הטבח בקולפקס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טבח קולפקס
חלק מתקופת השיקום
שלט היסטורי לזכר מהומות קולפקס. השלט הוצב ב-1950 ומתייחס לשלטון הצפוניים הגרוע במדינות הדרום.
שלט היסטורי לזכר מהומות קולפקס. השלט הוצב ב-1950 ומתייחס לשלטון הצפוניים הגרוע במדינות הדרום.
תאריך 13 באפריל 1873
מקום קולפקס, מחוז גרנט בלואיזיאנה, ארצות הברית
סוג טבח
נשק רובים, תותח, הצתה
הרוגים לפחות 62 אזרחים שחורים ו-3 תוקפים לבנים
מבצע תושבים לבנים במחוז גרנט, כוח צבאי למחצה בהנהגת כריסטופר קולומבוס נאש
מספר מפגעים כ-140
מניע גזענות; ניסיון להשתלט על בית המשפט בקולפקס; המאבק בין רפובליקנים לדמוקרטים לאחר הבחירות בלואיזיאנה בשנת 1872

הטבח בקולפקס (באנגלית: Colfax Massacre) היה אירוע טבח המוני, שהתרחש ביום ראשון של פסחא, 13 באפריל 1873, בקולפקס שבלואיזיאנה, ואשר בו נהרגו לפחות 62 אזרחים שחורים ושלושה אזרחים לבנים. הטבח התרחש על רקע גזענות ומתיחות פוליטית בלואיזיאנה, לאחר שהבחירות במדינה בשנת 1872 לא הובילו לתוצאות ברורות ומוסכמות. כוח צבאי למחצה של כ-140 גברים לבנים מהאזור, ביניהם חיילים לשעבר בצבא הקונפדרציה וחברים בקו קלוקס קלאן, פשט וצר על מבנה בית המשפט בעיירה קולפקס, שבו התבצרו מאות אזרחים שחורים. התוקפים ירו לעבר המתבצרים והציתו את גג המבנה. הם רדפו אחרי הנמלטים וטבחו בהם. כמה עשרות מהמתבצרים נכנעו, נשבו, ולאחר מכן הוצאו להורג ללא משפט. ההיסטוריון אריק פונר כתב שהטבח היה "מקרה הקטל הגזעני העקוב ביותר מדם במהלך תקופת השיקום".[1]

לאחר הטבח התנהל משפט כנגד תשעה ממבצעיו, אך אף אחד מהתוקפים לא נענש על מעשיו. לאחר שהורשעו שלושה בלבד מהשותפים לטבח, באשמת קשירת קשר לשלילת זכויות האזרחים השחורים בקולפקס, הוגשה על ידם עתירה לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שם הוכרע שתבוטל הכרעת הדין מחוסר סמכות של הממשל הפדרלי בעניינם. היסטוריונים רואים את הטבח ואת הכרעת בית המשפט כאירועים שצמצמו את היכולת של הממשל הפדרלי לפעול נגד ארגוני עליונות לבנה בדרום העמוק, איפשרו את התבססותם של ארגונים כגון הקו קלוקס קלאן והליגה הלבנה (אנ') ופגעו ביכולת של אזרחים שחורים להגן על עצמם ועל זכויותיהם.[2]

רקע

גזע, חברה ופוליטיקה באזור קולפקס

ההתיישבות של אמריקאים ממוצא אירופי והסחר בעבדים באזור החלו בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19, לאחר פריצת החסימה הגדולה (Great Raft) בנהר האדום. אחד המתיישבים הראשונים היה מרדית' קלהון (אנ'), שהגיע לאזור בו נוסדה לאחר מכן קולפקס יחד עם כ-1,000 עבדים, וזאת אחרי מסע מפרך מאלבמה. בשנת 1840, הפעיל קלהון במקום ארבע חוות עבדים (plantations), שייצרו סוכר וכותנה.[3] עסקיו המשגשגים היוו את הבסיס להמשך ההתיישבות באזור. פרדריק לו אולמסטד ביקר בחוות של קלהון בשנת 1853 ותיעד את האלימות והאכזריות שננקטה בהן כלפי העבדים.[4] שמו של קלהון כבעל עבדים עשיר ואכזר יצא למרחוק, וב-1896 פורסם בוושינגטון פוסט מאמר שטען כי קלהון היה ההשראה של הארייט ביצ'ר סטואו ליצירת הדמות של בעל העבדים המתעלל סיימון לגרי, בספרה אוהל הדוד תום. אחריו הופיע מאמר שהכחיש זאת.[5][6]

ב-1859 מינה מרדית' קלהון את בנו הבכור, ויליאם "וילי" סמית קלהון למנהל נכסיו באזור. שנתיים לאחר מכן פרצה מלחמת האזרחים. בניגוד לאב, שנמנע מלהביע עמדות פוליטיות חד משמעיות, ובניגוד לרוב המוחלט של הלבנים בלואיזיאנה, תמך ויליאם קלהון במדינות האיחוד ובאמנסיפציה של העבדים. דעותיו הפכו אותו לאישיות לא רצויה בעיני לבנים רבים באזור, אך הוא נותר אישיות בעלת עוצמה בשל עושרו. בזמן המלחמה סבלו בעלי העבדים החקלאים באזור מההרס הרב שהשית הקמפיין הכושל של צבא האיחוד לכיבוש האזור (אנ') ומנטישה של עבדים רבים שנמלטו מבעליהם עם כניסת צבא האיחוד. לאחר המלחמה, בשנים 1866–1867, סבל האזור גם משיטפונות ומהתפרצות של מגפת הכולרה.

