מטרונום

מֶטְרוֹנוֹם, המכונה בעברית פַּעֲמָן^[1], הוא מכשיר עזר לנגינת יצירות מוזיקליות, המורה על הקצב והמפעם בו יש לנגן את היצירה, וכך יכול לשמור המנגן על מהירות אחידה של הנגינה.

תיאור

המטרונום הוא למעשה מטוטלת המתנודדת סביב ציר קבוע. הוא מורכב משתי משקולות, אחת כבדה מהשנייה המחוברות ביניהן במוט מתכת. המשקולת הכבדה נמצאת בתחתית המוט, ובדרך כלל מוסתרת מהמשתמש. המשקולת השנייה נמצאת מעל הציר וניתנת להזזה. מרחקה מהציר קובע את הקצב בו יתנודד המטרונום. ככל שהמשקולת נמצאת גבוה יותר (כלומר רחוק יותר מהציר), זמן המחזור ארוך יותר. על המוט שעליו נעה המשקולת, מסומנות שנתות בהתאם לזמני המחזור השונים, כך שהמשתמש יכול להתאימו ליצירה אותה הוא מנגן.

המטרונום הוא מטוטלת מורכבת (מכונה גם מטוטלת פיזיקלית). כמו המטוטלת הפשוטה של גלילאו (מכונה גם מטוטלת מתמטית), זמן המחזור של המטרונום אינו תלוי בזווית הנטייה. בשונה מהמטוטלת הפשוטה, למטרונום שתי משקולות ועל כן זמן המחזור שלו תלוי ביחס והמרחק בין שתיהן.

היסטוריה

למרות שהתאוריה המסבירה את פעולתו של המטרונום הייתה ידועה כבר לניוטון בסוף המאה השבע עשרה, המכשיר עצמו הומצא רק כמאה שנים מאוחר יותר על ידי המוזיקאי ההולנדי דיטריך ניקולאוס וינקל (Dietrich Nikolaus Winkel).

בשנת 1784 המציא המלחין הצרפתי ז'אן באטיסט דאבו כרונומטר, שנועד לשמש כמטרונום והקדים בשנים רבות את המטרונום של מלצל. דאבו ציין בספרות את הקצב הרצוי לכל פרק בסימפוניות לתזמורת גדולה, אופוס 11 שלו, בתפקיד הכינור הראשון.

כיום נפוץ השימוש במטרונום אלקטרוני, שהוא קומפקטי ואמין יותר, אין צורך למתוח אותו, ויש בו פונקציות נוספות, למשל: חיבור לאוזניה, כיוון מקצבים, פעימה מודגשת והצגת המפעם באמצעות אור מהבהב וללא צליל.

שימושו אצל מלחינים

המלחין לודוויג ואן בטהובן שילב בפרק השני של הסימפוניה השמינית שלו פרודיה על המטרונום, ששוכלל אותו זמן בידי חברו, יוהאן נפומוק מלצל. המלחין ג'רג' ליגטי כתב את "פואמה סימפונית ל-100 מטרונומים".