רע"פ אליצור סגל
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון |
| תאריך החלטה | 2 בנובמבר 2017 |
| החלטה | |
| בערכאות נמוכות העותר הורשע בהעלבת עובד ציבור בגין מאמר שכלל ביטויים פוגעניים, מבזים ומשפילים נגד הרב הצבאי הראשי. העתירה התקבלה פה אחד. העותר זוכה בהנמקה שחופש הביטוי הפוליטי גבר על הפגיעה בתפקוד התקין של השירות הציבורי ועל הפגיעה ברב הצבאי הראש. | |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | מרים נאור, סלים ג'ובראן, אסתר חיות, חנן מלצר, יורם דנציגר, ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית וענת ברון |
| תקדימים | |
| דנ"פ 7383/08 אונגרפלד | |
פסיקת בית המשפט העליון שזיכתה את אליצור סגל מאשמת העלבת עובד ציבור קבעה את ההלכה לגבי עבירת העלבת עובד ציבור. פסיקה זו צמצמה את אפשרויות ההרשעה בעבירת העלבת עובד ציבור לעומת פסיקה קודמת בה הורשע אזרח בשל שעמד מול תחנת משטרה עם שלט שקרא לפיטורי שוטר מסוים בטענה ששיתף פעולה עם עבריינים.
אליצור סגל פרסם באתר האינטרנט של ארגון מנהיגות יהודית מאמר בו כתב כי הרב הצבאי הראשי, תת-אלוף ישראל וייס, עבר על איסורים שדינם מיתה. המאמר פורסם בדצמבר 2004, בעיצומו של המאבק הפוליטי על תוכנית ההתנתקות.
בבית משפט השלום, ולאחר ערעור גם בית משפט מחוזי, הורשע סגל בעבירת העלבת עובד ציבור. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו. סגל פנה לבית המשפט העליון באמצעות עורך דינו יצחק בם בבקשת רשות ערעור בטענה כי יש לזכותו מכיוון שאין לראות בביקורת פוליטית על עובד ציבור משום העלבה ופרשנות שאימצו בית המשפט השלום והמחוזי לעבירה פוגעת בחופש הביטוי הפוליטי. עקב החשיבות הרבה של הנושא, מונו תשעה שופטים לדון בערעור. להפתעת רבים, תשעת השופטים, פה אחד, זיכו את סגל מאשמת העלבת עובד ציבור.
השופטים קבעו, שככלל ביקורת בעלת אופי ציבורי-פוליטי, בייחוד כאשר האדם ה"מותקף" הוא עובד ציבור בכיר, לא תהווה "העלבה".
רקע
המאבק הפוליטי על תוכנית ההתנתקות
בחודש דצמבר 2003 הציג ראש הממשלה את תוכנית ההתנתקות. לתוכנית קמו מתנגדים רבים בקרב תומכי מפלגות הקואליציה ובמיוחד בקרב חברי הלכוד. התוכנית הועמדה להצבעה של כל חברי הליכוד. במאי 2004 התקיים המשאל המתפקדים והתוכנית נדחתה ברוב של קרוב ל-60%. באוקטובר 2004, אושרה תוכנית התנתקות מתוקנת בהצבעה בכנסת. מתנגדי התוכנית המשיכו במאבקם.
נגד החוק הוגשו עתירות לבג"ץ.[1] ביוני 2005 החליט בג"ץ לבטל מספר סעיפים שהגבילו את הפיצוי למפונים, אך דחה את העתירה לביטול החוק עצמו. ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד. בדעת מיעוט היה השופט אדמונד לוי, אשר גרס כי החוק אינו חוקתי. באוגוסט 2005 צה"ל פינה את התושבים והשלים את ביצוע תוכנית ההתנתקות.