מרבית החקלאים הלבנים בדרום הגיבו בעוינות לשינויים הפוליטיים לאחר המלחמה, ובראשם שחרור העבדים והסרת המגבלות על אזרחים שחורים, במסגרת התיקון ה-14 לחוקה וחוק זכויות האזרח של 1866 (אנ'). מרביתם הגיבו לשינוי זה על ידי יצירה של מערכת אפליה גזעית בלתי-פורמלית. בניגוד לגישה זו, תמך ויליאם קלהון בשינויים ובקו הרדיקלי יותר במפלגה הרפובליקנית. באזור שהפך לאחר מכן לקולפקס, הוא החכיר אדמות לעבדים משוחררים, פתח חנות ששירתה את שני הגזעים, הקים בית ספר לילדים שחורים ונישא בעצמו לאישה שנחשבה למעורבת גזעית. כתוצאה מכך, אזור החוות של קלהון הפך מוקד משיכה לאזרחים שחורים.[7]

מתן זכות הבחירה לשחורים הפך את היתרון המספרי של שחורים באזור ליתרון פוליטי עבור הרפובליקנים הרדיקלים (אנ'). בבחירות שנערכו בקיץ 1867 הצביעו במחוז רפידס (Rapides Parish), שאז עוד כלל את אזור קולפקס, 999 אזרחים שחורים ו-157 אזרחים לבנים. ויליאם קלהון נבחר באותן בחירות לסנאטור ברשות המחוקקת של לואיזיאנה (אנ'). בשנת 1868 אישרה האספה המכוננת של לואיזינה בניו אורלינס, שבה היו חברים 50 שחורים ו-49 לבנים, מתן זכויות שוות לאזרחים שחורים. התגובה של לבנים במדינה כללה אלימות ואיומים, ומועדונים של הקו קלוקס קלאן צצו בכל רחבי לואיזיאנה. האלימות בלטה במיוחד בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1868, שבהן זכה יוליסס ס. גרנט, ולאחריהן.[8] בשנת 1868 לבדה דווח על לפחות 784 מקרי רצח פוליטיים בלואיזיאנה ועל בין 40 ל-50 מקרים באזור קולפקס (מחוז גרנט לעתיד) לבדו.[9][10]

בשנת 1869 נוצר מחוז גרנט (Grant Parish) בלואיזיאנה, וכן נוצרה העיירה קולפקס. מושב המחוז נקבע בקולפקס, ליד החנות שהקים ויליאם קלהון. מניע מרכזי ליצירת המחוז החדש היה הרצון של הרפובליקנים ליצור משרות ציבוריות חדשות במדינה, ולאיישן בתומכי הרפובליקנים המקומיים וב"צקלונאים"[11] שהגיעו ממדינות אחרות. הבחירה לקרוא למחוז על שם הנשיא ולעיירה על שם סגנו הרפובליקן הרדיקל, סקיילר קולפקס, גם כן לא הייתה מקרית. אחת המשרות שנוצרו הייתה משרת השריף, שאויישה על ידי דלוס וייט. וייט שם לעצמו למטרה לעצור את האלימות של הלבנים במחוז ולחקור את הרצח של מנהל בית הספר בקולפקס, העבד המשוחרר האל פרייזר. וייט עצמו נרצח ב-25 בספטמבר 1871, ביתו הוצת וגופתו נשרפה.[9] רצח זה היה אחת הסיבות ליצירתה של מיליציה שחורה, שבראשה עמד ויליאם וארד, אחד האזרחים השחורים הראשונים שהורשו להצטרף לצבא האיחוד במלחמת האזרחים. המיליציה של וארד השתמשה בחוקים שהופעלו לפני המלחמה כנגד עבדים נמלטים וכעת איפשרו למיליציות לעצור חשודים באלימות ולהביאם בפני בית המשפט.[12] לפי קרול אנדרסון, יצירה של מיליציות שחורות הייתה אסטרטגיה נפוצה של רפובליקנים ברחבי הדרום, שכן כל האופציות האחרות למאבק בטרור שהפעילו לבנים לא צלחו.[13]

הבחירות בשנת 1872

ויליאם פיט קלוג
ג'ון מקאנרי
שני המועמדים לתפקיד מושל לואיזיאנה, קלוג (המפלגה הרפובליקנית) ומקאנרי (המפלגה הדמוקרטית) טענו לניצחון בבחירות והושבעו לתפקיד על ידי תומכיהם.

בבחירות בשנת 1872 סבלה המפלגה הדמוקרטית מפיצול בין תומכי הנשיא גרנט לבין רפובליקנים-ליברלים (אנ'), שהתנגדו לנשיא ולמדיניות השיקום. פיצול זה בא לידי ביטוי גם בבחירות למשרת מושל לואיזיאנה. המושל הרפובליקני המכהן, הנרי וורמות' (אנ') הביע התנגדות למה שכינה "אפריקניזציה של לואיזיאנה". הוא הודח מתפקידו ובמקומו כיהן פ. ב. ס. פינצ'בק (P. B. S. Pinchback), המושל השחור הראשון בארצות הברית והיחיד עד 1980. כמועמד הרפובליקנים בבחירות למושלות, הוצב ויליאם פיט קלוג (אנ'). מולו התמודד ג'ון מקאנרי, מועמד של קואליציה של רפובליקנים-ליברלים ודמוקרטים שמרניים, שכונו יחד "פיוז'ניסטים" (Fusionists). הבחירות למשרת המושל התקיימו ב-4 בנובמבר, תחת אבטחה כבדה. המיליציה של ויליאם וארד, שהתמודד בעצמו לבית המחוקקים של לואיזיאנה, ליוותה את הבוחרים השחורים לקלפיות במחוז גרנט.

לאחר הבחירות השתרר כאוס פוליטי, כאשר כל צד טוען שמועמדיו ניצחו. ועדת הבחירות שמינה וורמות' התפצלה גם כן לצדדים יריבים, שהכריזו על תוצאות מנוגדות. ההיסטוריון ג'ו גריי טיילור כתב ש"הונאת בחירות הייתה כה נפוצה בבחירות של 1872 [בלואיזיאנה], שאף אחד לא ידע מי זכה בהן באמת".[14] במחוז גרנט עצמו, שני הצדדים היריבים טענו גם כן לניצחון בבחירות למושל, למושב בבית הנבחרים של לואיזיאנה ובבחירות למשרת השריף המחוזי. לפי צ'ארלס ליין, במחוז היה יתרון מספרי ניכר לבוחרים רשומים שאינם לבנים (776 מול 630), כך שהתוצאות שעליהם דיווחו תומכי הפיוז'וניסטים - ניצחון מוחץ של מועמדיהם לכל המשרות - היו כמעט בטוח מפוברקות, ואם הן היו אמיתיות, הן היוו תוצאה של הפחדה של בוחרים שחורים.[15] בתמיכה של בית משפט וחיילים פדרליים, השיגו קלוג ותומכיו הרפובליקנים שליטה על בית המחוקקים בניו אורלינס, אך תומכיו של מקאנרי כוננו בית מחוקקים מתחרה והשביעו שם את מקאנרי. הממשל של גרנט בוושינגטון די. סי. הודה שתוצאות הבחירות אינן ברורות, אך הכיר בקלוג כמושל "דה פקטו".[16]

