רוג'רו אודי
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
| שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: | |
| צילום משנת 1906 | |
| הערות | שם מלא: Ruggero Ferdinando Antonio Giuseppe Vincenzo Oddi |
|---|---|
| תרומות עיקריות | |
| סוגר הצינור המשותף של המרה | |
רוג'רו אודי או בשמו המלא רוג'רו פרדיננדו אנטוניו ג'וזפה וינצ'נו אודי (באיטלקית:Ruggero Oddi, 20 ביולי 1864 - 22 במרץ 1913) היה רופא איטלקי, פיזיולוג ואנטומיסט בן פרוג'ה. נודע במיוחד בגלל הסוגר על שם אודי, הנושא את שמו. היה פרופסור לפיזיולוגיה באוניברסיטת ג'נובה.
קורות חיים
ילדות וצעירות
רוג'רו אודי נולד בפרוג'ה בשנת 1864 כבנם של פיליפו אודי, מזכיר וארכיבר של בית החולים סנטה מריה דלה מיזריקורדיה בעיר ושל זלינדה פמפליני (Pampaglini)[1]. בשנת 1880 בגיל 16 התיתם מאמו. אודי למד רפואה באוניברסיטאות בפרוג'ה (4 שנים - עבר משם מכיוון שהחל מ-1825 צו של האפיפיור אסר על הפקולטה בפרוג'ה להעניק תואר רופא), בולוניה (שנה) ופירנצה (שנה). אודי הצטיין מזמן לימודיו כאנטומיסט ופיזיולוג מבריק.
לימודי הרפואה והקריירה האקדמית
בשנת 1887–1888 עבד ולמד במעבדתו של ארתורו מרקאצ'י (1915-1855) בפרוג'ה שם ערך את המחקריו המפורסמים in vivo בתחום תפקיד המרה בעיכול. ב-1888 עבר לבולוניה למעבדתו של פייטרו אלברטוני (שהיה המנטור של מרקאצ'י). בהמשך נסע לאוניברסיטת פירנצה שנקראה עדיין "המכון מלכותי ללימודים גבוהים שימושיים ולהשתלמות" והיה עוזרו של לואיג'י לוצ'אני (1919-1840) .עבודת התואר הכתובה שלו בפירנצה הייתה "על טונוס סוגר של צינור המרה המשותף". בנוסף בבחינה בעל פה הציג את נושאי "האטקסיה והחומרים האנטיפירטיים[2]. . אחרי סיום התואר לרפואה ולכירורגיה ב-2 ביולי 1889 בפירנצה התמנה אודי למדריך בקתדרה לפיזיולוגיה לצידו של לואצ'אני והרצה קורס על כימיה פיזיקלית. בהמשך קיבל מלגה ממשלתית[3] ללימודי המשך עד 1893 באוניברסיטת שטרסבורג, אז בגרמניה[1], במכון לפרמקולוגיה ניסויית תחת הדרכתו של אוסוואלד שמידברג[4]. תלמידים שלו, כמו ההולנדי י. ואן ברנה, התלהבו משיטתו לחזרה להוראה על יד מיטת החולה. בגיל 29, בינואר 1894 התמנה אודי כפרופסור שלא מן המניין ומנהל המכון לפיזיולוגיה של אוניברסיטת ג'נובה במקום ג'ינו פאנו.