מאמרו של אליצור סגל: הרבצ"ר מטעם
בדצמבר 2004, בעיצומו של המאבק הפוליטי על תוכנית ההתנתקות פרסם הרב אליצור סגל באתר האינטרנט של ארגון מנהיגות יהודית, בו שימש כעורך, מאמר בכותרת "הרבצ"ר מטעם".[2] הרבצ"ר נשוא המאמר היה תת-אלוף ישראל וייס. במאמרו תקף סגל את הרבצ"ר (הרב הצבאי הראשי) בביטויים חריפים ביותר הוא כתב כי הרבצ"ר:
- שותף לרצח - איסור יהרג ואל יעבור
- שותף לגילוי עריות - איסור יהרג ואל יעבור
- שותף לחילול שבת שהוא איסור סקילה
- שותף לביטול מצוות יישוב ארץ ישראל השקולה ככל התורה כולה
- שותף להאכלת מאות אלפי יהודים בטרפות.
עבירת "הטרדת עובד ציבור"
עבירת ההעלבה מעוגנת בסעיף 288 לחוק העונשין, הקובע: "המעליב בתנועות, במילים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו – מאסר ששה חודשים". סעיף 288 היה קיים עוד מלפני חקיקת חוק היסוד כבוד האדם וחירותו ולכן מוגן מביטול חוקתי כסותר את חוק היסוד, אבל יש לפרשו ברוח חוק היסוד.[3]
הלכת אונגרפלד
עד לבג"ץ אליצור סגל ההלכה בנושא העלבת עובד ציבור נקבעה בבג"ץ אונגרפלד (7383/08). אונגרפלד הואשם בגין פרסום כרזה מול משטרת חדרה, שבה נכתב שצריך לפטר שוטר מסוים בגלל שיתוף פעולה עם עבריינים ושהמשטרה לא צריכה תפוחים רקובים. בשתי ערכאות אונגרפלד נמצא אשם בגין העלבת עובד ציבור. אונגרפלד עתר לדיון נוסף בבית המשפט העליון. בשל החשיבות העקרונית של הסוגיה נתקבלה בקשתו והדיון בבקשתו התקיים במותב של תשעה שופטים. ברוב של שישה כנגד שלושה נדחה ערעורו ונשארה בעינה הרשעתו בגין העלבת עובד ציבור.
בפסק הדין נקבע כי להרשעה בעבירת העלבת עובד ציבור יש להוכיח שני תנאים מצטברים: רכיב תוכני לגבי מהות הדברים ורכיב הסתברותי הדן בסיכוי כי הדברים אמנם יגרמו לפגיעה בתפקוד התקין של השרות הציבורי או לפגיעה בנשוא המאמר. לגבי הרכיב הסתברותי נקבע ברוב קולות כי יש להוכיח ודאות קרובה לפגיעה ולא רק אפשרות סבירה לפגיעה.
יוער כי ה"העלבה" שבגינה הורשע אונגרפלד היא מאוד מתונה בהשוואה להאשמות שייחס סגל לרבצ"ר.
הערכאות הנמוכות
בית משפט השלום
ביום 23.7.2006 הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום נגד סגל בו יוחסה לו עבירה של העלבת עובד הציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
לאחר למעלה משש שנים, ביום 25.12.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום (ת"פ 3099/06). בפסק הדין הורשע סגל בעבירת ההעלבה. בית המשפט קבע כי הדברים מהווים השפלה והעלבה היורדות לליבת כבודו ותפקידו של הרב הצבאי כאיש הלכה וכאיש צבא וכי הם מסכנים, בוודאות קרובה, את תפקוד הרבנות הצבאית בכלל ואת תפקוד הרב הצבאי בפרט. בגזר הדין הוטלו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, קנס ותשלום פיצוי לרב הצבאי הראשי.
בית המשפט המחוזי
סגל ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2696-03-13). ביום 2.6.2013 נדחה הערעור על הכרעת הדין. בית המשפט המחוזי קבע כי רובו ככולו של המאמר אינו חורג מביטוי פוליטי מותר, בין השאר, משום שסף הסיבולת של עובד ציבור, וודאי עובד בכיר, צריך להיות גבוה. עם זאת, נפסק כי בדברים שבליבת המאמר חצה סגל את גבול ההתבטאות הלגיטימית.
הערעור על גזר הדין התקבל בחלקו ומשך המאסר על-תנאי קוצר אך הקנס והפיצוי שנגזרו עליו נותרו על כנם.
