רובר ברזיאק

רובר ברזיאק (בצרפתית: Robert Brasillach;‏ 31 במרץ 1909 - 6 בפברואר 1945) היה עיתונאי, פובליציסט, סופר, מחזאי ומבקר ספרות צרפתי, העיתונאי הבכיר ביותר שהוצא להורג על ידי הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית בגין הסתה, שיתוף פעולה עם הנאצים ובגידה במולדת.

תולדות חייו

נולד בפרפיניאן לאב איש צבא קבע, לפיכך בילה חלק גדול מילדותו ברבאט שבמרוקו, שם הוצב האב במסגרת שירותו. בשנת 1914 נהרג האב במלחמת העולם הראשונה. ב-1928 התקבל ברזיאק לאקול נורמל סופרייר למגמה הספרותית וזכה במלגה. ב-1930, בהיותו בן 21, כתב מאמר הספד ארסי לסופר אנדרה ז'יד, שהיה אז בין החיים והחל לבסס את תדמיתו כצעיר חצוף, האומר בכנות את מה שכולם חושבים ומפחדים לבטא. בגיל 22 מונה כעורך מדור התרבות והספרות של העיתון הימני אקסיון פראנסז ופרסם מעל דפיו מאמרים שנונים, נוטפי ביטחון עצמי וחסרי מורא מפני המוסכמות החברתיות. בפרט הרבה ברזיאק לעסוק בעליית הפאשיזם, תוך תיעוב הדמוקרטיה והרפובליקניזם ה"רקובים". אליס קפלן, שחיברה מונוגרפיה אודותיו, כתבה שהוא "השקיף על הפשיזם מנקודת תצפית ספרותית. אוצר המלים שבו כתב עליו היה של מבקר ספרות - דימויים, שירה, מיתוסים - כמעט ללא התייחסות לפוליטיקה, כלכלה או אתיקה."

עם תחילת הפלישה הגרמנית לצרפת במסגרת מלחמת העולם השנייה, גויס ברזיאק לצבא ואף שהה זמן קצר במחנה שבויים גרמני, עד ששוחרר משזוהה כתועמלן לטובת המשטר הנאצי. הוא מונה לעורך השבועון Je suis partout ("אני בכל מקום") שדגל ביצירת אירופה מאוחדת תחת השלטון הנאצי. לדברי קפלן הפך ברזיאק לסמל השגשוג האינטלקטואלי בצרפת תחת הכיבוש הנאצי. כתביו, בהם ביטא בקלילות תמיכה בלתי מסויגת בפאשיזם ובנאציזם, דיברו אל לב הנוער והצעירים וחינכו אותם לראות בשלטון החדש מצב תקין וטוב לאין ערוך מהדמוקרטיה הרפובליקאית הבזויה אותה החליף.

בין היתר הגדיר ברזיאק את מושג "האנטישמיות הסבירה": "אנו מעניקים לעצמנו רשות להריע לצ'ארלי צ'פלין, חצי יהודי, בקולנוע; להעריץ את מרסל פרוסט, חצי יהודי; להריע ליהודי מנוחין, יהודי; וקולו של היטלר נישא על גלי הרדיו שנקראים על שמו של היהודי הרץ… אנחנו לא רוצים להרוג אף אחד, אנחנו לא רוצים לארגן פוגרומים, אבל אנחנו גם חושבים שהדרך הטובה ביותר למנוע את התגובות הטבעיות של האנטישמיות היא לארגן ולהסדיר אנטישמיות סבירה".

ב-27 באוגוסט 1943, בד בבד עם התחזקות בעלות הברית, התפטר ברזיאק מעריכת Je suis partout והחל לשדר נימה מתונה יותר מבחינה פוליטית. לדעת קפלן "החל לכתוב כמי שכבר ציפה שיהיה עליו להצדיק את עצמו ואת מעשיו".

שנה לאחר מכן, עם שחרור פריז, נכנס ברזיאק למחבוא, אך ב-14 בספטמבר הסגיר עצמו לאחר ששמע כי אמו נעצרה. הוא נאסר למשך חמישה חודשים פוריים בהם כתב מאמרים, חיבר מחזות ותירגם מחזות של שייקספיר.

משפטו התנהל בפריז ב-19 בינואר 1945 וארך שש שעות שהסתיימו בגזר דין מוות. ברזיאק לא הביע חרטה אלא ניסה להצטדק בטענה שכל מה שעשה היה לתת טעם לחיים התרבותיים בצרפת. ברזיאק כתב לשארל דה גול בקשת חנינה. קבוצת סופרים, בהם דמויות בולטות ברזיסטאנס כפרנסואה מוריאק ואלבר קאמי ביקשו אף הם שערש לידתה של הרפובליקה החדשה לא יוכתם בדמו של ברזיאק וראו בחנינה צעד שיסמן תחילתו של תהליך השלמה לאומית. דה גול לא חתם על צו חנינה.

ב-6 בפברואר 1945 הועמד ברזיאק בפני כיתת יורים. לפני מותו צעק: "איך שלא יהיה - תחי צרפת!".

לקריאה נוספת

• Alice Kaplan, The Collaborator: The Trial and Execution of Robert Brasillach, Chicago 2000 מסת"ב 978-0226424156 ‏ דף הספר בהוצאה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רובר ברזיאק בוויקישיתוף

• Killed for His Words, טיימס, 15 במאי 2000
• The Trial and Execution of Robert Brasillach, סרטון באתר יוטיוב
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31385879רובר ברזיאק