רנה לייבוביץ
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מוזיקאי ריקה. רנה לייבוביץ (בצרפתית: René Leibowitz, 17 בפברואר 1913 - 29 באוגוסט 1972) היה מלחין, מנצח, תאורטיקאי מוזיקה ומורה יהודי-צרפתי, יליד פולין.
קורות חיים
בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 למד לייבוביץ הלחנה ותזמור אצל מוריס ראוול בפריז, שם התוודע אל שיטת שנים-עשר הטונים של שנברג באמצעות הפסנתרן והמלחין הגרמני, אריך איטור קאהן. בהמשך למד אצל תלמידו של שנברג, וברן. רבות מן היצירות שנכתבו באסכולה הווינאית השנייה נשמעו תחילה בצרפת בפסטיבל למוזיקה קאמרית שייסד לייבוביץ בפריז בשנת 1947. השפעתו של לייבוביץ הייתה רבה בהוצאת מוניטין לאסכולה הווינאית השנייה, הן באמצעות פעילותו כמורה בפריז אחרי מלחמת העולם השנייה והן באמצעות ספרו Schönberg et son école, שיצא בשנת 1947 ותורגם על ידי דיקה ניולין בשם Schoenberg and his School ("שנברג והאסכולה שלו") (יצא בארצות הברית ובאנגליה ב-1949). הייתה זו בין המסות התאורטיות הראשונות שנכתבו על שיטת החיבור ב-12 טונים של שנברג. את תמיכתו של לייבוביץ באסכולת שנברג קידמו שני תלמידיו המחוננים, שכל אחד מהם בחר בדרך שונה לקידום יצירותיהם של שנברג ווברן ולפיתוח הסריאליזם. היו אלה פייר בולז וז'אק לואי מונו. תלמידיו האמריקאים הם המלחינים ויל אוגדון וז'אנט מגווייר והבמאי-אנימטור הקולנוע ג'ון ויטני.
כמנצח, היה לייבוביץ פעיל בהרבה מיזמי הקלטה, שאחד המופצים והנודעים ביותר ביניהם הוא עיבוד של הסימפוניות של בטהובן בשביל "הקלטות רידר'ס דייג'סט"; הייתה זו ככל הנראה ההקלטה הראשונה של הסימפוניות, ששמרה על סימוני המטרונום המקוריים של בטהובן. בבחירתו בגישה זו, הושפע לייבוביץ מידידו ועמיתו רודולף קוליש. לייבוביץ ערך עוד הקלטות רבות לרידר'ס דייג'סט בשביל אלבומי הלקט שלהם.
לייבוביץ כתב גם ל"זמנים מודרניים" (Les Temps modernes) ויישם רעיונות אקזיסטנציאליים למוזיקולוגיה.
משפחה בישראל
המוזיקאי הצרפתי רנה ליבוביץ הוא בן דוד של פרופ' ישעיהו ליבוביץ.
ביבליוגרפיה
- Leibowitz, René. 1947 Schönberg et son école: l'étape contemporaine du langage musical. [Paris]: J.B. Janin. (English edition, as Schoenberg and His School: The Contemporary Stage in the Language of Music. Translated by Dika Newlin. New York: Philosophocal Library, 1949).
- –. 1948. Qu’est-ce que la musique de douze sons? Le Concerto pour neuf instruments, op. 24, d’Anton Webern. Liège: Editions Dynamo.
- –. 1949. Introduction à la musique de douze sons: Les variations pour orchestre op. 31, d'Arnold Schoenberg. Paris: L'Arche.
- –. 1950a. L'artiste et sa conscience: esquisse d'une dialectique de la conscience artistique. Préf. de Jean-Paul Sartre. Paris: L'Arche.
- –. 1950b. Scènes de la vie musicale américaine. Liège: Editions Dynamo.
- –. 1950c. Arnold Schoenberg, ou Sisyphe dans la musique contemporaine. Liège: Editions Dynamo.
- –. 1951. L'évolution de la musique, de Bach à Schönberg. Paris: Éditions Corrêa.
- –. 1957. Histoire de l'opéra. Paris: Buchet Chastel.
- –. 1969. Schoenberg. Paris: Éditions du Seuil.
- –. 1971. Le compositeur et son double: essais sur l'interprétation musicale. Paris: Gallimard. (Ed. augm., version définitive. Paris: Gallimard, 1986.)
- –. 1972. Les fantômes de l'opéra: essais sur le théâtre lyrique. Paris: Gallimard.
קישורים חיצוניים