הדיון המשפטי בבית המשפט העליון
אליצור סגל הגיש באמצעות עורך הדין יצחק בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בבקשה נטען, שההלכה הקודמת שפסק בית המשפט בפסק הדין בעניין דנ"פ אונגרפלד היא רחבה מדי ולא מגנה מספיק על חופש הביטוי הפוליטי ולכן צריך לשנות את ההלכה, כדי שעבירת העלבת עובד ציבור לא תחול על התבטאויות כנגד עובדי ציבור בעניינים ציבוריים - פוליטיים.
תחילה, נערך דיון בבקשה בהרכב של שלושה שופטים (הנשיאה מרים נאור, השופט חנן מלצר והשופטת ענת ברון). הנשיאה נאור הציעה, שלמרות השלב המתקדם של הדיון, כתב האישום יבוטל בהסכמה[4]. הפרקליטות סירבה להצעה. מכיוון שהלכת אונגרפלד נפסקה בהרכב של תשעה שופטים, על מנת לדון בה מחדש, הנשיאה נאור החליטה להרחיב את ההרכב לתשעה שופטים.
עובדות פסק הדין
הבסיס העובדתי לפסק הדין היה מאמרו של סגל.[2] בנוסף הדגיש בית המשפט את העובדות הבאות:
1. המאמר פורסם בתקופה בה התנהל במדינה ויכוח פוליטי סוער בשאלת ההתנתקות.
2. המאמר הוא ביטוי פוליטי מובהק.
3. הרבצ"ר הוא עובד ציבור ברמה בכירה מאד.
4. המאמר הופיע רק במרשתת ולא בעיתונות מודפסת.
5. הרבצ"ר נחשף למאמר רק לאחר שזה הוצג לו במשטרה, בעקבות תלונה של גורם אחר.
6. המאמר כולל ביטויים קשים, מכוערים וקיצוניים.
טענות המערער
1. עבירת ההעלבה היא עבירה ארכאית הפוגעת באופן קשה בחופש הביטוי ובעקרונות המשטר הדמוקרטי.[5]
2. בנושאים "פובליציסטיקה בעניינים חברתיים ופוליטיים" יש לפסוק על פי דעת המיעוט בפסק אונגרפלד – ולזכותו.
3. המאמר מצוי בליבת חופש הביטוי בעניינים ציבוריים-פוליטיים שערכו החברתי גדול בהרבה מנזקו.
4. הלכת אונגרפלד מעוררת קשיים ויש לבחון אם להותירה על כנה, ולחלופין להצר את גבולותיה.
5. נדרשת הגדרה ברורה של הערך המוגן העומד בבסיס עבירת ההעלבה.
6. הרשעתו, אם תישאר בעינה, תגרום לאפקט מצנן לגבי חופש הביטוי.
7. ביקורת על עובד ציבור בכיר ראויה ליתר הגנה מאשר ביקורת על עובד זוטר.
8. יש להבחין בין פרסום מעל במה ציבורית לבין עלבון שהוטח בעובד הציבור במסגרת הפגנה או פניה ישירה אליו.
9. המבחן ההסתברותי קשה ליישום באופן אחיד ועקבי וכי כתוצאה מכך נפגעת הוודאות המשפטית ונוצר "אפקט מצנן" על חופש הביטוי.
טענות המשיבים
1. אין הצדקה לקיים דיון ב"גלגול שלישי" כי הלכת אונגרפלד דנה בשאלות שהעלה המבקש ואין מקום להרהר אחריה.
2. יש לדחות את ההבחנה שהציע העותר בין פרסום מעל במה ציבורית לבין הפגנה או משלוח פנייה מעליבה לעובד הציבור.
3. הערך המוגן בעבירת ההעלבה הוא חוסנו של השירות הציבורי ולא עניינו הפרטי של עובד הציבור.
4. אין משמעות רבה לכך שייתכן והרבצ"ר לא נחשף למאמר.
5. המדינה הסכימה כי אין עילה לעבירה פלילית בביקורת שבמאמר על פיה הרבצ"ר היה צריך לפסוק הלכה בעניין כללי הפתיחה באש; בעניין השירות המשותף של נשים וגברים בצבא; לאסור חילול שבת לצרכים שאינם מבצעיים לרבות פינוי מאחזים; לאסור על חיילים להשתתף בתוכנית ההתנתקות, וכי משלא עשה כן נכשל בתפקידו. המדינה הסכימה כי ביקורת זו אינה חורגת מחופש הביטוי הפוליטי המותר. אבל, העותר חצה את הגבול לעבר העבירה הפלילית במצבור אמירות קיצוני במיוחד מבחינת עוצמת הביזוי, עומק ההשפלה ועומק הפגיעה הפוטנציאלית – ואף הפגיעה הממשית – בתפקודו של הקצין הרלוונטי.