המאבק על בית המשפט בקולפקס

שתי משרות שהיו במוקד הוויכוח בין רפובליקנים לפיוז'ניסטים לאחר הבחירות ב-1872 היו משרת השריף ומשרת השופט המחוזי. הפיוז'ניסטים טענו שכריסטופר קולומבוס נאש, חייל לשעבר בצבא הקונפדרציה, זכה במרוץ למשרת השריף, ושאלפונס קזבת נבחר לכהן כשופט. בינואר 1873 נשבעו השניים לתפקיד ותפסו את בית המשפט של מחוז גרנט, ששכן במבנה שהיה בעבר האורווה של משפחת קלהון.

שליטה בבית המשפט הייתה חיונית לצורך שליטה במחוז. הרפובליקנים, שהבינו זאת, מסרו במרץ אותה שנה לנאש שמועמדיהם, דניאל שו ורוברט רג'יסטר, נבחרו לתפקיד השריף והשופט בהתאמה, ושעליו למסור להם את מפתחות בית המשפט. נאש סרב, וב-25 במרץ קבוצה של רפובליקנים שהובלה על ידי שו ורג'יסטר פרצו למבנה, נשאו שבועה לתפקיד ושלחו עותק של השבועות למשרד המושל בניו אורלינס. בתגובה, החליטו המועמדים הרפובליקנים לארגן מיליציה לבנה שתיקח את המבנה חזרה בכוח. תוכניתם התגלתה, וב-1 באפריל קבוצה של כ-24 חמושים רפובליקנים, רובם שחורים, התגייסה כדי לשמור על המבנה.[17]

תוכנית ההשתלטות בוטלה לבינתיים, אך תחושת פחד אחזה באוכלוסייה השחורה, מחשש לפעולות נקמה. ב-2 באפריל, לאחר חילופי יריות שבהם לא היו נפגעים, הגיעו כ-150 אזרחים שחורים לקולפקס, מתוך מחשבה ששם ימצאו הגנה. ב-5 באפריל, לאחר שקבוצה של לבנים רצחה עבד משוחרר בשם ג'סי מקיני, הגיעו כ-400 שחורים מהסביבה לחפש מחסה בסביבת בית המשפט.[18][19]

וארד, מנהיג המיליציה השחורה, שנבחר לבית המחוקקים של המדינה, החל להתכונן לעימות אפשרי. הוא הבין שהנשק שיש בידי אנשיו אינו מספק וכתב לקהילות שחורות בסביבה בבקשה שיסייעו. כשבקשה זו לא נענתה, הוא החליט לפנות לקלוג, המושל הרפובליקני, בבקשה שישלח חיילים למקום. המכתב הופקד בידי ויליאם קלהון, שיצא עם המכתב בספינת קיטור לכיוון ניו אורלינס. אולם, כשהתקרבה הספינה לאלכסנדריה חיכה לו קהל גדול של לבנים חמושים, שפשטו על הספינה. קלהון התחבא במטען הספינה, אך הוא נמצא ונעצר. לאחר יומיים הסכימו שוביו לשחררו, בתנאי שיעביר לקהילה השחורה בקולפקס מסר שעליהם לעזוב את בית המשפט. כשהוא הגיע לקולפקס עם המסר, המתאספים בבית המשפט הבהירו שאין להם כוונה לעזוב, אך התקרית הבהירה להם את הצורך להתכונן לעימות אלים.[20][21]

ב-11 באפריל החליט וארד להגיע בעצמו עם משלחת לניו אורלינס על מנת לבקש סיוע מהמושל, אך כשהוא הגיע לשם הוא גילה שבתקשורת המקומית שולט נרטיב שקרי, לפיו השחורים בקולפקס אחראים למהומות קשות, שכוללות מעשי שוד ורצח. הוא נשאר שם מספיק זמן כדי להוציא צווי מעצר נגד כ-50 לבנים באזור קולפקס ולארגן משלחת צנועה לשמירה על השלום בקולפקס, אך מאמץ זה היה מאוחר מידי, ובהיעדרו נותרה הקהילה השחורה בקולפקס ללא הנהגה.

בינתיים, שני הצדדים באזור קולפקס החלו להתארגן לקראת עימות. כריסטופר קולומבוס נאש אסף סביבו גברים לבנים חמושים מקהילות סמוכות, שהיו מוכנים לפשוט על בית המשפט. בבית המשפט, המתאספים החלו לבנות ביצורים, לאסוף תחמושת ולאלתר כלי לחימה.

הטבח

בבוקר 13 באפריל 1873 עמדו לרשותו של נאש כ-140 גברים לבנים, רובם חמושים ברובים. בנוסף, היה ברשותם תותח קטן, שהושאל להם מספינת המלחמה John T. Moore של הצי של ארצות הברית, עם תחמושת מאולתרת עשויה ברזל.[22]

מנגד, בבית המשפט בקולפקס התאספו כ-150 גברים, רובם המוחלט שחורים, ומספר זהה של נשים וילדים. לרובם לא היה ניסיון צבאי, והם לא הגיעו לבית המשפט כדי להילחם, אלא מחשש שפורעים לבנים יפשטו על בתיהם. לפחות שליש מהגברים לא היו חמושים, ולאלה שהיו חמושים חסרה תחמושת. בנוסף, חסרה להם הנהגה, שכן המשלחת של וארד לניו אורלינס, שכללה את האנשים בעלי הניסיון הרב ביותר, טרם חזרה ממסעה. בהדרכתו של מורה לבן שנדד לקולפקס מניו יורק, הם בנו שוחות הגנה מסביב לבית המשפט, אך אלה היו שטוחות ובלתי-מוגנות.[23]

