רידואן
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. רידואן בן תותש (ערבית: رضوان بن تتش) (נולד 1077 נפטר 10 בדצמבר 1113) היה אמיר סלג'וקי של העיר חאלב משנת 1095 עד למותו.
קורות חייו
רקע
רידואן נולד ככל הנראה בשנת 1077 או בסמוך לכך. הוא היה הבכור מבין חמשת בניו של תתש הראשון אחיו של הסולטן הסלג'וקי מאליק-שאה הראשון (Malik-Shah I) בשנת 1078 שלח מליק-שאה את תותש לכבוש את סוריה ואת האזורים הסמוכים מידי האמירים תוך שהוא מנהל מלחמה מול צבא של השושלת הפאטמית שמרכזה היה בקהיר. תותש וכבש את חלב ב 1079, לאחר מכן הוא פנה לדמשק שהייתה תחת מצור הצבא פטימי, כשהוא נענה לקריאה של השליט הטורקמני של דמשק, הסלג'וקים תפסו את השלטון בדמשק והמשיכו לכבוש את דרום סוריה וארץ ישראל, כולל הערים ירושלים, עכו, צור, בסיכומו של המערכה הוקמה הלכה למעשה מדינה סלג'וקית עצמאית למחצה בשטחי סוריה.
הסולטאן מליק-שאה נפטר בנובמבר 1092, ומאחר שלא היו נסיכים האימפרייה סלג'וקית העצומה החל מאבק על השלטון. תותוש תבע את כס המלכות של אם כי הוא זכה לתמיכה מועטה מהאליטה הטורקית. במהלך המאבקים והעימותים כבש תותוש את מוסול, חלבו דיארבקיר. בשנת 1094 פלש תותוש, מלווה בבנו, דוקאק (Shams al-Muluk Duqaq), למערב איראן בקרב מכריע בסמוך לעיר ריי (איראן) מול יריבו על ירושת מליק-שאה, הוא נהרג על ידי כוחותיו של בן דודו, הטוען לכתר ברקירוק (Berkyaruq) ב־25 בפברואר 1095.
תפיסת השלטון בחאלב
משנודע לרידואן נודע על מות אביו הוא חזר לחאלב והשתלט על כס המלכות הסלג'וקי של סוריה, במהלך שנועד לחזק את מערכת הבריתות עם אמירים מקומיים הוא נשא לאישה את בתו של שליט אנטיוכיה יגי-סיאן, ובתמורה הכיר הלה ברידוואן כעל האדון שלו. במהלך נוסף להבטיח את שלטונו הוא ציווה על רציחתם של שני אחיו, אבו טאליב ובחרם. דוקאק, הצליח להמלט וברח לדמשק, והקים שם אמירות עצמאית. רידואן, לעומת זאת, לא הכיר בשלטונו של דוקאק והכריז על עצמו כשליט הלגיטימי היחיד של הסלג'וקים הסורים. רידואן ניסה לכפות את שלטונו על ידי מצור על דמשק ומשנכשל המצור נאלץ לקבל דה-פקטו את חלוקת המדינה הסלג'וקית הסורית לשניים, חאלב ודמשק.
המצור על אנטיוכיה
ערך מורחב – המצור על אנטיוכיה (1097–1098)
בתחילת חודש 1097 נכנס לזירת העימות בין הפלגים הסלג'וקים הצבא הצלבני של מסע הצלב הראשון. תוך ניצול שלא מדעת של התוהו השלטוני התבססו הצלבנים - ללא התנגדות- מול חומות אנטיוכיה והחלו לצור על העיר. יגי סיאן שעד לאותו עת לא היה וסל נאמן לאדונו אלא ניסה לקדם את עצמו והאינטרסים של שלטונו תוך משחק פוליטי עם האמירים השונים נאלץ לפנות לאדונו רידואן לעזרה. הצבא המוסלמי שמקורות בני התקופה טוענים כי מנה 12,000 חיילים (פרשים ורגלים) תפס את מבצר חרים מידי חיל המצב הצלבני הקטן, והחל צועד לכוון אנטיוכיה, מולו שלחו הצלבנים כוח של 700 אבירים תחת פיקודם של בוהמון, רוברט מפלנדריה ואטיין מבלואה, מול חומות העיר נותרו כ 300 אבירים - חלקם ללא סוסים וכל כוח הרגלים. הצלבנים שהיו נחותים במספרים 1 ל 10 מול הצבא המוסלמי בחרו בטקטיקה של תנועה מהירה שימוש בגורם ההפתעה וטקטיקות של הלם.[1]