6. דברי העותר רומסים את מעמדו המוסרי והתורני בכלל ובקרב הציבור הנזקק לשירותיו בפרט.
7. התקיימה ודאות קרובה לפגיעה ברבנות הצבאית ובתפקודו של הרבצ"ר בעקבות המאמר. זאת, בהתחשב בכך שהכותב אדם בעל השפעה, איש חינוך ובעל סמיכה לרבנות.
עמדת האגודה לזכויות האזרח
האגודה לזכויות האזרח הצטרפה כ"ידיד בית המשפט".
1. יש לייחד את עבירת העלבת עובד ציבור רק לביטויים חמורים המתקרבים לרף של עבירת האיומים או של עבירת ההסתה.[6]
2. אין לראות משום עבירה בפרסום מאמר פובליציסטי שבו ביקורת קשה ואף מעליבה נגד עובד ציבור בכיר כאשר אין בו יסוד של הטרדה.
3. לולא הוראת שמירת הדינים הקבועה בסעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עבירת ההעלבה לא הייתה עומדת במבחן החוקתיות.
4. נדרשת הגנה רחבה במיוחד מפני תחולת העבירה מקום שעובד הציבור שהעלבון מופנה הוא בכיר.
5. לא הוכח שהמאמר מקים ודאות קרובה לפגיעה בשירות הציבורי.
פסק הדין
הכרעת בית המשפט
הערעור נתקבל בהסכמה פה אחד של כל תשעת השופטים שזיכו את סגל מהרשעתו בגין העלבת עובד ציבור.
בית המשפט הבהיר כי הערך המוגן העומד ביסוד העבירה הוא שמירה על תפקודו התקין של השירות הציבורי וזאת כחלק מהאינטרס בדבר שמירה על הסדר הציבורי, ולא כבודו האישי של עובד הציבור.
חופש הביטוי הפוליטי קשור ב"קשר ענייני הדוק לכבוד האדם" ונכלל אף בזכות החוקתית לכבוד האדם.
עבירת ההעלבה היא עבירה התנהגותית והיא אינה מותנית בתוצאה שתיגרם בעקבות המעשה המעליב.
בית המשפט אישר מחדש את הקביעה בהלכת אונגרפלד כי להרשעה בעבירת העלבת עובד ציבור יש להוכיח שני תנאים מצטברים: רכיב תוכני לגבי מהות הדברים ורכיב הסתברותי הדן בסיכוי כי הדברים אמנם יגרמו לפגיעה בתפקוד התקין של השרות הציבורי או בפגיעה חמורה בנשוא ההתבטאות.
כאשר הביטוי המעליב הוא ביטוי בעל אופי פוליטי, העבירה לא תחול ברוב המוחלט של המקרים. עם זאת, אין מקום לחסום כל אפשרות שהיא לעשות שימוש בעבירה לגבי ביטויים פוליטיים במקרים בהם מדובר בפגיעה דרסטית ומרחיקת לכת בערך המוגן.
כמו בפסק אונגרפלד, השופטים נחלקו בדעתם אם בשאלת ההסתברות יש לדרוש אפשרות קרבה לוודאות לפגיעה בערך המוגן (דעת הרוב באונגרפלד) או שאפשר להסתפק באפשרות סבירה לפגיעה בערך המוגן.
מקצת מהשופטים ציינו שאינם פוסקים בשאלה אם לשם הרשעה נדרש שעובד הציבור מושא העלבון ייחשף לביטוי העולב בעבירה. צוין שגם ללא ידיעתו תיתכן פגיעה בתפקוד התקין של השרות הציבורי.
