ריכרד בר-הופמן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ריכרד בר הופמן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית סופר ריקה.

תמונת בר-הופמן בכריכת הביוגרפיה שלו

ריכרד בר-הופמןגרמנית: Richard Beer-Hofmann;‏ (11 ביולי 1866 - 26 בספטמבר 1945) משורר וסופר אוסטרי. נולד בווינה למשפחה יהודית. חבר "וינה הצעירה". ב-1939 נמלט לניו יורק מפני אימת הנאצים ובה ישב עד סוף ימיו.

חייו

פאולה בר-הופמן. 1910

ריכרד בר-הופמן למשפחה יהודית מתבוללת בווינה. שבועיים לאחר היוולדו מתה אמו, והוא נמסר לאחי אמו, אלואיז הופמן, ואשתו ברטה, שגידלוהו כבן ואף אימצו אותו רשמית כשהגיע לשנתו ה-18. בצעירותו נשלח ללמוד משפטים ואמור היה להצטרף למשרד עורכי הדין הידוע של אביו, הרמן בר, בווינה. אך במקום זאת הוא החל לבוא בחוגים ספרותיים אוונגרדיים ורכש לעצמו שם של מבקר חריף. באותה תקופה פגש את ארתור שניצלר ואת הוגו פון הופמנסטאל, שהיו לידידיו הקרובים. בר-הופמן הרגיש שהוא סופר, אך התקשה לכתוב, ונטייתו לדכדוך ניזונה גם מתסכול הכתיבה שלו. בעידודו של שניצלר, ובהתנגדות משפחתו, תכנן בר-הופמן לצאת למסע בארצות זרות כדי להעשיר את רוחו ולמצוא את ייעודו. אלא שאירועים אחרים שינו את עתידו. באחד הימים פגש בר-הופמן בן ה-29 באקראי את פאולה, זבנית בבית מסחר לבגדים, שאך זה מלאו לה 16. כעבור שנה התגיירה פאולה, שבאה מבית קתולי מאלזס, ובה בעת נולדה מרים, בתם הבכורה. שנה לאחר מכן נישאו השניים בנישואים יהודיים. אף על פי כן התאפיינו חייו ויצירתו של בר-הופמן בחרדה קיומית מתמשכת שלא הייתה חומרית שהרי לא הוצרך מעולם לעבוד למחייתו, ולמעט תקופת הרדיפה הנאצית בווינה בערוב ימיו והגירתו לארצות הברית, לא חש כל איום על חייו ויציבותם. חרדתו הייתה קיומית-מודרנית, חרדתו של ה"עצמי" לאחר שהמוות נהפך מחוויה של מציאות יום יומית לגורלו של אדם בערוב ימיו. לילדיו העניק שמות תנ"כיים מובהקים, שלא היו מקובלים בזמנו, לא בקרב יהודים ולא כל שכן בקרב לא-יהודים: מרים, נעמה וגבריאל. פאולה, שהייתה למרכז חייו של בר הופמן, מתה בציריך באוקטובר 1939, כאשר שהו בה השניים בדרכם לניו יורק, זמן קצר לאחר שהצליחו לחמוק בעור שניהם מווינה הנאצית. בר-הופמן הותיר את אשתו בקברה שבציריך והיגר לניו יורק. שם מת ב-1945 בשיבה טובה, עטוף באהבתם של שלושת ילדיו, שהתקבצו סביבו בטקס יהודי. ב-1957 הועבר אפרו לקבורה בציריך, לצד אשתו פאולה.

עבודתו

בספרו הראשון "נובלות" (1893, "הילד" ו"קאמליות") ניכרת השפעתו של הסופר הצרפתי גי דה מופאסאן. ראשית מקוריותו מצא בספרו "שיר ערש למרים" (1898) שכל כולו ליריקה צרופה והלך רוח מלאנכולי הנובע מן הטראגיות שבחיים. הרהורים על החיים לנוכח המוות הקרב פיתח גם ברומן שלו "מות גאורג" (1900). ביצירותיו התנ"כיות הטעים את הקשר הנצחי שבין חיי העולם ובין עקרונות החיים שנתנה תורת ישראל: "חלום יעקב" (1918) ו"דוד הצעיר" (1933). ב"חלום יעקב" מתואר המשבר הנפשי שבו נתון יעקב בשעת הברכה, הניתנת לו ולזרעו. ב"דוד הצעיר" יש מהטעמת היחסים בין אדם לחברו, כניגוד לתפיסה ההיטלריסטית.

