ואליה

וָאלְיָה היה מלך ויזיגותי, השליט הרביעי בשושלת בלתה, שמלך בין השנים 415 ו-418.

חייו

ואליה עלה לשלטון בשנת 415, אחרי שמתנקש שפעל במצוות זיגריק רצח את מלך הוויזיגותים הקודם, אטהאולף. זיגריק נרצח אף הוא זמן קצר אחרי–כן. ככל הנראה התמצה קשר הדם בין ואליה לאלאריק, מייסד השושלת, בשייכות לאותו קלאן. בעלותו לשלטון, מצא את עצמו ואליה בעמדה קשה: מחד, התקשו הוויזיגותים למצוא לעצמם מקום בספרד, לשם הגיעו עם אטהאולף, כיוון שרוב חלקי הארץ, לבד מטרהקוננסיס, כבר יושבו בשבטים גרמאנים שונים. מאידך, הרומים חסמו את כל נמלי היציאה מספרד, כך שלואליה לא הייתה אפשרות לספק לאנשיו הרעבים מזון.

הוא פנה בתחילת שנת 416 דרומה וניסה לעבור לאפריקה, כדי ליהנות ממאגרי התבואה שלה, אך הצי שלו, ממש כמו של אלאריק, נטרף בים. משכשלה תוכניתו, החליט ואליה לכרות הסכם שלום עם קונסטנטינוס, האיש החזק ברומא. במסגרת ההסכם, שנחתם לפני יוני 416, הפכו הוויזיגותים לפואדרטי (נאמנים) של רומא וקיבלו בתמורה תבואה. נוסף על–כך, השיב ואליה לקיסר הונוריוס את גאלא פלקידיה, אלמנתו של אטהאולף שהייתה גם אחותו של הונוריוס וגם מושא תשוקותיו הארציות והאימפריאליות של קונסטנטינוס.

ואליה מילא את חלקו בהסכם כאשר הכה בשבט סילינג של הונדלים ששלט בבאיטיקה בדרום ספרד ושלח את מלכם פרדבאל כמנחה להונוריוס. פעולתו גרמה לשאר השבטים הגרמאנים שישבו בספרד (האלאנים בלוסיטניה, הסואבים והונדלים משבט אסדינג בצפון-מערב גאלאקיה) לשלוח משלחות בבקשה לאישור רשמי להתיישב כפאודרטי בספרד. האסדינג והסואבים הצליחו בכך, ואילו הסילינג והאלאנים סורבו והוכנעו על–ידי ואליה ולמעשה הושמדו כמעט לחלוטין.

בתמורה על מאמציו זכה ואליה באישור המיוחל מן הקיסר להתיישב עם הוויזיגותים על אדמה משלהם: אקוויטניה (דרום ומזרח צרפת) ולקבוע את בירתם בטולוז. כך באו אל קיצן יותר מעשרים שנה של נדודים של הוויזיגותים ברחבי אירופה. ההסדר הכפיף עדיין את הוויזיגותים לסמכות רומי והשטחים נחשבו עדיין לחלק מהאימפריה, אך הייתה זו חלקת האדמה המשמעותית השנייה (אחרי האישור לממלכת הבורגונדים על הריין) בתוך חלקה המערבי של האימפריה שהוענקה לשבטים גרמאנים, שנאמנותם הממשית לרומא הייתה מפוקפקת ביותר.

ואליה לא זכה לראות בהתממשות ההסכם. הוא מת בשנת 418, כשעל כיסאו עולה תיאודוריד הראשון, בנו של אלאריק. נכדו של ואליה מבתו, היה ריקימר, פטריקיוס ושליטה בפועל של רומא באמצע המאה החמישית.