ההנמקות לפסק הדין
בית המשפט עמד על חשיבות הזכות לחופש ביטוי וקבע כי יש לצמצם את תחולת עבירת העלבת עובד הציבור נוכח פגיעתה בחופש הביטוי. בכך ניתן פרוש מצמצם למבחנים שבהלכת אונגרפלד, אך ההלכה לא בוטלה.
ישנה חשיבות רבה לחופש הביטוי, ובמיוחד של חופש הביטוי הפוליטי, והצורך החיוני להגן על חירות זו.
בית המשפט קבע כי יש להתחשב לא רק בעוצמת הפגיעה בכבודו של עובד הציבור בשל העלבון, אלא גם בעוצמת הפגיעה בחופש הביטוי של המתבטא.
.ככל שמדובר בעובד ציבור בכיר יותר, כך קטנה ההסתברות לפגיעה בערך המוגן של העבירה, ומנגד ככל שהגורם העולב הוא גורם מקובל בציבור הזוכה להערכתו, כך תגדל ההסתברות לפגיעה.
מעמד בכיר כמו של הרבצ"ר מחייב את הרבצ"ר לסיבולת גבוהה ביותר כלפי ביטויים מעליבים.
הנמקות השופטים
בהנמקות שבהמשך יוצגו רק נושאים שלא הייתה לגביהם תמימות דעים של כל תשעת השופטים.
הנשיאה (בדימ') מ' נאור
יש לקבוע שביטויים פוליטיים יהיו מוגנים כמעט תמיד מפני תחולת עבירת ההעלבה. יש להותיר רק פתח צר ביותר להחלתה של העבירה במקרים נדירים שבנדירים.
פגיעתה הקשה של עבירת ההעלבה בחופש הביטוי מחייבת ריסון וזהירות רבה לא רק במסגרת פרשנות העבירה עצמה, אלא גם במסגרת המנגנונים החיצוניים לה ובפרט בגדרי מדיניות ההעמדה לדין.
בכל מקרה של העלבת עובד ציבור, לרבות עובדים זוטרים, ראוי להחיל את הדרישה לאישור מוקדם של בכירי הפרקליטות לפתיחה בחקירה, לסגירת תיק ולהעמדה לדין.
המשנה לנשיאה (בדימ') ס' ג'ובראן
את ההחלטה בפסק דין זה ניתן לראות כמימוש תפקידו של המשפט כאמצעי לביטוי נורמות חברתיות ולעיצובן.
יש לנהוג זהירות יתרה ביחס לדברי ביקורת בעלי אופי פוליטי הנשמעים מפי קבוצת מיעוט מוחלשת.
הנשיאה א' חיות
איננה מסכימה עם דעת השופט פוגלמן כי לגבי ביטויים פוליטיים לא תחול לעולם עבירה של העלבת עובד הציבור. הפתח שיש להותיר בהקשר זה לתחולתה של עבירת ההעלבה הוא צר ביותר. הפתח שמור למקרים נדירים שבנדירים ונועד למנוע את הפרת שיווי המשקל הראוי ואת הסיכונים לתפקוד השירות הציבורי ולכבודם ושמם הטוב של עובדיו.
המשנה לנשיאה ח' מלצר
חשיפתו של עובד הציבור לביטוי העולב איננה בחזקת תנאי לתחולת העבירה.
השופט י' דנציגר
השופט מתייחס ליחס בין עבירת העלבת עובד ציבור לבין חוק איסור לשון הרע. השופט מבהיר כי לעבירת העלבת עובד ציבור יש, בנוסף להגנה על שמו וכבודו של עובד הציבור, תכלית של שמירה על תפקודן התקין של רשויות השלטון. בהתאם, בעבירת העלבת עובד ציבור לא חלות ההגנות של תום לב ו"אמת דיברתי" המתקיימות לגבי לשון הרע.
השופט נ' הנדל
בשאלת ההסתברות מעדיף אפשרות סבירה ולא לקרובה לוודאות אבל "משאיר זאת לעת מצוא".
השופט ע' פוגלמן
יש לקבוע כי מקום שבו התכלית הדומיננטית של הביטוי היא פוליטית, אין תחולה כלל לעבירה של העלבת עובד הציבור. פגיעה בביטוי הפוליטי משמעה פגיעה בהליך הדמוקרטי.
