רולף שטיינר
רולף שטיינר (בגרמנית: Rolf Steiner; נולד ב-3 בינואר 1933) הוא שכיר חרב גרמני בדימוס. שטיינר החל את דרכו כצנחן בלגיון הזרים הצרפתי ולחם בווייטנאם, סיני ואלג'יריה. לאחר מכן לחם כקבלן פרטי בשירות צבא ביאפרה במהלך מלחמת ביאפרה, ובשירות צבא אניאניה במהלך מלחמת האזרחים הסודאנית הראשונה.
ביוגרפיה
תחילת דרכו
שטיינר נולד במינכן ב-3 בינואר 1933. הוא גדל בגרמניה הנאצית, ובילדותו היה חבר בדויטשה יונגפולק - ארגון הילדים של המפלגה הנאצית. הוא רצה להצטרף להיטלריוגנד - ארגון הנוער של המפלגה, אולם הארגון פורק לפני שהספיק להצטרף אליו. באוטוביוגרפיה הרשמית שלו, שפורסמה ב-1976, טען שטיינר כי כילד היה חבר בפולקסשטורם, ובימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה לחם כנגד כוחות צבא ארצות הברית.
לימים, ב-2013, העניק שטיינר ראיון בו העניק גרסה שונה לחלוטין לילדותו. הוא חזר בו מן הטענה שהיה חבר בדויטשה יונגפולק או בפולקסשטורם. לטענתו, אביו התאבד ב-1937 לאחר שהתגלה שאחת הסבתות שלו היה יהודייה. שטיינר טען שסווג בילדותו כמישלינג, ולפיכך סבל מניכור מצד חבריו ומעלבונות מצד מוריו. לטענתו, ב-1944 נטשה אותו אמו במנזר בבוואריה, ולקראת סוף המלחמה הוא הושלך למחנה ריכוז לאחר שנתפס נותן אוכל לאסירים במחנה.
ב-1948 הוא החל ללמוד תאולוגיה במטרה להפוך למיסיונר. עם זאת, תוך זמן קצר הוא שינה את טעמו והחליט שברצונו להפוך לחייל. מכיוון שבאותה תקופה צבא גרמני לא היה קיים, החליט שטיינר להתגייס ללגיון הזרים הצרפתי באמצעות חיילים צרפתים שחנו באופנבורג.
לגיון הזרים הצרפתי
שטיינר עבר הכשרה ואימונים בצרפת, ולאחר מכן נשלח להשתתף במלחמת הודו-סין הראשונה. שטיינר לחם בקרבות כנגד הווייט מין ורכש ניסיון קרבי רב. במהלך המלחמה הוא איבד את אחת מריאותיו בנסיבות לא ברורות. בזיכרונותיו, הוא טען שריאתו נפגעה במהלך קרב דיין ביין פו. עם זאת, מחקר של העיתונאי והסופר פרדריק פורסיית' קבע שהרופאים נאלצו לכרות את ריאתו ב-1959 לאחר שחלה בשחפת. לימים, חזר בו שטיינר מהטענה שלחם בקרב דיין ביין פו, אולם טען שהיה רוצה להשתתף בקרב המפורסם. במהלך הלחימה בווייטנאם, שטיינר הועלה שלוש פעמים מדרגת טוראי לדרגת סמל. הוא הורד בדרגה פעמיים בשל חוסר משמעת.
ב-1956 הוחזר שטיינר מווייטנאם ונשלח להשתתף במלחמת סיני. מיד לאחר מכן הוא נשלח לאלג'יריה ולחם כנגד תנועות העצמאות האלג'יראיות עד 1961. במהלך שהותו באלג'יריה, הכיר שטיינר צרפתייה מקומית בשם אודט, אשר הפכה לאשתו. באמצעות אשתו, התקרב שטיינר לארגון הצבאי החשאי - מיליציה ימנית קיצונית שהתנגדה לשלטונו של שארל דה גול. שטיינר היה מעורב בניסיון הפיכה נגד דה גול ב-1961. בעקבות ניסיון ההפיכה, נידון שטיינר לתשעה חודשי מאסר, שלאחריהם סולק מהלגיון.