פעילותו המדעית
ב-1887 עוד כשהיה בן 23, כסטודנט לרפואה ולכירורגיה בשנה הרביעית תחת הדרכתו של הפיזיולוג ארתורו מרקא'צי, לפי הצעה של הפרופסור, חקר אודי את תפקוד המרה בעיכול. בהיעדר כיס המרה שנכרת בניתוח כולציסטקטומיה הבחין יותר טוב קבוצה קטנה של סיבים שריריים טבעתיים ואורכיים שעטפו את שפך צינורי המרה ושל צינור הלבלב בפטמה ההפאטו-פנקריאטית (הפטו-לבלבית), הפטמה הראשית של התריסריון או הפטמה ע"ש פאטר הנמצאת בתריסריון. המבנה השרירי הזה נקרא "הסוגר של אודי". אודי למעשה לא היה המגלה הראשון של הסוגר. הוא זוהה עוד על ידי אנדריאס וסאליוס (1538), כמו כן ב-1654 על ידי הרופא האנגלי פרנסיס גליסון, על ידי הגרמני פאטר ב-1721, ועל ידי קייג' (1879). אולם הוא תיאר בצורה ברורה את תכונותיו הפיזיולוגיות ומדד את פעילותו[2]. ב-1888 בבולוניה הוכיח אודי את ההתנגדות שגילה הסוגר ללחץ הפרשות המרה. באותו מחקר הוא ביצע את הכולאנגיומנומטריה הראשונה. בפירנצה חקר אודי גם את ויסות הפרשת המרה על ידי עצב הואגוס. הוא המשיך בחקר דרכי המרה גם כפרופסור בג'נובה. חקר סוגיות שונות בתחום ההריון, השמנת היתר, ויסות הנשימה בעת מאמץ ומסלולי הסיבים העצביים האפרנטים בחוט השדרה. באותה תקופה התחיל להיות מרותק לנושאים רחבים ושאפתניים יותר כמו חקר העכבות מבחינה פיזיולוגית, פתולוגית, נפשית, אנתורפולוגית-משפטית וחברתית. יחד עם לוצ'יאני ערך מחקרים ביוכימיים על מערכת העצבים וחילוף חומרים. בעת שהותו בשטרסבורג בודד את החומר כונדרואיטין סולפאט מתוך העמילואיד בכבד.
השבר בקריירה של אודי ושנותיו האחרונות
בשנת 1900 חלה הידרדרות במצב הכלכלי של המכון הפיזיולוגי ואודי נקלע למריבות עם הסנאט האקדמי של הפקולטה לרפואה. הסיבות אינן ברורות. אולי היה לו משבר בחיי המשפחה. אחרי שנת 1901 שם משפחתו אינו מופיעה עוד ברישומי התושבים בערים פירנצה ופרוג'ה[3]. נטען שהשתמש בסמים נרקוטיים, שהיה מעורב באי סדרים פיננסיים,. ב-1 באפריל 1901 התפטר מתפקידיו באוניברסיטת ג'נובה. החוקר ר. בלוני ניסה בשנות ה-1960 להתחקות אחרי השתלשלות האירועים. לפי הפרטים הביוגרפיים בלקסיקון הביוגרפי טרקאני ובספר של וולטר הס וג'ון הווארד "תולדות הלבלב", בשנים האחרונות של שנות ה-1890 נמנה אודי עם מקרוביו של הפרופסור קפראניקה, שארגן מעבדה לביוכימיה בארמונו והעמיד אותו לשימושם של האוניברסיטה ושל אודי. בגיל 50, התאלמן קפראניקה וחזר בתשובה ונפטר. הוא הוריש את מעבדתו לא לאוניברסיטה אלא לסמינר הבישופות הקתולית בעיר. באותה תקופה לקה אודי ובבעיות בריאות: עבר ניתוח תוספתן וניתוח חסימת מעיים[1]. . ב-1901 התגורר בבריסל וחתם על חוזה כדי לעבוד שלוש שנים כרופא בשירות הרפואי הקולוניאלי הבלגי בקונגו הבלגית. ספר שכתב באותה תקופה וששפורסם בטורינו בשנת 1902 על "דברי המזון ותפקידם בכלכלת היחיד והאורגניסם החברתי" התקבל טוב. אולם בעת היותו עדיין בבריסל לקה ככל הנראה בדיכאון וטופל על ידי רופא בשם מרש שטיפול בו בתרופה הומאופתית בשם "הוויטלין של גצ'קובסקי" שכללה גלירצין, ברזל בוראט, אמוניום כלוריד ואלוכוהול[5]. ביציאתו מאנטוורפן אל הנמל בומה ב-12 בדצמבר 1901 סבל ממחלות גופניות לא ברורות וכנראה טיפל בעצמו בכמויות לא מבוקרות של משככי כאבים נרקוטיים. נשאר בקונגו רק חמישה חדשים ונאלץ מסיבות בריאות לשוב לבלגיה. שהה תקופה בספרד ואחר כך שב לאיטליה ועבד כרופא בעיר טורג'אנו[3]. בשנת 1906 אודי פרסם ספר על החומר "ויטלין" שמנע לדבריו זיהומים וקחקסיות ממאירות. הואשם במתן מרשמים לא נכונים, בהריגת מכוונת של אדם מסוים ונשפט. ב-1911 עזב את פרוג'ה מתוך רצון להתגייס ללגיון הזרים הצרפתי ונסע לתוניסיה. נפטר בתוניס מסיבות לא ברורות בשנת 1913, בגיל 48. מקום קבורתו אינו ידוע[5].