הצבא הצלבני הקטן, שלא היה כבול על ידי חיל רגלים איטי יצא ממחנה המצור באנטיוכיה בלילה של ה-8 בפברואר ונע במהירות אל שדה הקרב שנבחר בקפידה באזור גשר הברזל. על פי המקורות הנוצריים הצלבנים בחרו תא שטח צר, שימנע מהצבא המוסלמי לנצל את יתרונו המספרי ולאגף את כוחם הקטן, בין נהר האורונטס לאגם אנטיוכיה. הצלבנים, שכוחם היה מחולק ל-6 גדודים, חששו לחייב את כל כוחם להתקפה חזיתית על הצבא המוסלמי העדיף, ולכן שמרו גדוד אחד ככוח עתודה.[2]
הצבאות נפגשו ביום ה-9 בפברואר. עיקר הכוח הצלבני תקף את כוח החלוץ המוסלמי. כאשר הכוח העיקרי של צבא חלב בא לעזרת חיל החלוץ, גרם הלחץ של הכוחות המוסלמים העדיפים לנסיגה צלבנית. בשלב זה תקף גדוד העתודה הצלבני בפיקודו של בוהמון את המוסלמים מהאגף. ההימור הצלבני השתלם במלואו - בהתקפת פתע מחצו הפרשים הצלבנים את המערך המוסלמי, שברו את רוח אויביהם והביאו אותם לנסיגה מבוהלת משדה הקרב.
שנות שלטון אחרונות
כניסת הצלבנים אל הזירה הסורית והפעילות הנמרצת של הנסיכויות הצלבניות כנגד האמירויות הסלג'וקיות ובעיקר התפשטות נסיכות אנטיוכיה העמידו את רידואן במצב קשה בו הוא נאלץ לתמרן. הוא אימץ אל חיקו את כת החשישיון והפעיל אותם כרוצחים שכירים כנגד מתנגדים מבית ומחוץ. כאשר אטאבג טוגטקין הגיע להוביל את הצבאות המוסלמים בצעדותיהם נגד צידון או טריפולי, הוא עבר ליד דמשק, שם ניסה רידואן להתנקש בו. כאשר פלש בולדווין הראשון מירושלים לדמשק, טוגטגין ביקש מרידואן עזרה, אולם רידואן הסתפק רק בשליחת כוח קטן של 100 פרשים. אירועים אלו ובידודו הפוליטי הולך וגובר החמירו את מצבו הכלכלי של רידואן.
רידואן נפטר ב־10 בדצמבר 1113 בחאלב, לאחר מותו קבוצות של אנשי מיליציה חמושים, השתוללו ברחובות חלב, רבים מתומכיו של רידואן, ובמיוחד חברי מסדר המתנקשים נרצחו בהאשמה של בגידה ושיתוף פעולה עם הצלבנים. תחת לחץ ההמון והתוהו שיצר מותו של רידואן הועבר השלטון לבנו בן ה -16, אלפ ארסלן, ששלט תחת הפיקוח של האטאבג לולו אל-יאיא (Lu'lu' al-Yaya). בתחילה פעל אלפ ארסלן על המדיניות הידידותית לכת החשישיון של אביו, אך תחת לחץ של הסולטן הסלג'וקי ואוכלוסיית חלב, נקט בסדרה של צעדים נמרצים נגד החשישיון והוציא להורג את מנהיגיהם כך נשלל מאלפ ארסלן בסיס התמיכה היחיד. המצב הפוליטי בתוך חאלב הדרדר אלפ ארסלן איבד רסן, הוציא להורג שניים מאחיו שלו, כמה קצינים, כמה משרתים ובהמשך כל מי שנחשד כי הוא עוין לשליט הצעיר. באנרכיה שנוצרה נרצח אלפ ארסלן בשנת 1114 כל הנראה בפקודת האטאבג.
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א-ב, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1963, 1973. - המחבר זכה בפרס ישראל; במהדורתו בצרפתית זכה הספר בפרס "האקדמיה הצרפתית".
- יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1975, 1985.
- Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 מסת"ב 0521061628
- Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006
- Thomas S. Asbridge, The Creation of the Principality of Antioch, 1098–1130. The Boydell Press, 2000.
הערות שוליים
- ^ Runciman, Steven (1969) [1955], "The First Crusade: Antioch to Ascalon", in Marshall W. Baldwin & Kenneth M. Setton, A History of the Crusades Volume One: The First Hundred Years (second ed.), The University of Wisconsin Press, page 314
- ^ Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 184
31224307רידואן