מוטיב הקיום של בר-הופמן רווי בחוויות של לידה, מוות, ובחיים שבתווך פוסע האדם בבדידות. שלושת המרכיבים הללו שבים ועולים בכל אחת מיצירותיו, כמו גם החיפוש הנואש אחר מענה. ב"הילד", מספר בר-הופמן על פאול, טרזן צעיר הנוהג להשתובב עם נערות צעירות. בשלב מסוים מתברר כי משרתת וינאית הרתה לפאול, והלה מאיים לעזוב אותה, אלא אם תזנח את התינוק עם היוולדו. הנערה מוסרת את הילד לגידולם של איכרים, ולאחר זמן מתברר כי התינוק מת. מותו של התינוק מחולל מהפכה בנפשו של פאול, המכיר לראשונה בחייו באנוכיותו ונושא את הנערה לאשה. בסיפורו המאוחר יותר, "מותו של גיאורג", מופיע גיבור ששמו פאול. גם בלבו מתחוללת תמורה פנימית עמוקה כתוצאה ממפגש ישיר עם המוות, שעה שחברו הטוב מת בביתו. בשני הסיפורים הללו מתואר אדם החי חיים דקדנטיים, שחייו הופכים לבעלי משמעות כתוצאה ממפגש עם המוות.

שנים אחדות לאחר מות אשתו פרסם בר-הופמן ספר זיכרונות בעל מבנה אקספרסיוניסטי, שנקרא "פאולה - פרגמנט". בספר זה תיאר את המפגש עמה כאירוע בלתי נמנע, ואת השינוי הדרמטי שחולל מפגש זה בחייו:

קודם לכן, היה הכל רצף כאוטי מתמשך ובלתי מובן בעליל - היכן טמונה הייתה משמעותו? חייתי לי מיום ליום - כעת הבנתי הכל, הייתה זו הדרך לרגע זה...

ב-1897, שבועיים לאחר הולדתה של בתו, כתב בר-הופמן את "שיר ערש למרים", שהכה גלים בעולם התרבותי הדובר גרמנית. השיר שומר לכל אורכו על המבנה הקלאסי של שיר ערש, אלא שככל שנעים מבית לבית בשיר, מתעצם הדיון בשאלות הקיומיות, במוות, בבדידות ובאבדון. הבית הראשון פותח במוות, בדימוי עז של דם, והבית השני והשלישי עוסקים בחלל שבין לידה למוות ובבדידותו של האדם החי. בבית הרביעי, שמוגשת בו התשובה לחרדה הקיומית, שב בר-הופמן אל הדם, אלא שהפעם הוא הבסיס לחיים. המענה לאובדנו המהותי של האינדיווידואל הוא שלשלת הדורות, המתבטאת באהבה המיידית שבין הורה לילדו.

נומי ילדה, - אל תשעי לדברי!
לי - הם גורל ולך - הד בן-גיא;
הד כמו קול רוח ומים קולחים
לי הדברים - אולי פרי של חיים!

כתיבתו המאוחרת יותר כבר לבשה אופי ברור של שייכות קולקטיווית ארוכת דורות, לאחר שהזהות היהודית שלו ממשיכה להתגבש ולהתעצם. אף שגדל במשפחה מתבוללת, תחושה של יהודיות מסוימת ליוותה אותו כל העת. במחזה "הגרף משרלואה" דן בר-הופמן באנטישמיות וביהודים בזירה האירופית. זהותו היהודית המעמיקה של בר-הופמן לבשה אופי תנ"כי והתמקדה בתקופות שקדמו לברית החדשה ולפאולוס, בתוך פנייה ברורה לעבר "ארץ הבוקר" שבמזרח.

