רות גרובר

רות גרובר
Ruth Gruber

לידה	30 בספטמבר 1911 ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	17 בנובמבר 2016 (בגיל 105)
מקום מגורים	ניו יורק, ארצות הברית
ידועה בשל	האדם הצעיר בעולם שקיבל תואר דוקטורט
מקצוע	עיתונאית, סופרת, צלמת
תפקיד	עוזרת מיוחדת לשר הפנים הרולד איקיס
תואר	דוקטורט
השקפה דתית	יהודיה
בן זוג	1951 - פיליפ מייקלס 1974 - הנרי רוזנר
http://ruthgruberthemovie.com

רות גרובר (באנגלית: Ruth Gruber) ‏ (30 בספטמבר 1911 - 17 בנובמבר 2016) הייתה עיתונאית, סופרת, צלמת, הומניטרית יהודיה אמריקאית ונציגה רשמית של הממשל האמריקני.

ילדותה

גרובר נולדה ברובע ברוקלין בניו יורק לדייוויד וגוסי גרובר, מהגרים רוסים-יהודים, למשפחה בת שבע נפשות. חלומה היה להיות סופרת והוריה עודדו אותה לרכוש השכלה גבוהה. היא נרשמה לאוניברסיטת ניו יורק בגיל 15. בגיל 18 היא זכתה להיות עמיתה באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון. ב-1931 היא זכתה להיות עמיתה במכון לחינוך בינלאומי בקלן שבגרמניה לתואר שני. גרובר קיבלה את תואר הדוקטורט שלה בגרמנית, פילוסופיה, ספרות אנגלית מודרנית והיסטוריה של האמנות מאוניברסיטת קלן, והייתה האדם הצעיר בעולם שקיבל תואר דוקטורט.

במשך הזמן הזה, גרובר פגשה בווירג'יניה וולף והיו לה קשרים נרחבים עימה. גרובר חזתה במצעדים נאצים ועוררה מודעות לעליית הנאציזם באמריקה. קריירת הכתיבה של גרובר החלה ב-1932. ב-1935 נתבקשה על ידי הניו יורק הראלד לכתוב סדרת כתבות על נשים תחת משטרים פאשיסטים וקומוניסטים. גרובר הפכה לזרה הראשונה שמונתה לכתבת חוץ בסיביר הסובייטית.

בשירות שר הפנים

במהלך מלחמת העולם השנייה, מינה שר הפנים הרולד איקיס את גרובר להיות עוזרתו המיוחדת. בתפקיד זה, היא הוציאה אל הפועל מחקר כיצד ניתן ליישב את אלסקה. ב-1944 היא יצאה למשימה סודית באירופה כדי לקלוט 1,000 פליטים יהודים וחיילים אמריקנים פצועים מאיטליה לארצות הברית. גרובר התאימה לתפקיד בגלל יהדותה ושליטתה בשפה הגרמנית ויידיש. איקיס מינה אותה לגנרלית אד הוק למקרה שתיפול בשבי, כדי שלא תוצא להורג על ידי הנאצים כמרגלת, אלא תישאר בחיים על פי אמנת ז'נבה. במהלך המסע, נושאת הגייסות הנרי גיבינס ניצודה על ידי מטוסים ימיים וצוללות גרמניות. גרובר כתבה ספר על סמך עדויות של הפליטים.

מאחר שהקונגרס האמריקני סירב להסיר את קביעת מכסות הגירה על מהגרים יהודים מאירופה, הוציא נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, צו מנהלי והזמין את 1,000 הפליטים לארצות הברית. הפליטים היו אורחיו של הנשיא, וכשהגיעו לניו יורק הם הועברו למחסה הפליטים בפורט אונטריו שהיה בעבר מחנה צבאי באוסווגו. בשל כך היו שעריו נעולים והיה מוקף חומה המעוטרת בגדרות תיל. בעוד שמוסדות הממשלה ניהלו ויכוח האם יש לאפשר לפליטים להישאר לאחר תום המלחמה, פעלה גרובר להשאירם בארצות הברית. בינואר 1946 נפלה ההחלטה שיש לאפשר להם להגיש בקשה לאשרת תושבות. מקרה זה היה היחיד בו ממשלת ארצות הברית סייעה להשכנת פליטים במהלך המלחמה.

ב-2001 צולם הסרט מקום מפלט המבוסס על ספרה, בכיכובה של נטשה ריצ'רדסון שגילמה את גרובר.

