בשל מוצאם של הוריו, הוא בעל "דם מעורב" ולכן היה אזרח ארצות הברית מיום הוולדו. הטיעון התקבל, ורבלס התמנה לסנאט (ברוב של 48 כנגד 8).
על אף כל זאת, כעבור כמה שנים החל השיקום לגווע. עוז התנגדותם של הלבנים בדרום לחוקים ולתיקונים של התקופה הִקשה על אכיפתם, וזאת על אף חוקים נוספים שנחקקו כדי לחזק את הקודמים. ארגונים כגון הקו קלוקס קלאן, שניצלו את כעסם של הלבנים המובסים בדרום, קמו כדי להפיץ מסר גזעני ולוחמני. מסר זה בא לידי ביטוי במספר מקרים של רצח שחורים, שהבולט ביניהם היה הטבח בקולפקס. עד תחילת שנות השבעים של המאה ה-19, הצפון כבר התפנה לעניינים אחרים מהתאוששות הדרום והתקדמות השחורים. הרפובליקנים מצאו גוש תמיכה חדש במהגרים הנוהרים מאירופה, ותושבי הצפון היו עסוקים בכלכלה הקפיטליסטית. לכן, קל להבין מדוע לא נשמעו קולות התנגדות, כשהחל מ-1873 לבנים גזעניים, המכונים גואלים, השתלטו על הדרום. גואלים אלה השתמשו בכוח כדי למנוע משחורים להצביע ולנטרל פוליטיקאים רפובליקניים. עד 1877, אמצעי זה הצליח להחזיר ללבנים את כוחם הטרום-מלחמתי בכל מדינות הדרום. סופו הרשמי של השיקום התרחש באותה שנה. כדי להבטיח את תמיכתו של הדרום בבחירות לנשיאות, המועמד הרפובליקני, רתרפורד הייז הסכים להסיר את כל הכוחות הצבאיים השוהים בדרום לאחר השבעתו בעסקה שכונתה פשרת 1877.
מורשת השיקום
רוב ההיסטוריונים כיום מסכימים כי השיקום כשל. התיקונים לחוקת ארצות הברית והחוקים הנלווים היוו אמנם מהפכה חוקתית, אך זו לא שוקפה במהפכה חברתית. חמש עשרה שנים בלבד אחרי תום מלחמת האזרחים, החליפו ה"שיירקרופינג", חוזים שקשרו פועלים שחורים למעסיקים כלכלית בתנאי מגורים ותברואה נוראים, את העבדות. במשך 75 השנים הבאות, ממשלות המדינות הדרומיות חוקקו חוקים גזעניים רבים ("חוקי ג'ים קרואו") ומפלים תחת הנימוק המטעה "נפרד אבל שווה". רק בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם הצלחת התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית וחקיקתו של חוק זכויות האזרח (1964), השיקום בא סופית לידי ביטוי.
קישורים חיצוניים
26818131תקופת השיקום