לימים החל בר-הופמן לכתוב את יצירתו המורכבת ביותר, שבה ראה את פסגת כתיבתו: "הסאגה על דוד המלך". בר-הופמן תכנן לכתוב רצף של שבעה מחזות המעלים סוגיות ואפיזודות מחיי דוד, אך בפועל השלים שלושה בלבד. שמותיהן של הדמויות במחזות האלה מופיעים בהגייתם בשפה העברית. הראשון שבהם, "חלום יעקב", נחשב לגולת הכותרת של יצירתו. המחזה הועלה על הבימה פעמים אין-ספור בגרמנית ובשפות אחרות, וגם לעברית תורגם המחזה והוצג על ידי הבימה. התיאטרון העברי הצעיר אף הציג את המחזה בברלין ב-1926 בשפה העברית בנוכחות המחזאי, שכתב על כך:

בתחילה ישבתי שם נדהם ומנוכר, והנה הבחנתי כי יד שרירותית ובוטחת, ועם זאת רכה, כמעט אוהבת, עיצבה מחדש את המחזה שלי לפי תחושותיה שלה... עברתי חוויה שיודע רק המת, שעה שיצירה מתנתקת, חיה את חייה, הולכת בדרכה שלה, אדישה ליוצרה... כאשר בסצנה השלישית נשמעה מוזיקה... שכחתי אף אני, שאני אני הוא יוצרו של המחזה. הדבר שנשמע כמסתורין המגיע מאי-שם, בשפה שלא הבנתי, אך במוזיקה שנראתה לי כה מוכרת מעידנים עברו, היה, כל-כולו, מוכר לי היטב, לי ולדמי

שפה כמעט-דתית זו אינה מקרית. הביקורות על המחזה מתייחסות אליו באופן תאולוגי, ואכן משלב זה ואילך גובר המרכיב הדתי בעבודותיו של בר-הופמן, ותפקידו של אלוקים מתחזק ועולה.

זהותו היהודית

מקובל להצביע על האנטישמיות במרחב הדובר גרמנית בכלל ובווינה בפרט כמקור לצמיחתה של זהות יהודית חילונית, ובפרט של זו הציונית. גם בכתבי בר-הופמן, במחזהו "הגרף משרלואה" ובמכתביו, יש התייחסות לאנטישמיות. אלא שחוויה זו היא ממד משני בלבד. באופן מפתיע, אף שהיה אישיות מתלבטת, לא התלבט בין המרכיבים היהודיים והלא-יהודיים של זהותו ולא ראה בהם סתירה. שלא כמו חברו הקרוב שניצלר, לא חש בר-הופמן כל צורך להצהיר על עצמו כ"יהודי, אוסטרי, גרמני". יהדותו גם לא עמדה בהכרח כהתרסה לנוכח האנטישמיות, שהייתה כה פופולרית בווינה של אותה תקופה. נראה שאף אם נודע לאנטישמיות תפקיד בהתכנסותו של בר-הופמן אל הזהות היהודית, היה זה תפקיד דל בלבד. עובדה זו ניכרת במיוחד בהשוואה למרכזיותו של מושג האהבה בחייו. בר-הופמן יוצר חיבור דרמטי בין האהבה המיידית למשפחה ולאשה לבין הקשר בין הדורות. שני היסודות הללו הם מענה לבדידות ולמוות. החרדה הקיומית של הפרט היא-היא יסוד הזהות היהודית של בר-הופמן.

ספריו

  • "נובלות" (Novellen)
  • "מותו של גיאורג" (Der Tod Georgs)
  • "הגרף משרלואה" (Der Graf von Charolais)
  • "Gedenkrede auf Wolfgang Amadée Mozart"
  • "הסאגה על דוד המלך" (Trilogy “Die Historie von König David”)(לא מושלם)
    • "חלום יעקב" (Jakobs Traum)
    • "דוד הצעיר" (Der junge David)
  • "פאולה - פרגמנט" (Paula. Ein Fragment)
  • "Verse"
  • "שיר ערש למרים" (Schlaflied für Mirjam)

בעברית

לקריאה נוספת

  • פנחס רוזנבליט, בר הופמן: חוליה בשרשרת הדורות וריכארד בר הופמן ודמותו של דוד הצעיר, בתוך בישראל ובאדם, 183-192, ירושלים, 1992.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ריכרד בר-הופמן בוויקישיתוף
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28159090ריכרד בר-הופמן