מלחמת ביאפרה
עם שחרורו מהלגיון, שטיינר החל לעבוד במפעל לייצור מטוסים בצרפת. ב-1967 יצר עמו קשר חברו מימי הלגיון רוג'ר פאולקס. פאולקס, גם הוא יליד גרמניה, ארגן קבוצה של שכירי חרב בוגרי הלגיון במטרה להילחם בצבאה של ביאפרה שמרדה בשלטון ניגריה. שכירי החרב זכו לגיבוי שקט מצד ממשלת צרפת, שקיוותה שחברות צרפתיות יקבלו זיכיונות לשאיבת נפט בביאפרה.
כל החיילים הלבנים שהתגייסו לצבא ביאפרה זכו אוטומטית בדרגות קצונה בלי קשר לדרגותיהם בצבאות מהם הגיעו. פאולקס היה בוגר משבר קונגו, אז גברו שכירי החרב הלבנים הממושמעים והמאומנים היטב על המיליציות הקונגולזיות. פאולקס, כמו גם מרבית אנשיו, האמינו שהלחימה בביאפרה תהיה דומה. עם זאת, עד מהרה התברר שהצבא הניגרי מאומן ומצויד טוב בהרבה. הניגרים לא לקחו שבויים, ושנאו במיוחד את שכירי החרב הלבנים. כעבור כמה חודשים, כמעט כל שכירי החרב בחרו לעזוב. שטיינר היה אחד הבודדים שהחליטו להישאר.
הניגרים הטילו על ביאפרה מצור, ובארץ פרץ רעב קשה שבמהלכו נהרגו בין 2 ל-3 מיליוני בני אדם. שטיינר הציע לשלטונות ביאפרה להקים חיל ים ולפרוץ באמצעותו את המצור. שטיינר הצליח להפוך כמה ספינות אזרחיות לספינות תותחים, ובאמצעותן להסב נזק כבד לצי הניגרי. בעקבות הצלחתו בפעולות הימיות, מונה שטיינר למפקד בריגדת הקומנדו ה-4. למעשה, זו הייתה בריגדת הקומנדו היחידה של צבא ביאפרה, אולם הספרה 4 נבחרה בכוונה במטרה להטעות את הניגרים ולגרום להם לחשוב שלצבא ביאפרה יש כמה בריגדות קומנדו. בתחילה ביצעו אנשיו של שטיינר פעולות חבלה ומארבים בעורף הניגרי, אולם במרץ 1968, נאלצו מפקדי צבא ביאפרה להורות לו לחזור לביאפרה כדי להגן על שדות הנפט. בשנתיים הבאות ללחימה, פעלה הבריגדה של שטיינר כבריגדה סדירה רגילה.
בשל אופיו האקסצנטרי ומזגו הלא-צפוי, זכה שטיינר עד מהרה לפרסום ברחבי העולם, ועיתונאים מערביים רבים הגיעו לביאפרה כדי לראיין אותו ולסקר את פילות אנשיו. בשלב מסוים ממשלת ביאפרה הפסיקה לשלם לו, אולם הוא המשיך להילחם עבורה. לימים טען שעשה זאת מסיבה אידאולוגית - להגן על בני ביאפרה המאוימים. עם זאת, העיתונאי האמריקני טד מורגן טוען ששטיינר פשוט נהנה מהמלחמה ומתשומת הלב, ולא הכיר דרך חיים אחרת. עם זאת, אנשיו של שטיינר לא חיבבו אותו מכיוון שנתפס בעיניהם כמתנשא. הוא התעקש לתת פקודות בצרפתית או גרמנית למרות שידע לדבר אנגלית - שפה שמרבית אנשיו הבינו.
ב-15 בנובמבר 1968 פתח שטיינר במבצע הירושימה במטרה לעצור את ההתקדמות הניגרית. שכירי החרב הלבנים תקפו ללא חיפוי ארטילרי או אווירי, ונתקלו בעמדות ניגריות מחופרות היטב וספגו אבדות כבדות. כעבור שבועיים נאלץ שטיינר להורות על עצירת המתקפה לאחר שיותר ממחצית הבריגדה שלו נמחקה. בעקבות הכישלון, שטיינר הפך למריר ופרנואידי, והרבה בשתייה. הוא הפך למטרד עבור מפקדי הצבא הביאפרי, וב-10 בדצמבר גורש מהארץ.