חייו הפרטיים
באוקטובר 1891 התחתן עם טרזה ברשאני ברטולי ולזוג נולדו שני ילדים: אדלאידה (ילידת 1891) ואנריקו (יליד 1893)[1].
הנצחה
- 1984 - הוצב פסל לכבודו בעיר פרוג'ה.
אפונימים
- הסוגר אודי
- אודיטיס - דלקת צומת התריסריון ושפך צינור המרה המשותף בסוגר של אודי
המונח נפוץ במיוחד בעבודות האסכולכה הארגנטינית של כירורגיית המרה (פ. מיריצי, ד. דלוואלה, ג. מסנטי) בשנות 1930–1960 . השימוש במושג דעך החל משנות ה-1980 מכיוון שלא יכולים לדבר על דלקת של הסוגר אודי בלבד, ולכן הוחלף השם בדלקת של פטמת פאטר או פיפיליטיס פאטר חריפה או כרונית. גם מושג זה הוחלף עם הזמן על ידי "דיספונקציית הסוגר אודי".
- תסמונת אודי - היה שם שניתן בעבר לכיווץ (ספאזם) של הסוגר אודי הגורם לתסמונת כאב או לעיתים רחוקות לאי שליטה של הסוגר.
באמצע המאה ה-20 שיערו שכיווץ ממושך של הסוגר אודי עלול להביא לפיברוזה שלו ובהמשך לצהבת, כולנגיטיס, ולאבנים בדרכי המרה. בהווה המושג אינו עוד בשימוש.
פרסומים
- Di una speciale disposizione dello sbocco del coledoco Annali dell Universita libera di Perugia, facolta di medicina e chirurgia II 1886-1887 1 pp/249-264 e tav.IX
- Sulla tonicità dello sfintere del coledoco Archivo per le scienze medicali XII 1888, pp.333-339
- Ueber das Vorkommen von Chondroitinschwefelsäure in der Amyloidleber, Archiv für experientelle Pathologie und Pharmakologie, Leipzig, 1894
- Sulla fisio-patologia delle vie biliari 1897, Milano
- 1898 L'inbizione della punta di vista fisico-patologica, psichiatrica e sociale" Torino
- 1902 Gli alimenti e le loro funzione sulla economica delli organismi individuali e sociali
לקריאה נוספת
- M.Loukas .G. Spentzouris R. Sh.Tubbs, T. Kapos, B. Curry . Ruggero Ferdinando Antonio Guiseppe Vincenzo Oddi . World Journal of Surgery, 28-09-2007
- Luigi Belloni - Sulla vita e sull'opera di Ruggero Oddi ,Rendiconti dell'Istituto lombardo di scenze e lettere, Classe de scienze (B) 1965, 99,35-50
- 1864-1913, Luigi Belloni - Über Leben und Werk von Ruggero Oddi, dem Entdecker des Schliessenmuskels des Hauptgallengange Medizinhistorische Journal 1966, 1, 96-99
- Enrico Capodicasa, “Ruggero Oddi: 120 years after the description of the eponymous sphincter: a story to be remembered“, in J. Gastroenterol. Hepatol., vol. 23, 8 Pt 1, Australia, agosto 2008, pp. 1200–3, DOI:10.1111/j.1440-1746.2008.05417.x, PMID 18637058
קישורים חיצוניים
Maria Conforti art.Ruggero Oddi Dizionario Biografico degli Italiani Vol. 79, 2013
- Who named it
- Marios Loukas, Georgios Spentzouris, R.Shane Tubbs, Theodoros Kopos Ruggero Ferdinando Antonio Giuseppe Vincenzo Oddi, December 2007, World Journal of Surgery, 31 (11) 2260-2265, Springer
הערות שוליים
33972617רוג'רו אודי