ריבוע חפירה
ריבוע חפירה הוא יחידת החפירה הבסיסית שבה חושפים שטח בחפירה ארכאולוגית, וגודלו לרוב 5 על 5 מטרים.
ריבוע חפירה הוא כלי לביצוע חפירה תקינה, יעילה ונכונה מבחינה מחקרית ברוב סוגי האתרים הארכאולוגים, שכן הוא מאפשר בקרה על שטח החפירה, עומק החפירה, מיפוי ורישום ממצאים. כל ריבוע מקוטלג בפני עצמו על מנת שניתן יהיה לקשר את הממצאים שנחשפו בו, ורשימת הלוקוסים שלו לנקודה מדויקת במרחב. שיטת הריבועים מאפשרת שילוב של חשיפה נרחבת של האתר ושימור הסטרטיגרפיה שלו על ידי השארת "באנקטים" המהווים חתך צד לשטח החפירה. עם סיום חפירת הריבוע ותיעוד הסטרטיגרפיה האנכית, מוסרות לעיתים המחיצות על מנת לחשוף בשלמותן רצפות פסיפס, ארכיטקטורה וממצאים מיוחדים. בחפירות של אתרים פרהיסטוריים, נעשה שימוש בריבועים של 1 על 1 מטר עם חלוקה פנימית נוספת של 0.5 על 0.5 מטר, שכן בחפירות מסוג זה יש משמעות מיוחדת לסטרטיגרפיה ומיקום במרחב.
היסטוריה
את שיטת הריבועים פיתח סיר רוברט אריק מורטימר ווילר (Robert Eric Mortimer Wheeler) בשנות ה-30 ובשנות ה-40 של המאה ה-20. מורטימר מילר היה בריגדיר גנרל בצבא בריטניה, והביא עמו למקצוע שיטות עבודה דייקניות. שיטת הריבועים שוכללה על ידי קתלין קניון בחפירותיה ביריחו בשנות ה-50. בשיטה זו השתמשו באופן נרחב ובקנה מידה גדול לראשונה בארץ בחפירת אתרים בסביבת באר שבע, ביר א-ספאדי וביר אבו מטר על ידי ז'אן פרו.
שיטת עבודה
לפני ביצוע חפירה באתר וסימון הריבועים בשטח, נמדדים נקודות הציון של ארבע פינותיו. המדידה נעשית על ידי מכשירי מדינה שונים כגון GPS או תאודוליט, והוא מתבסס על רשת קואורדינטות קיימת, לרוב בארץ משתמשים ברשת ישראל החדשה (ITM). בעבר היו מקרים בהן יוצרה רשת מקומית לכל אתר בהתחשב בתנאים טופוגרפיים או ארכיטקטוניים פרטניים. אך דבר זה יצר בעיות של מספור הריבועים בעת פתיחת ריבועים חדשים או הרחבת שטח החפירה בכיוון לא צפוי, וכך יכלו להיווצר מספרים שליליים או אנכרוניסטים עם יתר ריבועי החפירה. בעיה נוספת צצה בעת חפירה חוזרת באתר וניסיון שחזור הרשת המקורית בתנאי שטח שהשתנו מסחף ובליה. בשיטת המיפוי של רשת ITM, כל הארץ היא יחידה אחת, וישנה יכולת לקשר מרחבית בין כל ריבוע וריבוע. סימון הריבועים בשטח נעשה על ידי קביעת יתדות בפינות הריבועים, לרוב במרחקים של 5 מטר האחד מהשני על פני מישור אופקי, אם כי יש חפירות בהן מרחק זה קטן יותר. בתוך הריבוע נמדד ריבוע נוסף פנימי, אשר צלעותיו נמצאות במרחק מסוים מצלעות הריבוע הגדול, לרוב 0.25 מטר או 0.5 מטר. ריבוע זה, בגודל 4.5 על 4.5 מטר, או 4 על 4 מטר, מסומן על ידי סרט או שרוך והוא מהווה את אזור החפירה בפועל. השטח הנותר מחוץ לריבועים הוא ה"בנקט" המאפשר תיעוד סטרטיגרפיה ומעבר של אנשים וציוד בשטח החפירה.
ביקורת על השיטה
אף על פי שהשיטה מאפשרת חשיפה נרחבת של האתר על ידי בחירה סלקטיבית של ריבועים לחפירה, היא אינה חושפת את כל הממצאים. במקרים בהם רוחב המחיצות הוא מטר, עלול הדבר להוביל לאי הבחנה בקירות. בנוסף, פיתוח אמצעי מדידה חדשים מאפשרים מדידה מדויקת של פריט במרחב ולכן אין צורך להותיר חתך אנכי בסמוך לו. שיטה זו גוזלת זמן רב שכן היא כרוכה בחשיפה של ריבועים רבים בדיוק וסדר רב, וכך אינה מאפשר חפירה נרחבת של אזור. כמו כן, היא הרסנית ואינה מאפשר ביצוע חפירה חוזרת בנקודה שנחפרה. בעיה נוספת בשיטה זו בולטת במיוחד בתלים בעלי מימד אנכי משמעותי, שטח הריבוע מצטמצם עם התקדמות החפירה בשל חשפית פרטים ארכיטקטוניים או בשל סיבות בטיחותיות, דבר שמצמצם עוד יותר את השטח הנחשף בפועל.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Colin Renfrew & Paul Bahn, Arcaeology - Theories, Methods, and Practice. Thames & Hudson, New York, 2008.