לאחר המלחמה

ב-1946 נטלה גרובר הפסקה מן השירות הפדרלי ועסקה בעיתונאות. בעיתון ניו יורק פוסט ביקשו ממנה לסקר את פועלה של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל הוועדה עמדה לחרוץ את גורלם של שארית הפליטה שחיו במחנות עקורים. הארי טרומן לחץ על הבריטים לפתוח את שערי פלשתינה. 12 חברי הוועדה שמנתה 6 חברים אמריקנים ו-6 חברים בריטים החליטו פה אחד שעל בריטניה לפתוח את שערי פלשתינה להגירה יהודית למטרת התיישבות. שר החוץ הבריטי ארנסט בווין דחה את מסקנות הוועדה.

לבסוף, עניין העקורים הוצג באו"ם שמינה את ועדת אונסקו"פ. גרובר התלוותה לוועדת אונסקו"פ ככתבת מטעם הניו יורק הראלד.

פרשת אקסודוס

ערכים מורחבים – מבצע אואזיס, אקסודוס (אוניית מעפילים)

בזמן שהותה בפלשתינה, חזתה גרובר באוניית המעפילים הבלתי לגאלית אקסודוס נכנסת לנמל חיפה, לאחר שנתפסה על ידי הצי המלכותי הבריטי בניסיון להכניס כ-4,500 פליטים יהודים. אמנם בתחילה נשלחו הפליטים למחנות המעצר בקפריסין, וגרובר טסה לשם כדי לפגוש בהם, אך הבריטים התעקשו לפעול על פי החוק ושלחו את האונייה בחזרה לנמל ממנו הפליגה. כך הגיעה האונייה לפורט דה-בו בצרפת. גרובר שמה פעמיה גם לשם. הבריטים דרשו מן הצרפתים להוריד בכוח את הפליטים מן האונייה, אך ממשלת צרפת סרבה. לאחר שהפליטים התבצרו כ-18 ימים על סיפון האונייה, החליטו הבריטים לשלוח את העקורים לגרמניה. עיתונאים רבים תיעדו את ההתרחשויות, אך רק גרובר הורשתה להצטרף אל הפליטים במסעם על גבי אוניית בית כלא. גרובר צילמה את הפליטים כלואים בתאים ומוקפים גדרות תיל ומניפים בהתרסה את דגל הממלכה המאוחדת עליו צויר צלב קרס. גרובר צילמה זאת, והתמונה הפכה לתמונת השבוע של מגזין לייף.

בתגובה לתנאים בהם חיו המהגרים מארצות ערב, כתבה גרובר לדוד בן-גוריון: "האדישות של הציבור מדהימה. החברה הציונית לחמה לאורך המנדט הבריטי על הזכות להגר וזכתה בה, אולם עתה אף איש אינו נותן את תשומת לבו לתושבי המחנה, והמעטים שלהם תחושת אשמה אומרים: גם לנו היה קשה כשבאנו לראשונה, אז שהם יסבלו גם כן."

1951 ואילך

ב-1951, נישאה גרובר לפיליפ מייקלס - מנהיג קהילתי בדרום הברונקס שנפטר ב-1968. לזוג נולדו שני ילדים. גרובר המשיכה במסעותיה העיתונאיים והייתה בעלת טור שנקרא "יומנה של עקרת בית אמריקנית" במגזין ההסתדרות הציונית הדסה .

לאחר מותו של בעלה, ב-1974 נישאה גרובר בשנית להנרי רוזנר - מנהל השירותים הסוציאליים בעיריית ניו יורק.

בשנת 1978 חייתה גרובר בישראל למשך שנה בזמן שכתבה את ספרה רחלה - אודות רחלה פריבס שהייתה אחות שעבדה במחנות המעצר הבריטים ובבית חולים בבאר שבע. הספר זכה בפרס הספר הטוב בישראל לשנת 1979.

ב-1985 בהיותה בת 74, ביקרה גרובר בכפר יהודי מבודד באתיופיה והתלוותה אל העולים במבצע משה.

גרובר קיבלה פרסים רבים על פועלה ההומניטרי כולל פרס נעמת על שם גולדה מאיר לזכויות אגם ופרס מוזיאון הסובלנות ממרכז שמעון ויזנטל.

ב-1991 פרסמה גרובר את האוטוביוגרפיה שלה: "הקדימה את זמנה: שנותי המוקדמות ככתבת חוץ".

ב-21 באוקטובר 2008 קיבלה גרובר אות הערכה מן הקואליציה נגד צנזורה על פועלה לשימור חופש הביטוי.

ב-12 בספטמבר 2009 יצא הסרט התיעודי "הקדימה את זמנה" המתאר את חייה של רות גרובר.

נפטרה ב-17 בנובמבר 2016, בגיל 105.

קישורים חיצוניים

• הקדימה את זמנה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• האתר הרשמי של הסרט 'הקדימה את זמנה'
• מקום מפלט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• עופר אדרת, בעזרת מכונת כתיבה ומצלמה נלחמה רות גרובר ברוע, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2016

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31209102רות גרובר