תתש הראשון

אבו סעיד תאג' אלדולה תֻּתֻּש הראשון בן אלפ ארסלאן (בערבית أبو سعيد تاج الدولة تتش السلجوقي) (1060 בערך - 26 בפברואר 1095). שליט סלג'וקי בחלקים מארץ ישראל וסוריה.

עלייתו לשלטון

היה בנו השני של אלפ ארסלאן הסולטאן הסלג'וקי הגדול, אחיו של מלכשאה. בשנת 1073, כבשו כוחות סלג'וקים עצמאיים בפיקודו של אתסיז אבן אווק את ירושלים מידי הפאטמים. אתסיז, הכיר בריבונותו של מלכשאה, וכבש את רוב שטח הפנים של ארץ ישראל (שטח החוף נשאר בשליטה פאטמית). בשנת 1075 כבש אתסיז את דמשק, ויסד מעין נסיכות שהשתרעה מדמשק בצפון עד רמלה בדרום.

מלכשאה ביקש למנות את תתש אחיו למושל על המחוז ולהדיח את אתסיז, אתסיז מחה על כך באגרת ששלח למלכשאה, והוסיף בה איום מרומז שאם לא תיענה בקשתו, יצטרף אל הפאטמים במצרים. האיום פעל את פעולתו, ומלכשאה חזר בו מכוונתו.

אתסיז שהיה מאוים על ידי הפאטמים במצרים, והיה מעוניין לקרוע למדינתו 'חלון' לחוף, החליט לעלות היישר על מצרים, בקוותו שבנפול בידיו מרכז השלטון במצרים, יפלו מאליהם בידיו ערי החוף שבארץ ישראל. לאחר מצור על קהיר שארך חדשיים (1077), הובס אתסיז על ידי בדר אלג'מאלי, ונסוג חזרה לארץ ישראל. לבינתיים, מרדו בו תושבי עזה רמלה וירושלים (שבזזו את רכושו ונשותיו). אתסיז עצר עוד כח להביס את המורדים, ודיכא את המרד באכזריות רבה, תוך כדי החרבתן של רמלה ועזה, והוצאות להורג המוניות בירושלים. אך משיצאו הפאטמים להתקפת נגד וצרו על דמשק (1079), הבין אתסיז שלא יוכל להחזיק מעמד לבדו, ופנה בבקשת עזרה אל מלכשאה.

מלכשאה נענה, ושלח את תתש אחיו, תוך כדי שהוא מאשר את בעלותו על כל השטחים שיכבוש תתש בעתיד. משהגיע תתש לדמשק נסוגו הכחות הפאטמים חזרה למצרים. אתסיז מסר לידי תתש את מצודת העיר, אך תתש אסר את אתסיז והוציאו להורג, בתואנה של חוסר כבוד לשליח הסולטאן, שכן היה עליו לצאת ולקבל פניו, ולא להמתין לו במצודת העיר.

תתש הרחיב את שטח שלטונו, וכבש את בעלבק צידון יפו וירושלים (1079-1083). ולאחר כשלונות אחדים אף כבש את חלב (1085), והדף מספר התקפות של הפאטמים על דמשק וארץ ישראל.

קרב חלב

לאחר תבוסת הכוחות הביזנטיים בקרב מנזיקרט נותרה קדמת אסיה ללא כוחות צבא ביזנטיים, את הוואקום הזה ניצלו כוחות סלג'וקים עצמאיים, כדי להקים מדינות עצמאיות משלהם. הקבוצה הגדולה והמשמעותית ביניהם הונהגה על ידי קותולמיש (או קותלמיש), נכדו של סלג'וק, שלאחר שהובס בעיראק בידי אלפ ארסלאן נמלט לאנטוליה. לאחר מותו (1076) הקים בנו סולימאן את סולטנות רום. בנצלו את המלחמות הפנימיות שבין הביזנטים, כשהוא משכיר את כוחותיו פעם לצד זה ופעם לצד אחר, השתלט סולימאן על רוב החלק המערבי של אנטוליה. כוחותיו כבשו את ניקאה, קילומטרים ספורים מן הבירה הביזאנטית.

בה בעת נשארו כוחות ביזנטיים באזור קיליקיה, שם הוקמה מעין נסיכות עצמאית ביזנטית ששלטה באדסה ובמרעש ובאנטיוכיה. סולימאן ניצל את המריבות הפנימיות שבין הביזנטים, וכשנקרא לעזרה על ידי אחד מן הצדדים שבאנטיוכיה, עזב את ניקאה בידי סגנו אבו אלקסאם, ובמסע מהיר הגיע לאנטיוכיה. בעזרת ניצול גורם ההפתעה הצליח סולימאן כבר בהתקפתו הראשונה לכבוש את העיר (1085).

תתש, שזה עתה הצליח לכבוש את חלב, וראה באנטיוכיה את תחום שטח השפעתו וקיוה לכובשה בהקדם, ראה בצעדיו של סולימאן מרידה בסמכות הסלג'וקית העליונה, ויצא נגדו לקרב, הצבאות נפגשו ביום ה-4 ביוני 1086 בין חלב לאנטיוכיה ונקרא קרב חלב או קרב אנטיוכיה.