מלחמת האזרחים בסודאן
לאחר שגורש מביאפרה, שטיינר הציע את שירותיו לרודן אוגנדה מילטון אובוטה. באותה תקופה, אוגנדה תמכה באופן פעיל בארגוני המרד בדרום סודאן. אמין שלח את שטיינר למחוז אניאניה במטרה לסייע למורדים שם. ביולי 1969 הגיע שטיינר לסודאן וחבר אל הממשלה המורדת באניאניה. הפלגים השונים באניאניה נאבקו זה בזה על השליטה בצבא המורד. שטיינר חבר לגנרל אמיליו טפנג וסייע לו במאבקיו מול הגנרלים והפוליטיקאים האחרים. הוא הורה למקומיים לבנות שדה תעופה וקיווה שיוכל לקבל באמצעותו נשק ואספקה מאוגנדה. עם זאת, אף מטוס מעולם לא נחת בשדה התעופה שלו. בהמשך, הוא נסע חזרה לאירופה במטרה להעלות במערב את המודעות לסבלם של אזרחי דרום סודאן הנוצרים.
כוחו של טפנג הלך ונחלש בעקבות מתקפה גדולה שהוביל הצבא הסודאני, ובאפריל 1970 הוא איבד את השליטה בצבא לטובת הקולונל ג'וזף לאגו. בעקבות הסתלקות פטרונו מהזירה הפוליטית, מעמדו של שטיינר בדרום סודאן נחלש מאוד. לאגו קיים קשרים הדוקים עם ישראל, והסתייע רבות בנשק ישראלי ובמדריכים צבאיים ישראליים. הנציג הישראלי בדרום סודאן, דוד בן-עוזיאל, סימן את שטיינר כסכסכן שמסב יותר נזק מתועלת. כמו כן, בישראל לא התלהבו משיתוף הפעולה עם אדם בעל עבר נאצי לכאורה. בן-עוזיאל הודיע ללאגו שהוא מתנה את המשך הסיוע הישראלי לדרום סודאן בסילוקו של שטיינר מהארץ.
בנובמבר 1970 שטיינר עזב את דרום סודאן והמריא לקמפלה שבאוגנדה. הוא הגיע לאוגנדה בזמן מאבקים פנימיים עזים בין הנשיא אובוטה לגנרל אידי אמין. בשל ידידותו הקרובה עם אמין, ב-8 בינואר 1971 הוא נעצר בידי אנשיו של אובוטה, ונשלח לח'רטום שם נשפט בפני בית דין סודאני על "פשעים נגד אפריקה". נשיא סודאן ג'עפר נומיירי החליט להשתמש במשפט של שטיינר ככלי תעמולה להצדקת מלחמתו בדרום סודאן בפני המערב. התביעה הסודאנית הציגה את שטיינר בתור הגורם המתסיס המרכזי שהוביל לפרוץ המרד, והמוח מאחורי הממשלה המורדת באניאניה.
משפטו של שטיינר נמשך מ-5 באוגוסט עד 9 בספטמבר, וזכה לפרסום בינלאומי רב. הוא נידון למוות, אולם גזר הדין הומתק לעשרים שנות מאסר. הוא עבר עינויים קשים שכתוצאה מהם איבד כליה וראייתו נחלשה ב-30%. בעקבות לחץ של ממשלת גרמניה המערבית, הוא שוחרר מהכלא במרץ 1974.
אחריתו
שטיינר עבר לגור בגרמניה המערבית, שם הכתיב את זיכרונותיו לסופר הצללים איב-גיא ברנס. זיכרונותיו פורסמו ב-1976 בצרפתית בשם "La Carré rouge". באותה שנה יצא לאקרנים בגרמניה המזרחית סרט תיעודי בשם "Immer wenn der Steiner kam", אשר מבוסס על ראיונות שערכו עמו עיתונאים מזרח-גרמניים בזמן שישב בכלא בסודאן. בסרט זה הוצג שטיינר כשליח של חברות הנפט המערביות שמעוניינות לקבל את הזכויות לשאיבת נפט בדרום סודאן. בעקבות פרסום הסרט, שטיינר טען שהסרט שקרי, ולמעשה חברות הנפט ברובן חתמו על הסכמים עם ממשלת סודאן לשאוב את הנפט לאחר שדרום סודאן תיכבש מחדש. כמו כן, הוא טען שהעיתונאים המזרח-גרמניים השקו אותו בבירה (מצרך נדיר בסודאן שאסרה על ייצור וייבוא של אלכוהול) כדי לגרום לו לענות את התשובות שרצו לשמוע. שטיינר ניסה ליצור קשר עם אותם עיתונאים, אולם השטאזי מנע ממנו גישה אליהם.