הלחימה עצמה התקדמה במספר שלבים. בתחילה התקדמו הכוחות של נאש לעבר בית המשפט והחלו לירות בתותח לעבר השוחות. הירי לא היה יעיל, ובמשך שעתיים בערך היה קיפאון. בהמשך החליט נאש שכוח חמוש בתותח יאגף את המבנה וירה לתוך בית המשפט. הירי מהמיקום החדש גבה את חייו של הנפגע הראשון וזרע פחד בקרב המתגוננים. חלקם החלו לנוס מהמקום, כשקבוצות מתוך הכוח של נאש רודפות אחריהם והורגות בהם. רוב האחרים נסוגו לתוך בית המשפט וניסו לירות בתוקפים דרך חלונות המבנה. הכוחות של נאש, שהקיפו את המבנה, החליטו שהדרך המהירה ביותר לסיים את הלחימה היא להצית את גג המבנה, שהיה עשוי מרעפי עץ. הם הדליקו לפיד מאולתר, הצמידו אותו לאחד השבויים - העבד המשוחרר פינקני צ'מברס - והורו לו להצית את הגג, תחת איום שאם לא יעשה זאת הוא יוצא להורג. צ'מברס ציית, והבניין החל לעלות בלהבות.[24][25][26]

לאחר שהוצת המבנה, החליטו רבים מהמתגוננים להיכנע. לפי הגרסה שסיפרו התוקפים לאחר האירוע, הם הניחו את נשקם לאחר הכניעה, אך כשאחד מהם, ג'יימס הדנוט, פתח את דלת בית המשפט הוא התקבל בירי מכל הכיוונים ונהרג. לפי ניקולס לימן, גרסה זו אינה תואמת את העובדה שהודנוט נפגע מכדור אחד בלבד, הובל לאחר מכן בספינת קיטור לכיוון ניו אורלינס על מנת לקבל טיפול, ושם מת מפצעיו.[26] ההיסטוריונית ליאן קית' כתבה שהמתגוננים השחורים בחרו באופן כללי את מטרותיהם בקפידה ולא ירו ללא הבחנה בתוקפיהם. ייתכן שהם ראו בהדנוט מטרה חשובה, או שהירי נבע מבלבול או התנגדות לכניעה ברגע האחרון.[27] לפי גרסת הקורבנות, המתגוננים החלו לצאת מהבניין מתוך רצון להיכנע, אך התוקפים החלו לירות ללא הבחנה בנכנעים. הירי מצד הכוחות של נאש, שהיו מסודרים בחצי סהר מסביב לבניין איים בהכרח גם על התוקפים עצמם. הודנוט, לפי גרסה זו, נפגע מאש ידידותית. צ'ארלס ליין, בספרו על האירועים, מאמץ גרסה זו ומציין שמספר תוקפים לבנים נוספים נפגעו באותו השלב מאש עמיתיהם.[28]

בעוד שקיימת מחלוקת לגבי הדרך שבה מצא הדנוט את מותו, אין מחלוקת לגבי מה שקרה לאחר מכן. התוקפים הלבנים ירו בעשרות אזרחים שחורים שביקשו להיכנע. עד הערב הייתה העיירה מלאה בפצועים והרוגים. התוקפים שבו בין 37 ל-47 אזרחים שחורים, חלקם הגדול פצועים שלא הצליחו להימלט. כשהסתיים שלב זה, התעוררה מחלוקת לגבי מה לעשות עם השבויים. נאש, שהיה שבוי מלחמה בעצמו בזמן מלחמת האזרחים, העדיף לשחרר את השבויים תחת איום שמותם יגיע אם לא יחזרו לעבוד בשקט אצל אדוניהם הלבנים. אחרים במחנהו ביקשו להמשיך בנקמה. לאחר שנאש עזב, הם הוציאו את האופציה השנייה לפועל. התוקפים הצעידו את השבויים לעבר בניין ששימש בעבר כמפעל לעיבוד סוכר, סמוך לנהר. הם העמידו אותם בשורה וירו בהם תוך שהם משתעשעים באתגרים שונים, כמו להרוג שני אנשים בקליע אחד, וגורמים לשבויים להתחנן לחייהם. חלק ניכר מהגופות הושלכו לנהר.[29][30] רק תשעה מתוך השבויים שרדו והעידו לאחר מכן על האירועים.[31]

מניין ההרוגים

ידוע שבמהלך האירועים נהרגו שלושה תוקפים לבנים, אך מספר הנרצחים השחורים אינו ידוע במדויק. ב-15 באפריל הגיעו למקום שני נציגים של המיליציה של לואיזיאנה. בדו"ח שהם כתבו דווח על 62 מתים שחורים, כולל שמות המתים. קצין בצבא ארצות הברית, שסרק את המקום שבועיים לאחר מכן בחיפוש אחר הרוגים שלא הובאו לקבורה, דיווח על 71 הרוגים שחורים. שנתיים לאחר מכן, בדו"ח שהוכן עבור הגנרל פיליפ שרידן, נכללו שמות של 81 הרוגים שחורים והוערך כי המספר האמיתי של ההרוגים כולל בין 15 ל-20 שחורים שגופותיהם נזרקו לנהר האדום ולכן מגיע לכ-105. בשלט שהותקן בעיר בשנת 1950 נטען שב"מהומות" נהרגו 150 שחורים, מספר שאינו נחשב לאמין, שכן מספר הגברים הכולל בבית המשפט טרם הטבח היה כ-150, ולפחות 45 מתוכם שרדו והעידו לאחר מכן לגבי האירועים.[32]

לאחר הטבח

כשוארד יצא לניו אורלינס, הוא קיווה שהביקור יביא לשליחתם של כוחות מיליציה או צבא לצורך הגנה על הקהילה השחורה באזור. תחת זאת, המושל קלוג שלח תגבורת של שני אנשים בלבד – הקולונלים תאודור דקליין וויליאם רייט – מצוידים בצווי מעצר לכחמישים תושבים לבנים שנחשדו כמעורבים באיום על שחורים בקולפקס. השניים הגיעו לקולפקס ב-15 באפריל, מאוחר מידי בכדי למנוע את הטבח. בדוח שהם כתבו למפקדה של המשמר הלאומי של לואיזיאנה תוארו חלק ממראות הזוועה שחיכו להם בעיירה:

"במחסן שבין בית המשפט לבין הנהר מצאנו גופות של שישה גברים שחורים, שככל הנראה זחלו לשם כדי לתפוס מחסה, ושם נורו כמו כלבים. רבים נורו בגב ראשם ובצווארם; אחד מהם נמצא כשידיו עדיין מוחזקות בתנוחה של תחינה; הפנים של אחר הושטחו לחלוטין ממכות רובה, כששברי קת של רובה דו-קני פזורות סביבו על הקרקע; אדם אחר נחתך לאורך בטנו לאחר שנורה; וכמעט לכולם היו שלושה עד תריסר פציעות ירי".[33]

מלבד תאורים של מעשי הטבח ורשימה מפורטת של שמות המתים, הזהירו השניים גם שמאז הטבח נבזזו בתיהם ורכושם של התושבים השחורים על ידי קבוצות של חמושים לבנים. השניים הפצירו ברשויות לשלוח חיילים למקום. למעשה, השמועות על הטבח הגיעו לניו אורלינס עוד לפני הדוח של דקליין ורייט. קלוג הכריז על גרנט והמחוזות הסמוכים כמצויים במצב של מרד ושלח בקשה לויליאם ה. אמורי (אנ'), מפקד הכוחות של ארצות הברית באזור, שיישלחו כוחות צבא לקולפקס. בקשתו נענתנה, ותאודור דקליין חזר לקולפקס ב-19 באפריל מלווה בכוח של 98 חיילי צבא ארצות הברית.[34]

האוזרק (USS Ozark), ספינה שנבנתה עבור הצי של ארצות הברית בזמן מלחמת האזרחים והותאמה במיוחד לשיוט במי נהרות, נרכשה באוקטובר 1873 על ידי לואיזיאנה כדי לאפשר להליכים המשפטיים בעניין הטבח בקולפקס להתקדם, חרף התנגדות תושבים לבנים באזור. בתמונה, מ-1864 או 1865, נראית הספינה על מי נהר המיסיסיפי.

בניו אורלינס, החל הליך של שמיעת עדויות והגשת אישומים בפני חבר מושבעים גדול. את ההליך הוביל תובע מחוזי רפובליקני בשם ארנסט ברדה, שנעזר במיליציה של לואיזיאנה ובשירות המרשלים של ארצות הברית להגנתו. ההליך הוביל לתסיסה בקרב לבנים בקולפקס ובקהילות הסמוכות, שבהם שלט נרטיב לפיו ההרג נבע מ"מהומות" של שחורים ומהריגתו של הדנוט. רבים מהתוקפים שהשתתפו בטבח ברחו בסיוע קהילותיהם על מנת שלא להיעצר. בינתיים, חדשות על הטבח הגיעו לתקשורת הלאומית, והבאת התוקפים לדין הייתה למטרה עבור רפובליקנים. ביוני הגיש חבר המושבעים אישומים כנגד 97 גברים, אך לאור ההתנגדות בקהילות הלבנות נעצרו רק עשרה. ברמה הפדרלית, הממשל של יוליסס גרנט היסס להגיש אישומים, מתוך חשש לתוצאות הפוליטיות של פעולות מעין זו.[35] בנוסף, ההתנגדות של אזרחים לבנים לאורך הנהר האדום הפכה את התנועה של נציגים וחיילים של המדינה ושל השלטון הפדרלי למשימה קשה. באוקטובר 1873 נרכשה ספינת המלחמה "אוזרק", מה שאיפשר להליכי המשפט להתקדם במהירות רבה יותר.[36][37]

המשפט הראשון: ארצות הברית נגד קולומבוס נאש

בדצמבר 1873 הוגשה בבית המשפט הפדרלי, מחוז לואיזיאנה, התביעה "ארצות הברית נגד קולומבוס נאש ואחרים".[38] הכישלון של המבצע להבאת האשמים לדין התבטא, בין האשר, בכך שרק תשעה מתוך 98 האזרחים שהואשמו על ידי חבר המושבעים הגדול נכללו כנאשמים בתביעה. לכל התשעה היה תפקיד שולי יחסית בטבח. בין אלו שלא נכללו בתביעה היה מפקד הכוח התוקף, כריסטופר קולומבוס נאש, שברח מכוחות האכיפה, ואשר שמו נותר, באופן אירוני, בכותרת התביעה.[39] העמדתם לדין של תשעה תוקפים בלבד שיקפה גם את העמדה של מחלקת המשפטים של ארצות הברית ושל התובע הכללי ג'ורג' הנרי ויליאמס, שביקשו לצמצם את ההוצאות הכרוכות במשפט ולמנוע מצג של התערבות נרחבת בפוליטיקה של לואיזיאנה.[40]

בפני המושבעים והשופט ויליאם ברנהאם וודס, הופיעו 140 עדים מהקהילה השחורה בקולפקס, שהעידו נגד הנאשמים ותוקפים לבנים אחרים שהשתתפו בטבח. התביעה ביקשה לצמצם למינימום את אזכור המוטיבציה הגזענית לטבח. למרות זאת, היחסים בין לבנים ושחורים היו מתוחים וכללו אלימות כלפי שחורים שהעידו במשפט. העדים הובאו לבית המשפט ובחזרה באמצעות האוזרק, וזאת גם בשל אמצעיהם הדלים וגם מתוך רצון להגן על חייהם. חבר המושבעים כלל רק אזרח שחור אחד, שהיה היחיד שהתעקש על הרשעה, בעוד האחרים מתעקשים על זיכוי של כל או חלק מהנאשמים. כתוצאה מחילוקי הדעות בין המושבעים, בוטל המשפט ללא הכרעה, מלבד זיכוי של נאשם אחד.[41]

המשפט השני: ארצות הברית נגד קרוקשנק

שופט בית המשפט העליון ג'וזף בראדלי, שהיה מופקד על עריכת "סבבים" בלואיזיאנה, הוביל לביטול פסק הדין, שבו הורשעו שלושה מהתוקפים בטבח. בעקבות זאת, הגיע התיק לפתחו של בית המשפט העליון, ששלל את סמכות הממשל הפדרלי להתערב לצורך שמירה על זכויות אזרח מפני פגיעה על ידי אזרחים פרטיים.