וכך תיארה את הקרב אנה קומננה:

משהבין תתש כי סולימאן על סף מרד, וכי הצליח כבר לכבוש את מחוז אנטיוכיה, יצא עם צבאו מחלב וחנה בין חלב ובין אנטיוכיה. סולימאן יצא לקראתו, והקרב התלקח בבת אחת. משהגיעו הצדדים לידי קרב פנים אל פנים, נשברו כוחותיו של סולימאן ופנו עורף למרות נסיונותיו של סולימאן לייצב את שורותיו. משהבין סולימאן שהובס, נמלט אף הוא משדה המערכה, וכשהיה נראה לו שהגיע למקום מבטחים, ירד מסוסו, זרק את מגינו על הקרקע והתיישב עליו. אך בריחתו לא נעלמה מעיני כוחותיו של תתש, ששלח אליו שליחים להביאו לפניו. סולימאן סירב להלקח בשבי, וכשראה כי כלתה אליו הרעה, לקח את חרבו ותקעה בתוך בני מעיו, כך מת איש עלוב זה במיתה עלובה.

— אלכסיאד ספר ששי פרק תשיעי

מלכשאה חשש מאוד מעליית כוחו של אחיו, ויצא בעצמו לסוריה (אוגוסט 1086). שם נטל לידיו את חלקו של סולימאן וחילקו בין מפקדיו, את חלב מסר לא-סונקור קסים אַדַאוּלה (אביו של זנגי), את אנטיוכיה ליאגי סאן. ואנטוליה נמסרה לידי סגנו של סולימאן אבו אלקסם. את בנו של סולימאן קיליצ' ארסלאן הראשון לקח עמו מלכשאה כבן ערובה לאיספהן. כך שתתש לא רק שלא הרויח מניצחונו, אלא גם חלב שהייתה בידו נשמטה ממנו.

מלחמות הירושה על הסולטנות הסלג'וקית

ב-20 בנובמבר 1092 מת מלכשאה, אשתו הארמנית טרקן ח'אתון (שלפי חלק מן המקורות היא זו שהרעילה את בעלה) שרצתה לשלוט, עשתה יד אחת עם מספר משריו של מלכשאה, וכלאה את בנו הבכור ברקירוק, ואת בנה מחמוד הראשון בן הארבע הכתירה לסולטאן. אך הניאזמים, היינו חסידיו של ניזאם אל-מולכ שנהרג חדשיים קודם לכן, מילטו את ברקירוק מבית כלאו. בקרב שנערך בפברואר 1093 ניצח ברקירוק, והוסכם על חלוקת שטחים בינו לאחיו הצעיר.

תתש ביקש לנצל את המצב ולנשל את אחייניו מירושתם, הוא בא במגע עם מספר אמירים באזור מסופוטמיה ובגדאד, ואף הצליח להשיג את תמיכת הח'ליף שהכתירו כסולטאן האימפריה, אך נתקל בהתנגדותם של שליטי חלב ואדסה ונאלץ לסגת. שנה לאחר מכן (1094) שב תתש בניסיון לכבוש את אדסה וחלב, ברקירוק שלח לעזרתם צבא בפקודו של כרבוגא, אך תתש ניצח בקרב, תפס את א-סונקור קסים אַדַאוּלה מושל חלב ואת בזאן מושל אדסה והוציאם להורג בעריפה באשמת בגידה, ואת כרבוגא לקח בשבי. משם פנה מזרחה ועלה על העיר ריי שבמרכז פרס. ברקירוק שחשש מאוד, ניסה לשלוח אל דודו הצעת פשרה "הנח לי רק את העיר איספהאן ויהיו לך שאר נתיני ואדמותי". תתש כמובן סירב. הצבאות נפגשו ב-26 בפברואר 1095, תחילה הייתה ידו של תתש על העליונה, אך משראה ברקירוק שמאזני הקרב נוטים נגדו, נקט בתחבולה פסיכולוגית, והורה לצבאו להניף את נסיו של אביו המנוח. התחבולה פעלה את פעולתה, והטורקמנים בשורותיו של תתש וכן מושל אנטיוכיה יאגי סיאן נטשו את תתש ועברו לצדו של ברקירוק. תתש שנותר לבדו, נלכד, וראשו נערף. שארית צבאותיו הצטרפו - כמקובל בתקופה זו - לצד המנצח (לאחר שקבלו חנינה מידי ברקירוק), כך נותרו סוריה וא"י כמעט ריקות מכח צבאי.

לאחר מותו

מיד כשהגיעה הידיעה על מותו של תתש לחלב, הורה בנו הבכור רידואן על הריגתם של ארבעת אחיו בחניקה. שני אחים הוצאו להורג, בהראם ואבו טלאב. אך שנים אחרים הצליחו להמלט מידי התליינים, והם דקאק ומחיי א-דין בכתאש (או ארתאש). שניהם נסו לדמשק, שם יסד דקאק אמירות עצמאית. השנאה שבין שני האחים גם היא היותה גורם חשוב להצלחת מסע הצלב הראשון, שכן החשדנות שביניהם מנעו שיתוף פעולה יעיל, ואפשרו לצלבנים להכות כל צבא בפני עצמו, ולא להתמודד עם כל הצבאות המוסלמיים כגוף אחד.

מבנותיו ידועה לנו בת בשם ח'אתון, אשר הייתה נשואה לאמיר סולטאן (זהו שמו הפרטי, ולא כינוי) שליטה של שייזר בין השנים 1098-1154.

קישורים חיצוניים

• יהושע פרנקל, ‏הסלג'וקים בארץ-ישראל (1071–1098), קתדרה 21, אוקטובר 1981, עמ' 72-49
• שמעון גת, ‏הסלג'וקים בירושלים: דימוי היסטורי במבחן, קתדרה 101, אוקטובר 2001, עמ' 124-91
  • משה גיל, ‏היסטוריה וסנגוריה, קתדרה 107, אפריל 2003, עמ' 198-194

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] תתש הראשון26895350