ב-2013 העניק שטיינר ראיון לעיתונאי פטר מרטל בו טען שהאוטוביוגרפיה שלו שפורסמה ב-1976 היא "אגדה" שהומצאה בידי סופר הצללים שלו. כמו כן, הוא התנגד להגדרתו כ"שכיר חרב" וטען שמעולם לא לחם בשביל כסף, אלא למען אידיאלים שהאמין בהם.
שטיינר מתגורר כיום במינכן עם אשתו השנייה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Barua, Pradeep (2013). The Military Effectiveness of Post-Colonial States. Leiden: Brill. ISBN 978-9004249110..
- Baxter, Peter (2014). Biafra: The Nigerian Civil War 1967-1970. London: Helion and Company. ISBN 978-1909982369.
- Collins, Robert (2005). Civil Wars and Revolution in the Sudan: Essays on the Sudan, Southern Sudan and Darfur, 1962 - 2004. Los Angeles: Tsehai Publishers. ISBN 0974819875.
- Deckert, Roman; Eberspächer, Cord; Wiechmann, Gerhard (2007). "Der Dokumentarfilm als Waffe im Kalten Krieg: „Der lachende Mann. Bekenntnisse eines Mörders" und „Immer wenn der Steiner kam". Sternstunden des Films oder demagogische Demontage?". In Lars Karl (ed.). Leinwand zwischen Tauwetter und Frost. Der osteuropäische Spiel- und Dokumentarfilm im Kalten Krieg. Berlin: Metropol Verlag. pp. 171–202. ISBN 978-3-938690-54-3.
- Jowett, Philip (2016). Modern African Wars (5): The Nigerian-Biafran War 1967–70. London: Osprey. ISBN 978-1472816108.
- Martell, Peter (2019). First Raise a Flag: How South Sudan Won the Longest War but Lost the Peace. Oxford: Oxford University Press. ISBN 978-0190083373.
- Mshelia, Ayuba (2012). Araba Let's Separate: The Story of the Nigerian Civil War. Bloomington: AuthorHouse. ISBN 978-1468529722.
- Nyaba, Adwok (2019). South Sudan: Elites, Ethnicity, Endless Wars and the Stunted State. Dar es Salaam: Mkuki na Nyota Publishers. ISBN 9789987083879.
- Nyeko-Jones, Jennifer (2011). The Silent Sunset: A Daughter's Memoir. Milton Keynes: AuthorHouse. ISBN 978-1456788964..
- Poggo, Scopas (2008). The First Sudanese Civil War: Africans, Arabs, and Israelis in the Southern Sudan, 1955-1972. New York: Springer. ISBN 978-0230617988..
- Steiner, Rolf Steiner, with the collaboration of Yves-Guy Berges (1978). The last adventurer. תורגם ע"י Cox, Steve. Boston: Little, Brown. ISBN 9780316812399. OCLC 3543208.
- O'Ballance, Edgar (2003). Sudan, Civil War and Terrorism, 1956-99. New York: Springer. ISBN 0230597327.
- Oyewole, Fola (1975). "Scientists and Mercenaries". Transition. 48 (48): 59–65. doi:10.2307/2935065. JSTOR 2935065..
- St. Jorre, John De (1972). The Brother's War: Biafra and Nigeria. New York: Houghton Mifflin Company. ISBN 0395139341.
- Venter, A.J. (2006). War Dog: Fighting Other People's Wars: The Modern Mercenary in Combat. New Delhi: Lancer. ISBN 8170621747..
- Venter, A.J. (2016). Biafra's War 1967-1970: A Tribal Conflict in Nigeria That Left a Million Dead. Warwick: Helion and Company. ISBN 978-1912174317..
קישורים חיצוניים
36369247רולף שטיינר