לאחר ביטול המשפט הראשון הגישה התביעה כתב אישום חדש כנגד כל הנאשמים, מלבד הנאשם האחד שזוכה. שם התיק שונה ל"ארצות הברית נגד קרושנק" (אנ'). כמו במשפט הקודם, התביעה נסמכה על הכוח של הממשל הפדרלי לאכוף שמירה על זכויות המוקנות לאזרחים בחוקה. בנוסף, התביעה הפדרלית השתמשה בחוק האכיפה משנת 1870 (אנ'), שנתן לנשיא את הכוח לאכוף חלקים מהתיקון ה-14 והתיקון ה-15 בכל רחבי ארצות הברית, ובכלל זאת לפעול כנגד קבוצות כגון הקו קלוקס קלאן. אסטרטגיה זו התבררה כבעייתית, שכן בתיקים אחרים שנידונו בבית המשפט העליון בתחילת השנה, אותתו השופטים על כוונתם לא לאפשר לממשל הפדרלי להשתמש בתיקונים לחוקה או בחוק האכיפה, באופן שפוגע כביכול בזכויות של המדינות.[42][43][44]

המשפט התנהל בפני שופט בית המשפט המחוזי ויליאם וודס, ולמורת רוחה של התביעה הצטרף אליו שופט בית המשפט העליון ג'וזף בראדלי, שהיה מופקד על עריכת "סבבים" בדרום העמוק.[45] ההגנה טענה שלממשל הפדרלי אין סמכות להעמיד לדין את האחראים לטבח ושחלקים מחוק האכיפה של 1870 אינם חוקתיים. חוק האכיפה אמנם נועד לאפשר לממשל הפדרלי לאכוף את התיקונים ה-14 וה-15, שהם חוק פדרלי, אך ההגנה טענה שתיקונים אלה אינם מבטיחים הגנה מפני הפרת זכויות על ידי אזרחים אחרים, אלא אך ורק הגנה מפני הפרת זכויות על ידי המדינות. לאחר שסיימה ההגנה להשמיע את הטיעון הזה ואחרים, הצהיר בראדלי שהוא יתן למשפט להימשך, אך אם יורשעו הנאשמים הם יוכלו להעלות שוב את הטיעונים בפני בית המשפט העליון.[43][44]

ב-10 ביוני 1874 מסר חבר המושבעים את הכרעתו: הם זיכו חמישה מהנאשמים מכל אשמה והרשיעו שלושה מהם בקשירת קשר לשלילת זכויות האזרח של הקורבנות בקולפקס. כל הנאשמים זוכו מאשמת רצח.[46][44] חלק מהנאשמים שוחררו בערבות, וההגנה הגישה בקשה לעצירת ההליך המשפטי בשל בעיות חוקתיות. ב-27 ביוני, התכנס שוב בית המשפט, הפעם כדי לשמוע את ההכרעה של בראדלי לגבי בקשה זו. בראדלי קבע שההרשעה של השלושה בטלה. לפי הכרעתו, גם אם חוק האכיפה היה חוקתי - טענה שבעניינה רק בית המשפט העליון בהרכב מלא יכול להכריע - לממשל הפדרלי קיימת סמכות בעניינים פליליים כמו רצח, הצתה, תקיפה ושוד רק במקרה שבו מוכח שהעברות נעשו ממניע גזעני. לטענת בראדלי התביעה כשלה בביסוס מניע כזה. בנוסף, הוא טען שחלק מהאישומים לא היו בהירים דיים. השופט המחוזי וודס הכריז שהוא לא מסכים עם בראדלי. זו הייתה הפעם היחידה במהלך תקופת השיקום שבה שופט מחוזי הביע בפומבי אי-הסכמה עם שופט סבב של בית המשפט העליון, והמשמעות של אי-ההסכמה הייתה שהתיק יגיע לדיון בהרכב מלא של בית המשפט העליון. בראדלי קבע ששלושת הנאשמים ישוחררו בינתיים בערבות וברחבי לואיזיאנה התקיימו הפגנות תמיכה שחגגו את שחרורם.[47][44]

הליגה הלבנה

איור של מתקפת הליגה הלבנה על ניו אורלינס. פורסם ב-1874 במגזין Harper's Weekly.

ההחלטה של בראדלי לשחרר את הנאשמים במשפט היוותה זריקת עידוד עבור אלו שדגלו בעליונות הגזע הלבן בלואיזיאנה. שלושת הנאשמים המשוחררים הגיעו באותו היום לקולפקס, שם הם התקבלו על ידי קהל גדול של תושבים לבנים, שחגג עם מוזיקה ויריות תותח.[48] במהלך הקיץ התגבשה פעילות הגזענים הלבנים באמצעות ארגון הליגה הלבנה (White League), שנקט בפעולות טרור אלימות על מנת להרתיע שחורים ונושאי משרות רפובליקנים. בשלהי קיץ 1874, היו לארגון כ-14,000 חברים, רובם חמושים שהתאמנו ככוח צבאי למחצה.

בסוף אוגוסט ביצעה קבוצה של הליגה הלבנה את טבח קושאטה (אנ'), שבו נרצחו שישה לבנים רפובליקנים שהחזיקו במשרות ציבוריות ובין 5 ל-20 עבדים משוחררים. בספטמבר, התגלה והוחרם משלוח נשק גדול שיועד לחברי הליגה הלבנה. בעקבות זאת, התרחש הקרב של ליברטי פלייס (Battle of Liberty Place): אלפי חמושים של הליגה הלבנה התעמתו בניו אורלינס עם כוחות המשטרה והמיליציה של לואיזיאנה, והשתלטו על מרכז העיר ומחסני הנשק למשך שלושה ימים. הם נסוגו מעמדותיהם רק לאחר שבהוראת הנשיא גרנט נשלחו לעיר כוחות צבא פדרליים. גם לאחר ניסיון הפיכה זה, לא הורשע אף פעיל של הליגה הלבנה.[49][50]

הכרעת בית המשפט העליון

ב-27 במרץ 1876 מסר בית המשפט העליון את הכרעתו בעתירה "ארצות הברית נגד קרוקשנק". נשיא בית המשפט מוריסון וייט כתב את החלטת הרוב. וייט כתב שלממשל הפדרלי לא הייתה סמכות להאשים את שלושת העותרים, שכן זכות זו הייתה נתונה למדינת לואיזיאנה בלבד. בהכרעתו הדגיש וייט שאזרחי ארצות הברית הם אזרחים הן של המדינות והן של הממשל, ושלממשל אין סמכויות אכיפה של זכויות האזרח, מלבד הסמכויות שמצוינות בחוקה במפורש.