יש לקבוע כי ליבת הביטוי – האופי הדומיננטי – צובעת את הביטוי כולו ככזה המשתייך לקבוצת הביטויים הפוליטיים ולפיכך, ככזה המוחרג מתחולת העבירה של העלבת עובד הציבור.
השופט י' עמית
הרב הראשי לצה"ל הוא הסמכות התורנית העליונה והבלעדית בצה"ל. הוא שואב את עוצמתו המוסרית והערכית מהגישור המושכל בין מצוות ההלכה לבין צרכיו של צבא מודרני במדינה יהודית ודמוקרטית. האשמתו של הרב הראשי, בין היתר, בסיוע לרצח, גילוי עריות, חילול שבת – כל אלה בגדר איסורי ייהרג ובל יעבור או חיוב מיתה – פוגעות בגרעין המוסרי-ערכי-דתי, שהוא המעיין ממנו שואב הרב הראשי לצה"ל את סמכותו. אילו עצרנו הילוכנו במבחן התוכני, דומה כי היה מקום להותיר את הרשעתו של המבקש על כנה. אבל, בנסיבות משפט זה, ראוי להחיל את מבחן הודאות הקרובה. על פי מבחן זה אין מקום להרשעתו של המבקש.
על קללות וגידופים אין להחיל מבחנים מחמירים לתחולתה של העבירה. המבחן התוכני וההסתברותי שנקבעו בעניין אונגרפלד לצורך השאלה מה הביטוי שייחשב כ"העלבה" של עובד ציבור, אינו חל כלל על קללות וגידופים. עיקרם של קללות וגידופים הוא בביזוי ובהשפלה והם לא מתכתבים עם אף אחד מהטעמים והרציונלים שבבסיס חופש הביטוי.
השופטת ע' ברון
אף על פי שאווירה משתלחת בעובדי ציבור עלולה לזרוע זרעי הרס באמון שנותן הציבור בשירות הציבורי, גובר השיקול של הפגיעה בחופש הביטוי שתיגרם כתוצאה מהרשעה בעבירה.
בעקבות פסק הדין
חושף השחיתויות רפי רותם הורשע בבית משפט השלום בעבירת העלבת עובד ציבור אבל בית המשפט המחוזי התבסס על רע"פ סגל וקיבל את ערעורו על הרשעה זו.[7]
ראו גם
לקריאה נוספת
- פרופ' ברק מדינה, דיני זכויות האדם בישראל, נבו הוצאה לאור, 2017
- עמיר פוקס: עבירה מעליבה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017
קישורים חיצוניים
- משה נגבי, חופש העיתונות בישראל: ערכים בראי המשפט, עמ' 108–109 (1995)
- הוועדה לגיבוש אמצעים להגנה על הציבור מפני פרסומים פוגעניים (ועדת ארבל) [1] https://www.gov.il/he/departments/general/arbel_committee
- הנחיות היועמ"ש: הגשת כתבי אישום בעבירות של העלבת עובד ציבור וזילות בית-המשפט [2]
הערות שוליים
- ^ בג”ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל
- ^ 2.0 2.1 אליצור סגל, הרבצ"ר מטעם, אתר "מנהיגות יהודית", 27 בדצמבר 2004
- ^ סעיף 10 בחוק כבוד האדם וחרותו מבטיח שמירת דינים לחוקים שנחקקו לפני חקיקת חוק היסוד.
- ^ "העליון המליץ לפרקליטות לחזור בה מאישום נגד רב שהורשע בהעלבת עובד ציבור". הארץ. נבדק ב-2022-03-24.
- ^ בכנסת נדחו הצעות חוק שביקשו לבטל את עבירת העלבת עובד צבור.
- ^ סעיפים 192 ו-144ד2 לחוק העונשין
- ^ בג"ץ 7052/18 בעמוד 5: בית המשפט המחוזי פסק פה אחד, כי יש להעתר לערעורו של רותם בנוגע לעבירות של העלבת עובד ציבור ולזכותו מביצוען, שכן האישום בעניין זה התמקד בביטויים פוליטיים, שאינם מקימים עבירה של העלבת עובד ציבור, וזאת על-פי ההלכה שנקבעה ברע"פ 5991/13 סגל נ' מדינת ישראל.
34648084רע"פ אליצור סגל