שאיפת עשן
שאיפת עשן היא שאיפה של אדים רעילים גדולים, או תוצר לוואי של חומר בעירה דרך מערכת הנשימה וכתוצאה מכך פציעה חמורה או מוות. שאיפת עשן היא גורם התמותה העיקרי למוות של קורבנות שרפות. שאיפה או חשיפה לתוצרי בעירה כגון גזים חמים עלולים לגרום לסיבוכים חמורים של הנשימה.[1]
כ-50-80% ממקרי המוות כתוצאה מפגיעת שאיפת עשן, לא באו כתוצאה ממגע ישיר עם הלהבות, אלא כתוצאה מכוויות במערכת הנשימה.[2] העשן החם פוגע או הורג על ידי שילוב של נזק תרמי, הרעלה וגירוי ריאתי ונפיחות, הנגרמים על ידי פחמן חד-חמצני, ציאניד ומוצרי בעירה אחרים.
תסמינים
התסמינים של שאיפת עשן נעים בין שיעול, הקאה, בחילה, ישנוניות ובלבול. כוויות באף, בפה ובפנים, שערות נחיריים חדות, קשיי נשימה וכיח פחמני (רוק שרוף) הם סימנים נוספים לפגיעה משאיפת עשן.
טיפול רפואי מוקדם עשוי להיות נחוץ כדי להציל את חיי המטופל, כולל הנשמה מלאכותית מכנית, גם אם האדם בהכרה מלאה. בהמתנה להתערבות רפואית, יש להביא את המטופל לאוויר צח ולתת לו חמצן רפואי במידת האפשר.[3]
סיבות
גז הפליטה מורכב בעיקר בחומר הבוער ובחום שבו הוא נשרף.[4] כל מרכיבי גז הפליטה יכולים להזיק מאוד לבריאות האדם. אולם בדרך כלל הוא מורכב משלוש קבוצות גדולות:
- גזים מגרים, כגון מימן כלורי (אנ') או גופרית דו-חמצנית, בעלי השפעה קורוזיבית על ריריות, עיניים, מערכת הנשימה ועוד. כאן מבדילים בין תת--קבוצות גזים. גזים מגרים מיידית הם הידרופיל גזים מגרים מסוג חביון הם ליפופיליות.
- גזים רעילים הם בעיקר פחמן דו-חמצני (CO 2), המונע שחרור של פחמן דו-חמצני מהגוף, כמו גם פחמן חד-חמצני (CO) וציאניד (מימן ציאנידי, HCN), המונעים ניצול או קישור לחמצן לגוף האדם.
- חלקיקי פיח ודיוקסינים (אנ') עלולים לגרום לנזקים תרמיים, לשמש כלי הובלה לרכיבים מקשת הגזים המגרים ולשחרר אותם רק לאחר עיכוב, הגורם לגירוי ארוך טווח ולשינויים מכניים בגוף האדם.
הערות שוליים
- ^ שאיפת עשן – סכנות ודרכי התמודדות – מדעת
- ^ Rauchmelder retten Leben | GDV, web.archive.org, 1 ביוני 2012
- ^ מגן דוד אדום, כיצד לטפל בשאיפת עשן, באתר www.mdais.org
- ^ Wayback Machine, web.archive.org, 3 בינואר 2014
32003645שאיפת עשן