התביעה ביקשה, בין השאר, להעמיד לדין את הנאשמים באשמה של פגיעה בזכות ההתארגנות של האזרחים בקולפקס, המובטחת להם בתיקון הראשון לחוקה; אולם, על פי הפסיקה, זכות זו נאכפה תמיד על ידי המדינות, והתיקון הראשון לא שינה זאת. בנוסף, התביעה טענה שהנאשמים פגעו בזכות המוקנה לקורבנות לשאת נשק, אשר מובטחת על ידי התיקון השני לחוקה. אולם, גם האכיפה של זכות זו נתונה למדינות בלבד, והמטרה היחידה של התיקון היא להגביל את כוח הממשל הפדרלי. לבסוף, הממשל הפדרלי יכול להגן על הזכות להליך הוגן והזכות להגנה שווה (right of equal protection), המובטחות על ידי התיקון ה-14, רק כשהמדינות עצמן מפרות את הזכויות האלה, ולא כאשר אזרחים פרטיים הם הפוגעים בזכויות. אם כן, לממשל הפדרלי לא היה כל בסיס לנקוט בפעולות אכיפה כנגד המשתתפים בטבח, והחלטת המושבעים בעניינם בטלה. וייט לא הזכיר בפסיקתו כלל את האירועים שהובילו לעתירה, את הטבח בתושבי קולפקס, או את העובדה שהמניע לטבח היה גזעני. שלושת השופטים בדעת המיעוט, ובכללם ג'וזף בראדלי, קיבלו את המסקנה המעשית של וייט, אך העדיפו נימוקים אחרים להצדקתה.[51]

ההיסטוריון אריק פונר (אנ') כתב על ההכרעה, ש"בשם הפדרליזם, הפכה ההחלטה את העמדתם לדין של נאשמים בפשעים נגד שחורים לבלתי אפשרית, ונתנה אור ירוק למעשי טרור במקומות בהם מחזיקי משרות מקומיים לא היו יכולים, או לא רצו, לאכוף את החוק".[52]

הנצחה וזיכרון

לאחר הטבח נפוץ בקרב התושבים הלבנים בלואיזיאנה נרטיב שקרי, לפיו ההרג היה תוצאה של מהומות של שחורים בקולפקס, והתנהגות לא הולמת מצדם, שכללה התעללות בנשים לבנות, שוד וביזה. בנוסף, נטען שהאשם האמיתי בגרימת האירוע הוא מושל לואיזיאנה הרפובליקני, ויליאם פיט קלוג, שאיפשר את מעשי השחורים בקולפקס. נרטיב זה היה חלק מנטייה רחבה יותר לראות גברים שחורים כאיום, ולהשתמש בסטראוטיפ גזעני זה כהצדקה לאלימות.[53] הוא נתמך על ידי העיתונים הדמוקרטים בלואיזיאנה, שזמן קצר לאחר הטבח החלו לפרסם מאמרים ברוחו.[54][55] בנוסף, הנרטיב הופץ באמצעות דוח של "ועדת השבעים", קבוצה שמרנית שבראשה עמד רוברט מאר, עורך הדין שייצג את הנאשמים במשפט. הדוח תיאר פשעים וזוועות, שבוצעו כביכול על ידי שחורים בקולפקס, הציג את התוקפים הלבנים כמי שפעלו מתוך הגנה עצמית, ותלה את האשמה במושל קלוג ובמנהיג המיליציה השחורה ויליאם וארד.[56] מנגד, העיתונות הרפובליקנית ודוח שהוגש לבית הנבחרים של ארצות הברית תיארו את האירוע כפשע גזעני של פורעים לבנים.[57][58][59]

שני מונומנטים הוקמו בקולפקס כדי להנציח את האירוע. שניהם לא מתארים את האירוע כטבח אלא כמהומות. הראשון, אנדרטה בצורת אובליסק בבית הקברות בקולפקס, מאדיר את שמם של שלושת ההרוגים הלבנים, ולשונו: "הוצב בזיכרון אוהב, להנצחתם של הגיבורים, סטיבן דיקייטור פאריש, ג'יימס וסט הדנוט [ו]סידני האריס, שנפלו במהומות קולפקס בקרב למען עליונות לבנה".[60][61][62] המונומנט השני הוא לוחית זיכרון שהוצבה בשנת 1950, ועליה נכתב "באתר זה התרחשו מהומות קולפקס, שבמהלכן נשחטו שלושה גברים לבנים ו-150 שחורים. האירוע התרחש ב-13 באפריל 1873 וציין את סיום שלטון הצִקלונאים האומלל".[11] השלט הוסר, לאחר מחאה, ב-15 במאי 2021 והועבר למוזיאון.[63]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Robert Michael Goldman, Reconstruction and Black Suffrage: Losing the Vote in Reese and Cruikshank (University Press of Kansas: 2001)
  • LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008)
  • Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008)
  • Nicholas Lemann, Redemption: The Last Battle of the Civil War (Farrar, Straus and Giroux: 2007)
  • Horrible massacre in Grant Parish, Louisiana... Meeting of colored men in New Orleans: address and speeches (נאומים ועדויות על הטבח משנת 1873).
  • Lawrence Goldstone, Unpunished Murder: Massacre at Colfax and the Quest for Justice (Scholastic Focus: 2018) (ספר לנוער)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Eric Foner, Reconstruction: America's Unfinished Revolution, 1863-1877 (Harper and Row Publishers: 1988), p. 437
  2. ^ Danny Lewis, "The 1873 Colfax Massacre Crippled the Reconstruction Era", The Smithsonian website, April 13 2016
  3. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), Chapter 1
  4. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), Chapter 2
  5. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), pp. 27-28
  6. ^ J. E. Dunn, "About Uncle Tom's Cabin: A Louisianian Says Meredith Calhoun Was Not a Model for Legree", The Washington Post, August 31 1896
  7. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), pp. 49-53
  8. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), pp. 54-61
  9. ^ 9.0 9.1 LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), p. 61
  10. ^ Ted Tunnell, Crucible of Reconstruction: War, Radicalism, and Race in Louisiana, 1862–1877, (LSU Press: 1992), p. 157
  11. ^ 11.0 11.1 "צִקלונאי" (באנגלית: carpetbag או carpetbagger), הוא כינוי של אנשי הדרום לאנשים מהצפון שהגיעו לכאורה לדרום בתקופת השיקום כדי לעשות לעצמם רווח אישי על חשבון התושבים הלבנים בדרום. ראו ערך "carpetbagger" במילון מריאם-ובסטר.
  12. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), pp. 72-74
  13. ^ Carol Anderson, The Second: Race and Guns in a Fatally Unequal America (Bloomsbury: 2021), p. 95
  14. ^ Joe Gray Taylor, Louisiana Reconstructed: 1863–1877 (Louisiana State University Press: 1974), p. 241
  15. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), p. 66
  16. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), pp. 82-83
  17. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), pp. 70-72
  18. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), p. 79
  19. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), p. 91
  20. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), pp. 79-82
  21. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), p. 94
  22. ^
    לפי צ'ארלס ליין התותח היה בקוטר 2.75 אינץ' (כ-70 מ"מ). לפי ליאן קית' היה זה תותח 4 אינץ' (100 מ"מ). היות שלא היה ברשותם תחמושת מתאימה, הם השתמשו בכדורי תותח מאולתרים, עשויים מברזל. ראו:
    Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), p. 89; LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), p. 96.
  23. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), pp. 92-93
  24. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), p. 101
  25. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), p. 102
  26. ^ 26.0 26.1 Nicholas Lemann, Redemption: The Last Battle of the Civil War (Farrar, Straus and Giroux: 2007), pp. 17-18
  27. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), p. 103
  28. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), p. 102
  29. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), p. 102-107
  30. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), p. 104-106
  31. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), p. 266
  32. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), p. 265-266
  33. ^ Report of T.W. Deklyne, in Meeting of colored men in New Orleans (1873), p. 24
  34. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), p. 112-114
  35. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), p. 114-120
  36. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), p. 120-123
  37. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), p. 145
  38. ^ United States v. Columbus Nash, et al., National Archive Catalog
  39. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), pp. 131-132
  40. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), pp. 134-135
  41. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), pp. 141-142
  42. ^ פסיקה זו עסקה במספר עתירות לבית המשפט העליון שאוחדו ומכונות יחד "משפטי בית המטבחיים" (Slaughter-House Cases). גם עתירות אלה הגיעו מלואיזיאנה ונגעו לזכויותיהם של שחורים ועבדים משוחררים, ובית המשפט העליון צמצם בהחלטתו לגביהן את היכולת של הממשל הפדרלי לאכוף את התיקונים לחוקה.
  43. ^ 43.0 43.1 Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), pp. 192-197
  44. ^ 44.0 44.1 44.2 44.3 LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), pp. 142ff
  45. ^ עד 1901 שופטים בבית המשפט העליון של ארצות הברית היו יוצאים, בזמן הפגרה, ל"סבבים" (circuits) בתחומים של ארצות הברית שהיו תחת אחריותם, ושם היו מנהלים משפטים בבתי המשפט הפדרליים לצד שופטים מקומיים. מנהג זה הופסק כשנוסדו בתי המשפט הפדרליים לערעורים, שעדיין נקראים "circuit courts". בראדלי היה מופקד, בין השאר, על עריכת סבבים בלואיזיאנה.
  46. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), p. 203
  47. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), pp. 211-212
  48. ^ LeeAnna Keith, The Colfax Massacre: The Untold Story of Black Power, White Terror, and the Death of Reconstruction (Oxford University Press: 2008), p. 148
  49. ^ Charles Lane, The Day Freedom Died: The Colfax Massacre, the Supreme Court, and the Betrayal of Reconstruction (Holt: 2008), pp. 217-221
  50. ^ James K. Hogue, "The 1873 Battle of Colfax: Paramilitarism and Counterrevolution in Louisiana", 2006
  51. ^ United States v. Cruikshank, 92 U.S. 542 (1875)
  52. ^ Eric Foner, Reconstruction: America's Unfinished Revolution, 1863-1877 (Harper and Row Publishers: 1988), pp. 530-531
  53. ^ David T. Ballamtyne, "Remembering the Colfax Massacre: Race, Sex, and the Meanings of Reconstruction Violence", The Journal of southern history 87(3) (2021), pp. 428-432 אתר למנויים בלבד
  54. ^ David T. Ballamtyne, "Remembering the Colfax Massacre: Race, Sex, and the Meanings of Reconstruction Violence", The Journal of southern history 87(3) (2021), pp. 433ff אתר למנויים בלבד
  55. ^ אוסף קטעי עיתונות דמוקרטית על הטבח בקולפקס, באתר אוניברסיטת מדינת לואיזיאנה (באנגלית)
  56. ^ Committee of Seventy, History of the Riot at Colfax, Grant Parish, Louisiana, April 13th, 1873 (Clark & Hofeline: 1874)
  57. ^ קטעים מתוך דוח ועדת השבעים ודוח שהוגש לבית הנבחרים, באתר TeachingAmericanHistory.com (באנגלית)
  58. ^ "Colfax Massacre Reports, U.S. Senate and the Committee of 70, 1874 and 1875" (excerpts), in Reconstruction: Core Documents, Edited by Scott Yenor, (Ashbrook Press: 2018), pp. 140-149
  59. ^ Report of the select committee on that portion of the President's message relating to the condition of the South, United States Congress, House Select Committee on the Condition of the South (1875), full text in The Internet Archive website, see esp. pp. 12-14
  60. ^ צילום של האנדרטה, באתר Find a Grave
  61. ^ Richard Rubin, "The Colfax Riot", The Atlantic, July/ August 2003
  62. ^ Mark Potok, "Is This the Nation’s Nastiest Monument?", The Daily Beast, June 3 2020
  63. ^ Charles Lane, "Opinion: Not far from Tulsa, a quieter but consequential correction of the historical record", The Washington Post, June 8 2021
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34262608הטבח בקולפקס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הטבח_בקולפקס&oldid=2115226"